ד״ר אפי זיו דנה בפסיכואנליזה כתאוריה של שיבוש, וטענה כי השיבוש הוא ה״מנוע המרעיש״ של הפסיכואנליזה, הן ברמה הקלינית והן ברמת השיח. לדבריה, השיבוש אינו גורם מפריע בפסיכואנליזה, אלא הוא זה המאפשר את קיומה. בהמשך, הצביעה ד״ר זיו על ה״שיבושים״ אשר עדיין נתפסים כדחויים בפסיכואנליזה. בפרט, ביקשה להתבונן על התפיסה של זעם כרגש פתולוגי ולא כרגש חיוני.
