בולמיה היא הפרעת אכילה אשר נחשבת לאחת מהפרעות האכילה השכיחות בקרב נשים: על אף ששכיחותה מוערכת בכ- 1-3% באוכלוסייה (עם רוב של 95% נשים), חוקרים ואנשי טיפול משערים כי שכיחותה גבוהה יותר בפועל בצורה משמעותית.
.jpeg)
.jpg)
.jpeg)
בולמיה מאובחנת במצבים בהם מתקיימים התקפי זלילה חוזרים המלווים בהתנהגויות מפצות המכוונות להימנעות מהשמנה ומהקלוריות העודפות שנצרכו.
התקפי זלילה מתייחסים לצריכת קלוריות וכמויות מזון גדולות במיוחד, אשר מרבית האנשים לא היו צורכים באותן נסיבות. כך, למשל, אכילת יתר במסגרת חופשה או אירוע משפחתי לא יחשבו בדרך כלל להתקף זלילה. בחלק מהמקרים (אך לא בהכרח) התקפי זלילה המאפיינים מצבי בולמיה יכללו גם אכילת מזונות במצב לא אכיל (למשל, מאכלים קפואים) או שילובי מזון יוצאי דופן אשר האדם יירתע מהם כאשר הוא אינו מצוי בהתקף זלילה. כמו כן, התקפי זלילה המאפיינים מצבי בולמיה ילוו בדרך כלל בתחושה קשה של חוסר שליטה, בבושה ובניסיונות להסתרת ההתקף.
ההתנהגויות המפצות הנלוות להתקפי הזלילה כוללות בדרך כלל הקאות יזומות, שימוש במשלשלים או חוקנים, פעילות ספורטיבית אינטנסיבית וצומות (למשל, הרעבה לאורך כל היום במטרה לאפשר התקף זלילה בערב).
במרבית המקרים, דפוס האכילה הבלתי תקין יביא למצוקה נפשית משמעותית. המתמודדים עם בולמיה נוטים לחוות תחושות קשות של בושה, גועל ואשמה סביב דפוסי האכילה שלהם וסביב הקושי שלהם לווסת את אכילתם. כמו כן, בולמיה מלווה במרבית המקרים בעיסוק קיצוני באכילה ובמשקל הגוף, ובשינויים במצב הרוח ובערך העצמי בהתאם לדפוסי האכילה ו/או שינויי המשקל. מלבד למצוקה הרגשית הנלווית לה, בולמיה מלווה פעמים רבות בפגיעה חברתית עקב הניסיון להסתרת הסימפטומים או הימנעות מאירועים ה"מתנגשים" עם התקפי זלילה מתוכננים. כמו כן, על אף שמשקלן של רבות מהנשים המתמודדות עם בולמיה נותר תקין עקב ההתנהגויות המפצות, רבות מהן סובלות מנזקים בריאותיים שביניהם רמת חומציות גבוהה עקב ההקאות החוזרות, פגיעה בוושט ובמערכת העיכול, ריח פה רע ועוד.
בדומה להפרעות אכילה אחרות, בולמיה נחשבת להפרעה הנובעת משילוב בין גורמים ביולוגיים, תרבותיים ופסיכו-סוציאליים ואישיותיים. ברמה התרבותית, בולמיה קושרה ללחץ החברתי העצום המופעל על השגת אידיאל הרזון ועל הסטיגמה והתפיסה השלילית איתן מתמודדות נשים בעלות משקל עודף. היבטים אלו גורמים לכך שמשקל רב מושם על ההופעה החיצונית והמשקל, כאשר בולמיה מהווה מעין "פשרה" בין הצורך לאכול באופן חופשי לבין הלחץ להימנעות מעלייה במשקל. בהתאם, מחקרים מצביעים על כך שנשים רבות עוברות ממצבי בולמיה למצבי אנורקסיה, ולהיפך.
לצד זאת, הלחצים התרבותיים אינם משפיעים על נשים באותו האופן, ואנשי מקצוע מניחים כי השפעתם תהיה משמעותית במיוחד על נשים בעלות רקע אישיותי ופסיכו-סוציאלי מסוים, ההופך אותן לפגיעות יותר להתפתחות בולמיה.
נשים המתמודדות עם בולמיה מגיעות פעמים רבות ממשפחות רוויות קונפליקטים, המתקשות לסייע בפיתוח אסטרטגיות יעילות של וויסות עצמי ומאופיינות בדפוסי יחסים המגבירות את הסיכון להתפתחות דימוי עצמי נמוך. על רקע זה, התקפי הזלילה הופכים לא פעם לאמצעי להרגעה עצמית: התקפי הזלילה מסייעים בהרגעת מצבי מתח וחרדה אותם יש קושי לווסת באמצעים אדפטיביים יותר, וההתנהגויות המפצות מתפתחות כדי להימנע מהשמנה ומהפגיעה הנוספת בדימוי העצמי אשר עשויה להתלוות לה. תיאוריות פסיכודינמיות אף מצביעות על האופן בו בולמיה מבטאת, באופן סימבולי, חוויה פנימית בה קונפליקטים, רגשות וחוויות בלתי נסבלים (המיוצגים על ידי האוכל הרב) מושלכים אל תוך העצמי, כאשר ההתנהגויות המפצות מאפשרות להימנע, כביכול, מהיבטים מטרידים ומכבידים אלו. למשל, אישה המתמודדת עם בולמיה עשויה להרגיש שדרך ההקאות היא "מנקה את עצמה" דרך הוצאתם החוצה של כעסים ורגשות שליליים.
כלומר, ניתן לראות כי בולמיה מתפתחת על רקע קשיים רגשיים ואף מייצרת קשיים רגשיים ובין אישיים נוספים. בהתאם, נשים רבות המתמודדות עם בולמיה פונות אל טיפול פסיכולוגי.
טיפול פסיכולוגי במצבי בולמיה מסייע בהבנת גורמי העומק להתפתחותם, תוך התמקדות בטריגרים ובגורמים הרגשיים/בין אישיים אשר מביאים להתקפי הזלילה ובחיזוק מיומנויות הוויסות העצמי אשר מסייעות בחיזוק השליטה בדפוסי האכילה. כך, הטיפול מספק מענה לקשיים הרגשיים שעל הרקע שלהם התפתחה ההפרעה, ובכך מפחית את הצורך בפנייה אל התקפי זלילה, ובו זמנית מציע כלים ומיומנויות המסייעים בשליטה והימנעות מהתקפים אלו. כאשר בולמיה מתפתחת, בין היתר, על רקע של הפרעות מצב רוח (דיכאון, חוסר יציבות רגשית) וקשיי שליטה עצמית, ניתן להיעזר אף בטיפול תרופתי. עם זאת, הטיפול התרופתי יהווה בדרך כלל קו טיפולי תומך או משלים, ולא קו טיפולי ראשון. זאת, מאחר ומצבי בולמיה מתפתחים על רקע קשיים רגשיים וחסר במיומנויות רגשיות ובין אישיות, אשר הטיפול התרופתי אינו יכול לספק להן מענה מלא.
