ד"ר ידלין-גדות התדיינה עם דבריו של פרופ' שחר, ונשענה על טענתו כי פרדוקס השקרן יכול להתקיים רק במרחב מטאפיסי נטול סובייקט. היא התחקתה אחר אבחנותיו של פרופ' שחר בדבר האמת והשקר, דרך נקודת מבטם של פרויד ושל ביון. לדבריה, פרויד ראה בשקר הונאה עצמית במונחי עונג וכאב, ואל השקר לזולת התייחס במונחים של תשוקה בצד נפרדות. בהמשך לכך, ציינה כי תפקידו של השקר כמסווה את האמת משקף את הסתירות הבלתי נמנעות המתקיימות בנפש. בסיום דבריה, טענה ד"ר ידלין-גדות כי כל טקסט הופך את אמיתותיו בסופו של דבר לבדיה.
