הרבה לפני שהיו לנו מחשבות, או מילים אשר יכלו לבטא מחשבות אלו, התקיימה החוויה הגופנית שלנו: החוויה הגופנית היא חוויתו הראשונית של כל תינוק שמגיע אל העולם ופוגש תחושות כרעב, שובע, כאב, חמימות, קור, נעימות של ליטוף וכן הלאה. עם השנים, כאשר החשיבה והשפה מתעצבות ותופסות יותר ויותר מקום בחיינו, אנו נוטים לזנוח את החוויה הגופנית ולהתרחק ממנה: התינוק הצעיר שהביע את עצמו דרך בכי גדל לילד המצופה לבטא את תחושותיו דרך מילים, וכאנשים בוגרים מרביתנו נוטים להשתמש במנגנונים המבוססים על שפה וחשיבה כדי להתמודד עם סיטואציות רגשיות שונות. עם זאת, בין אם נתייחס אליה ובין אם לא, החוויה הגופנית לעולם אינה נעלמת. אנחנו מסמיקים בעת מבוכה, מרגישים 'פרפרים בבטן' בעתות לחץ והתרגשות וחווים את גופנו בדרכים שונות.
פסיכותרפיה גופנית היא מודל טיפולי אשר מדגיש את חשיבות החוויה הגופנית ומשתמש בה כאמצעי להבנת חוויותיו הרגשיות של המטופל והרחבת מודעותו העצמית, באופן שמסייע בהתמודדות עם מגוון רחב של סימפטומים וקשיים רגשיים. בהתאם, בשנים האחרונות הצטברו עדויות מחקריות אשר מצביעות על יעילות הטיפול באמצעות פסיכותרפיה גופנית במגוון קשיים רגשיים שביניהם דיכאון, חרדה, דימוי עצמי נמוך, הפרעות אכילה וכן הלאה.
כיום אנו נוטים לשכוח זאת, אך בראשית ימיה הפסיכואנליזה היתה שיטת טיפול המבוססת על הגוף-נפש. ד"ר פייר ז'נה, אשר יש המשערים כי עבודתו של זיגמונד פרויד הושפעה ממנו בצורה משמעותית, תמך בגישת טיפול אינטגרטיבית הנותנת מקום שווה לתהליכים והיבטים גופניים ולהיבטים מילוליים. בראשית דרכו פרויד המשיך כיוון חשיבה זו, והציע שיטת טיפול המבוססת בין היתר על מגעים גופניים כהנחת יד על מצח המטופל. עם זאת, ככל ששכלל את השיטה הפסיכואנליטית פרויד הלך והתרחק מהכיוון הגופני והדגיש יותר ויותר את כוחו המרפא של הטיפול באמצעות דיבור. הוא טען כי שימוש במגע במסגרת הפסיכואנליטית מעודד רגרסיה ומספק את דחפי המטופל באופן שמנוגד לחקירה האנליטית המכוונת להשגת תובנה לגבי הקונפליקטים והיבטים הבלתי מודעים. בהתאם לתפיסה זו, הפסיכואנליזה הקלאסית החלה להתרחק ואף לגנות את השימוש במגע. תיאורטיקנים וקלינאים אשר עשו שימוש במגע כחלק מהפרקטיקה הטיפולית שלהם זכו לא פעם לביקורת חריפה ו/או התפצלו מזרם הפסיכואנליזה הקלאסי, ועד לעשורים האחרונים השימוש במגע נותר "טאבו" בפסיכואנליזה המסורתית.
למרות צמצום מקומו של הגוף בתיאוריה הפסיכואנליטית הקלאסית, את שורשי הפסיכותרפיה הגופנית ניתן למצוא כבר בשנות ה-30' של המאה הקודמת.
וילהלם רייך, רופא ופסיכואנליטיקאי שהיה מתלמידיו של פרויד, נחשב כיום לאביה של הגישה מכונה כיום פסיכותרפיה גופנית. רייך טען כי מתח שרירי משקף רגשות וחוויות מודחקים, והציע כי חוויות אלו באות לידי ביטוי במה שכונה על ידו "שריון גופני". על בסיס תפיסה זו המדגישה את הקשר ההדוק בין גוף לנפש, רייך פיתח מתודות שונות של עיסוי ומגע המכוונות להפחתת המתח השרירי וכתוצאה מכך- לתפיסתו- גם לשחרור החוויות המודחקות והשגת הקלה מהסימפטומים הגופניים והרגשיים נלווים להן. על רקע שיטות עבודתו יוצאות הדופן רייך נדחה על ידי החברה הפסיכואנליטית, אך לאחר מספר עשורים רעיונותיו שבו לעורר עניין והיוו בסיס להרחבת הבנת קשרי הגוף-נפש ופיתוח גישות טיפוליות המבוססות על עבודת גוף-נפש.
רעיונותיו של רייך היוו בסיס להתפתחותם של מודלים טיפוליים שונים המשלבים עבודת גוף-נפש, אשר אחד מהם הוא המודל של פסיכותרפיה גופנית.
בדומה למודלים טיפוליים אחרים המדגישים את מקומו של הגוף ומקנים לו מקום כחלק מהעבודה התרפויטית, פסיכותרפיה גופנית מדגישה אף היא את מקומו של הגוף במפגש הטיפולי. באופן ספציפי, פסיכותרפיה גופנית רואה את גופו של המטופל כ (young, 2006):
מקור אינפורמציה על מצבו של המטופל: פסיכותרפיה גופנית מציעה כי גופו של המטופל מספר על חוויתו הפנימית-רגשית הן דרך ה"שפה הגופנית" (למשל, תנוחת ישיבה מכווצת, הסמקה, תזזיתיות) והן דרך האווירה הרגשית אשר גופו יוצר. ממד האווירה הרגשית מתייחס לתחושה הרגשית הנוצרת במפגש הבין אישי דרך גופו של המטופל, כאשר תחושה זו משקפת פעמים רבות היבטים שונים של חוויתו הרגשית של המטופל. לדוגמה, מטופל גדול גוף וקולני אשר מפזר את חפציו בכל חדר הטיפולים עשוי ליצור אווירה של השתלטות על המרחב אשר מספרת, באופן לא מודע, על נטיותיו השתלטניות של המטופל אשר מסוות את תחושתו הלא מודעת כי אם לא יאבק וישתלט על המרחב, האנשים היקרים לו לא ישמעו אותו ולא יהיו קשובים אליו.
"מקום אחסון" לרגשות וזיכרונות: מחקרים רבים מצביעים על כך שחלק מחוויותנו אינן נשמרות כזיכרונות מודעים אלא כזיכרונות גופניים: הנפש יכולה לשכוח, להדחיק ולצמצם מחשיבותם של אירועים רגשיים, אך הגוף זוכר את שחווה ובכך משמש לא פעם מקום אחסון אותנטי וחי לחוויות וזיכרונות מכאיבים. לדוגמה, אישה צעירה עשוי לפנות אל פסיכותרפיה גופנית על רקע קשיים מיניים המתבטאים בכיווץ והיסגרות בלתי נשלטים של הגוף בכל פעם שבן זוגה נוגע בה. מבלי שהמטופלת תהיה ערה לכך, התכווצות זו עשויה לשמר את זיכרון ההורות החודרנית שחוותה, בה לא ניתן מקום לעצמאותה ולמרחב האישי שלה.
נקודת מוצא לשינוי: אחד מיתרונותיהם של הגוף והחוויה הגופנית הוא היותם יותר אותנטיים ופחות נשלטים ומוגנים מה"ראש": דרך המחשבה, ניתן להתרחק מהחוויה הרגשית, "לסובב" אותה ולהתייחס אליה באופן רציונלי ואינטלקטואלי אך החוויה הגופנית מונעת פעמים רבות מחסומים אלו. כך, קשה הרבה יותר לעצור דמעות או רעד גופני מאשר לומר לעצמנו ש"לא באמת אכפת לי שהיא עזבה אותי, גם ככה אני עמוס בלימודים ואין לי זמן לזוגיות". בהתאם, פסיכותרפיה גופנית יוצאת מהנחה שההתייחסות לחוויה הגופנית והעבודה איתה מקלים לא פעם על הנעתם של תהליכי שינוי נפשי.
תפיסה זו של גופו וחוויתו הגופנית של המטופל מהווה נקודת מוצא לטכניקות שונות בהן נעשה שימוש במסגרת פסיכותרפיה גופנית.
במובנים מסוימים, פסיכותרפיה גופנית היא פסיכותרפיה ככל סוגי הפסיכותרפיה האחרים: מפגש טיפולי המבוסס על עיבוד חוויות רגשיות באופן המכוון להשגת תובנה ויצירת חוויה רגשית מתקנת אשר יאפשרו למטופל להשתחרר מסימפטומים רגשיים, להרחיב את מודעותו העצמית ולפתח יכולות התמודדות והסתגלות טובות יותר. עם זאת, פסיכותרפיה גופנית עושה שימוש בטכניקות ואמצעים טיפוליים שונים מאלו בהם נעשה שימוש במסגרת הטיפולית ה"קלאסית" המבוססת על שיחה. במסגרת פסיכותרפיה גופנית נעשה בדרך כלל שימוש במתודות הבאות, כאשר המטפל מפעיל שיקול דעת מקצועי ובוחר באילו מהן להשתמש בהתאם לצרכיו של המטופל בכל רגע נתון:
התייחסות לגוף: כאשר אנו חושבים על פסיכותרפיה גופנית אנו חושבים פעמים רבות על עבודה עם תנועה או על קיום מגע פיסי בין המטפל למטופל. עם זאת, פעמים רבות לב העבודה הטיפולית במסגרת של פסיכותרפיה גופנית אינה העבודה עם הגוף או המגע אלא ההתייחסות לגוף. אחת הטענות המרכזיות של הפסיכותרפיה הגופנית אל הפסיכולוגיה הקלאסית נוגעת להזנחת החוויה הגופנית: תרפיסטים ותיאורטיקנים המגיעים מהתחום של פסיכותרפיה גופנית מצביעים על כך שבשיטות הטיפול הקלאסיות, הדגש הוא על הבנת החשיבה והרגש בעוד שחוויתו הגופנית של המטופל נזנחת. זאת, למרות שמרבית חוויותינו הרגשיות מלוות גם בחוויות גופניות. בהתאם לתפיסה זו, במסגרת פסיכותרפיה גופנית המטפל מרבה לחבר את המטופל אל גופו ואל חוויתו הגופנית באמצעות התייחסות ישירה למחוות הגופניות של המטופל, הכוונת המטופל להתמקדות בתחושות הגופניות המתעוררות בו והתבוננות בחוויה הגופנית כחלק מהחוויה הכוללת של המטופל. כך, למשל, במסגרת פסיכותרפיה גופנית המטפל יכול לשאול את המטופל, למשל, כיצד הוא חווה את גופו בעת מריבה עם אמו ולשקף לו כיצד גופו מתכווץ בכל פעם שעולה בשיחה הנושא של זוגיות אינטימית. כחלק מתהליך זה, המטפל שם דגש רב על חווית המטופל ב"כאן ועכשיו": הוא מדגיש את החוויה הגופנית של המטופל ברגע ההווה, ובכך מסייע לו להגביר את מודעותו ורגישותו לתחושותיו הפיסיות-רגשיות.
עבודת גוף: באופן טבעי, פסיכותרפיה גופנית מבוססת פעמים רבות לא רק על התייחסות מילולית אל הגוף, אלא גם על עבודה אקטיבית עם הגוף. זאת, מתוך תפיסה לפיה עבודה עם הגוף מרחיבה את חיבורו של המטופל לגוף-נפש שלו ובכך מעשירה את חוויתו הפנימית ומרחיבה את מודעותו העצמית. כמו כן, פסיכותרפיה גופנית יוצאת מהנחה שעבודה על היבטים גופניים משפיעה גם על היבטים נפשיים ובהתאם לכך עושה שימוש בטכניקות עבודה גופניות המכוונות להשגת הרגעה, הרפיה וכן הלאה. במסגרת עבודת הגוף הכלולה במסגרת של פסיכותרפיה גופנית יכולות להיכלל טכניקות רבות שביניהן תרגולי נשימה, טכניקות הרפיה והרגעה עצמית, "משחק" קולי, תנועה בחדר וכן הלאה. חשוב להדגיש כי על אף שמדובר בטכניקות שכיחות, לא תמיד יעשה בהן שימוש במסגרת של פסיכותרפיה גופנית. לא כל מטופל מרגיש בנוח או מתחבר לטכניקות אלו, והשימוש בהן יעשה רק במידה והמטפל והמטופל חשים כי הן מותאמות לצרכי המטופל.
שימוש במגע: פסיכותרפיה גופנית מדגישה לא רק את מקומו של הגוף בחוויה ההוליסטית של האדם, אלא גם את מקומו של המגע. כיום, מחקרים רבים מצביעים על כך שהצורך המגע אנושי הוא צורך אוניברסלי ומולד המאפשר התפתחות תקינה ונורמטיבית: תינוקות אשר גדלים בתנאים של חסך במגע, למשל, נמצאים בסיכון גבוה יותר לעיכובים התפתחותיים, הפרעות התקשרות, בעיות בוויסות העצמי וקשיים רגשיים. בהתאם לדגש הרב על נושא המגע, מטפלים העובדים בשיטה של פסיכותרפיה גופנית עושים לא פעם שימוש במגע כחלק מהתהליך הטיפולי. המגע יכול לשמש ליצירת קשר, מתן תמיכה, ליווי של המטופל כאשר הוא מתמודד עם נושאים רגשיים מכאיבים, סיוע בהרפיה והרגעה עצמית, שחרור והקלה על כאב באזורים גופניים הקשורים בקונפליקטים רגשיים וכן הלאה. גם בהקשר השימוש במגע במסגרת של פסיכותרפיה גופנית חשוב להדגיש כי השימוש בטכניקה טיפולית זו יעשה תמיד מתוך מחשבה והפעלת שיקול דעת קליני: הפנייה אל פסיכותרפיה גופנית אינה מחייבת שימוש במגע אלא מאפשרת אותו, והמטפל יבחר להשתמש בו רק כאשר הוא מרגיש שזוהי הטכניקה הטיפולית אשר תשרת את המטופל באופן הטוב ביותר ברגע נתון. כמו כן, מרבית המטפלים העושים שימוש במגע במסגרת פסיכותרפיה גופנית יקפידו לבחון עם המטופל את חווית המגע שלו: האם המגע הרגיש לו נכון ומותאם לצרכיו, האם סייע לו, האם לווה גם בתחושות בלתי נעימות וכן הלאה. הדיון בחווית המגע יאפשר למטפל ולמטופל הן חקירה של רבדים נפשיים נוספים בחווית המטופל (למשל, מדוע מגע של המטפל עורר במטופל תחושה של "הוא בטח לא באמת רוצה לדעת בי") והן התאמה טובה ומדויקת יותר של השימוש במגע במסגרת הטיפולית.
התמקדות ו- mindfulness: פסיכותרפיה גופנית שמה דגש רב על היכולת לחוות את החוויה הרגשית-גופנית במלואה, אך יוצאת מהנחה שאנשים רבים אינם מתפנים להקדיש תשומת לב לחוויתם במסגרת המרוץ התפקודי של חיי היום יום. בהתאם, פסיכותרפיה גופנית כוללת בחלק מהמקרים רכישת טכניקות של התמקדות ו- mindfulness המכוונות להרחבת יכולתו של המטופל להתחבר לחוויה הרגשית-גופנית ברגע הנוכחי. חלק מהמטפלים המציעים פסיכותרפיה גופנית הם בעלי ידע בתחומי היוגה והמדיטציה וישלבו טכניקות רלוונטיות לקוחות מתחומים אלו, אך לא בהכרח.
תרגול ומשחקי תפקידים: פסיכותרפיה גופנית היא במהותה שיטת טיפול גמישה ואקלקטית אשר עושה שימוש במתודות טיפוליות שונות. בהתאם, מטפלים המציעים פסיכותרפיה גופנית משלבים בה פעמים רבות תרגילים ומשחקי תפקידים הנוגעים לגוף באופן ישיר או עקיף. לדוגמה, במסגרת פסיכותרפיה גופנית מטפל יכול להציע למטופלת עם דימוי גוף לקוי לצייר את תבנית גופה ואז להשוות את הציור לדמותה בפועל, או להזמין מטופל לנהל "דיאלוג" עם גופו או עם חלק בלתי אהוד בו.
שיחה "רגילה": אחת הטעויות הנפוצות בנוגע לתחום של פסיכותרפיה גופנית היא ההנחה כי פסיכותרפיה גופנית מבוססת על עבודה עם וביחס לגוף בלבד. הנחה שגויה זו מחמיצה את תפיסת העולם של הפסיכותרפיה הגופנית, לפיה המטופל הוא ישות הוליסטית אשר הגוף והחוויה הגופנית הם חלק ממנה- אך לא באים על חשבון מקומם של השפה, החשיבה והביטוי המילולי. בהתאם, פסיכותרפיה גופנית מבוססת בחלקה הגדול על שיח טיפולי "סטנדרטי" המכוון לעיבוד חוויותיו ורגשותיו של המטופל, זיהוי דפוסי חשיבה והתנהגות המגבילים אותו, והתבוננות באירועי עבר ומערכות יחסים משמעותיות אשר עיצבו את נפשו של המטופל והשפיעו על הסימפטומים שלו. המטפל העוסק בתחום של פסיכותרפיה גופנית אמנם יהיה ער ורגיש במיוחד לביטויים הלא-מילוליים ולחוויותיו הגופניות של המטופל, אך אלו לא יבואו על חשבון התמקדות באלמנטים וחוויות נוספים. בהתאם, השימוש במתודות עבודה גופניות לא יבוא על חשבון מקומו של השיח הטיפולי הסטנדרטי, אלא ירחיבו ויעשירו אותו.
כפי שניתן לראות, פסיכותרפיה גופנית אינה שונה במהותה ובמטרותיה משיטות פסיכותרפויטיות אחרות, אך שונה מהן בטכניקות בהן היא עושה שימוש כדי להשיג את המטרות הטיפוליות השונות. בהתאם, פסיכותרפיה גופנית מתאימה לילדים, מתבגרים ובוגרים המתמודדים עם מגוון רחב של הפרעות נפשיות ורגשיות (דיכאון, חרדה, הפרעות אכילה, פוסט טראומה, בעיות התנהגות בילדות, התמכרויות, הפרעות פסיכוסומטיות וכד') ועם מצבי חיים וקשיים כמשברים, קשיים בין אישיים, חוויות עבר שליליות, דימוי עצמי שלילי, קשיים בתחום הזוגי, קשיים בתפקוד המיני וכן הלאה.
במרבית המקרים אנשים הפונים אל פסיכותרפיה גופנית הם אנשים אשר מרגישים חיבור אל התפיסה הבסיסית המדגישה את החוויה הגופנית. עם זאת, חשוב להדגיש כי "חיבור אל הגוף", משיכה לתחום התנועה וכן הלאה אינם מהווים תנאי הכרחי ליכולת להיתרם מטיפול באמצעות פסיכותרפיה גופנית. למעשה, באופן פרדוקסלי דווקא אנשים אשר החיבור שלהם אל גופם ואל חוויתם הגופנית הוא רופף יכולים להיתרם באופן משמעותי ביותר מטיפול באמצעות פסיכותרפיה גופנית. זאת, מאחר ונתק מהגוף ומהחוויה הגופנית מלווים פעמים רבות בסימפטומים פסיכוסומטיים, דימוי גופני לקוי, אכילה בלתי מאוזנת וכד', וטיפול באמצעות פסיכותרפיה גופנית יכול לסייע ביצירת חיבור טוב ועמוק יותר אל הגוף.
