שמואל גרזי הציג בהרצאתו תפיסה לפיה האדם צומח בחייו בהתאם לתנועתו על שני צירים התפתחותיים. האחד הוא הכמיהה המתמדת לחזור למקום ממנו באנו, לחוויות הרחמיות, והשני הוא הקו לעבר ההתבגרות. את הכמיהה לחזרה לרחם גרזי מסביר בכך שזו נרשמה עבורנו כחוויה מיטיבה וחזקה של הזנה והגנה אשר ניתנה לנו מבלי שעשינו דבר. חוויה זו מטמיעה בבני אדם את פנטזיית הזהב, המשאלה שכל הצרכים שלנו יתממשו מבלי שנעשה דבר, לרבות לדבר. את ההתפתחות מן המצב הרחמי, בו כל הצרכים מסופקים מאליהם, האדם אמור לעשות בעזרת הוריו שתפקידם להכניס את מגבלות המציאות באופן מדורג ומותאם על אף שלעד היא תתיר פגיעה נרקיסיסטית. מתהליך זה יצא גרזי לדבר על מהלך ההכרה באחר ועל הגדילה האפשרית בתוך TWONESS. על רקע רעיונות אלו עבר גרזי לדבר על שמירת המתח בין אינטראקציה מיטיבה ובין אינטראקציה מגדלת בטיפול עם נוער בסיכון.
