להיות אמא של אמא שלי - הטיפול בהורים מזדקנים

17.06.08

צוות בטיפולנט

כאשר אנו שומעים את המילה "יתום" רובנו מעלים בדעתנו ילד נטוש, רזה מורעב המעורר את רחמנו. לעומת זאת, כאשר אנו שומעים על גבר בן 50 אשר איבד את אמו בת ה-80, אנו נוטים לראות בכך "שלב טבעי" ובר התמודדות. מחקרים רבים מצביעים על כך שאובדן הורה בגיל צעיר מהווה משבר קשה ומסוכן יותר מאובדן הורה בבגרות ויחד עם זאת, הזדקנות הורינו, הטיפול בהם ואובדנם מהווים התמודדות מורכבת המעוררת רגשות ודילמות רבות.

מאפייני שלב הטיפול בהורים מזדקנים

המונח "שלב התפתחותי" מקושר עבורנו בעיקר לתקופת הילדות ולמעשה, האנליטיקאן קארל יונג היה הראשון אשר התייחס לתקופת אמצע החיים, או גיל המעבר, כאל שלב התפתחותי בפני עצמו. כיום, מתייחסים חלק מן החוקרים אל שלב הטיפול בהורים כאל שלב התפתחותי נורמטיבי המסייע במעבר מהבגרות המוקדמת לבגרות המאוחרת.

הזדקנות הורינו מלווה פעמים רבות בהיפוך תפקידים: במשך שנים הורגלנו להסתמך על הורינו ולהיעזר בהם, והזדקנותם מאלצת אותנו לטפל בהם, לקבל עבורם החלטות (האם אבא עוד יכול לגור לבד?) ולהפוך לגורם סמכותי עבורם ("את חייבת לקחת את התרופות האלו!"). היפוך תפקידים זה אינו פשוט עבור מרבית ה"ילדים" מאחר והוא גורם לנו להבין כי איננו יכולים להסתמך עוד על אמא ואבא, וכי עכשיו אנו באמת עומדים ברשות עצמנו.

כמו כן, הזדקנות הורינו מאלצת אותנו לצפות מקרוב בתהליכי הזקנה הצפויים גם לנו. בשלב זה, איננו יכולים להחזיק עוד באשליית "לי זה לא יקרה" ואנו מתבוננים במחלות ובשינויים הגופניים (ולעיתים הנפשיים) מתוך הבנה שאין לנו יכולת לשלוט בגופנו. תחושה זו עשויה להביא לתסכול, חוסר אונים וייאוש ולהגברת הפחדים מפני העתיד.

תובנות אלו על מהלך חיינו וחיי הורינו אינן מעוררות רק תחושות שליליות אלא מעודדות גם התבוננות וחקירה עצמית: אנו עסוקים יותר ויותר במידת הדמיון והשוני שלנו מהורינו, לומדים לקבל יותר את עצמנו ולעיתים מצליחים ליצור עם הורינו שיחות וקשרים שלא התאפשרו עד כה.

צער גידול הורים - קשיים בטיפול בהורים מזדקנים

תוחלת החיים הארוכה המאפיינת את תקופתנו מביאה לעלייה בשכיחותן של מחלות כרוניות ובהתאם - מאריכה את תקופת התלות של הורים מזדקנים בילדיהם. הטיפול הממושך בהורה כרוך, במרבית המקרים, בקשיים אובייקטיבים ורגשיים כאחד.

הטיפול בהורה דורש פעמים רבות השקעת זמן, כסף ולעיתים אף טיפול "סיעודי" (החלפת חיתולים, רחיצה, האכלה וכן הלאה). מחקרים מצביעים על כך שעזרה להורה מזדקן ניתנת במרבית המקרים בשמחה וכי הנתינה מביאה לתחושת סיפוק וצמיחה אישית. עם זאת, כאשר גוברת תלות ההורה בילדו מתעוררים לא פעם סימפטומים של חרדה, דיכאון ותחושות תסכול ו"עומס יתר".

אחד ה"סימפטומים" השכיחים הנלווים לטיפול בהורה הוא רגשות האשמה: האם אנחנו מטפלים טוב מספיק בהורינו? האם היינו יכולים/אמורים לעשות עבורם יותר? באופן כללי, בנות נוטות יותר מבנים לטפל בהוריהן המזדקנים, וילדים הגרים קרוב יותר להוריהם נוטים לחוש מחויבים יותר לטיפול בהם. בנוסף, בעוד שהילד החי רחוק מהוריו נתפס כ"ילד טוב" ש"היה רוצה לעזור אבל גר רחוק מדי", דווקא הילד/ה המטפל הוא שסופג את אכזבתו, קשייו וכעסיו של ההורה.

מעבר לקשיים הנובעים מהטיפול בהורה, ניתן לזהות שלושה קונפליקטים מרכזיים המתעוררים בשלב זה, עקב התקרבותו/הצטרפותו של ההורה למשפחת הילד המטפל בו:

• הקונפליקט המתמשך: הקונפליקט המתמשך הוא קונפליקט אשר אפיין את היחסים מאז ומתמיד, עקב הפער הבין דורי, החזקה בערכים וקודים מוסריים שונים, עמדות שונות וכן הלאה. כאשר הורה נותר מעורב מאוד בחיי הילד וממשיך לנסות ולפקח על אורח חייו גם בבגרותו, קונפליקטים אלו נותרים משמעותיים ועשויים להיות מודגשים עוד יותר עקב הטיפול הצמוד בהורה. כך, למשל, הטיפול בהורה אשר לא קיבל את אורח חייו החילוני של ילדו, נטייתו המינית ההומוסקסואלית וכד' עשוי להיות מלווה בחיכוכים ועימותים סביב נושאים אלו.

• הקונפליקט החדש: הקונפליקט החדש הוא קונפליקט המתעורר עקב השינוי במצבו (הבריאותי, התפקודי וכד') של ההורה והשינוי ביחסי ההורה-ילד הנובע ממנו. קונפליקט זה עשוי לנבוע הן מהקושי לטפל בהורה (קושי לשלב את הטיפול בו בטיפול בילדים ובקריירה, תלות מוגברת של ההורה לאחר מות בן הזוג וכד'), והן מפער באופן בו תופסים ההורה והילד את מחויבות הטיפול בהורה - האם ההורה מצפה לעבור לבית הילד? האם הילד מצפה מההורה ליותר עזרה כלכלית ולעזרה בטיפול בנכדים?

• הקונפליקט המתעורר מחדש: הטיפול בהורה המזדקן כרוך פעמים רבות בהתאחדות ושיתוף פעולה מחודשים של משפחת המוצא (מגורים עם הורה, חלוקת תפקידי הטיפול בהורה בין האחים). בהתאם, דפוסי יחסים והתנהגות אשר אפיינו את משפחת המוצא נוטים להתעורר מחדש ו"לדחוק" את ההורה והילדים לתפקידיהם הראשוניים. כך, לדוגמא, עשויים אחים למצוא עצמם שוב בתפקיד אותו מילאו בגילאי בית הספר היסודי: הילד הטוב וה"מוצלח" שמרצה את ההורה והילד הרע המביא הביתה ציונים גרועים בחשבון, תורה ובטיפול באביו המזדקן.

כבד את אביך ואת אימך. אבל איך? דרכי התמודדות עם הטיפול בהורים

גם כאשר הטיפול בהורה אינו מלווה בקונפליקטים משמעותיים ואינו צורך השקעת משאבים ואנרגיות מרובות, מדובר בשינוי משמעותי הדורש התארגנות פרקטית ורגשית מחודשת.

מחקרים מצביעים על ארבעה סגנונות התמודדות מרכזיים עם הטיפול בהורה:

• פעילות יתר: סגנון של פעילות יתר מאופיין במעורבות רבה בטיפול המלווה בתחושת אשמה. על אף ההשקעה הרבה בטיפול, הילד חש שאינו עושה דיו ועשוי להתיש עצמו ולהזניח תחומי חיים אחרים כקריירה ומעורבות בחיי משפחתו הוא. פנייה לדפוס זה נובעת, פעמים רבות, מהתעוררות מחודשת ועוצמתית של קונפליקט מוקדם (למשל, ילד שחש דחוי ע"י הוריו בילדותו ומנסה, באופן בלתי מודע, לזכות מחדש באהבתם והערכתם באמצעות הטיפול בהם).

• הימנעות פעילה: לעיתים מעורר הטיפול בהורה קונפליקטים ומצוקה רבה עד כדי כך שהילד מתרחק מההורה ומותיר את הטיפול בו לאחיו, מטפל זר וכן הלאה. דפוס זה מעורר פעמים רבות את כעסם ואכזבתם של ההורים ושל האחים המטפלים בהם, ואילו הבן ה"נמנע" נוטה להגיב ברגשות אשמה, דיכאון, לחץ והזנחת היבטים נוספים בחייו.

• התקרבות הימנעות: דפוס זה משלב בין סגנון פעילות היתר לסגנון ההימנעות הפעילה: הילד מטפל בהורה באופן אינטנסיבי עד לנקודה בה הוא חש כי אינו עומד בתסכול, האשמה וההתשה. תחושה זו מביאה אותו להפסיק את הטיפול ולהתנתק מההורה, אלא שרגשות האשמה המציפים מביאים אותו לחזור לטיפול האינטנסיבי, וחוזר חלילה.

• סגנון קונסטרוקטיבי: סגנון זה נחשב לסגנון פעולה יעיל המאזן בין דאגה והתאמה לצורכי ההורה לבין זיהוי והתחשבות הילד ביכולותיו וקשייו. טיפול קונסטרוקטיבי בהורה הזקוק להשגחה צמודה, למשל, עשוי לכלול ביקורים קבועים והענקת תשומת לב ישירה להורה, אך שכירת מטפל קבוע אשר תאפשר לילד להמשיך בשגרת חייו התעסוקתית והמשפחתית.
מידת מורכבות הטיפול בהורה קשורה, אם כן, במצבו של ההורה, משאביו של הילד וטיב הקשר בין ההורה לילדו. לעיתים, סגנון הפעולה הקונסטרוקטיבי מתעורר באופן טבעי, אך ישנן מספר דרכים נוספות העשויות להקל על הטיפול בהורה.

טיפול מסור בהורה אינו, בהכרח, טיפול בו מעורב רק הילד. מרכזי יום לטיפול בקשישים, קבוצות תמיכה ושכירת עוזרת בית, מטפל ושאר אנשי מקצוע מאפשרת לילד להתפנות לשאר עיסוקיו מבלי לחוש אשמה וחרדה. כמו כן, הפחתת העומס עשויה להפחית את רגשות הטינה והתסכול ולאפשר לילד לחוש סיפוק רב יותר מהטיפול אותו הוא מספק להורה.

מעבר לכל, חשובה הבנה הדדית של כל אחד מהצדדים את הקשיים עמם מתמודד הצד השני: על ההורה להבין כי הילד חייב להמשיך בחייו וכי על אף הקרבה המחודשת, אין הוא יכול לשלוט באורח החיים של ילדו (למשל, הורה שעובר לגור בבית ילדו אינו יכול לצפות להיות מעורב בבחירת דרכי החינוך של הנכדים). עם זאת, על הילד המטפל בהורה מזדקן להבין את מורכבותו של שלב זה עבור ההורה: ההורה, שהיה עד כה אדם גאה ומתפקד מאבד את עצמאותו והופך תלוי בילדו, ושינוי זה עשוי לעורר תחושות תסכול, כאב וחוסר אונים אשר לא פעם מופנים דווקא אל הילד אשר משתדל לטפל בהורה כמיטב יכולתו. על כן, ניהול "משא ומתן" והגדרת הצרכים והציפיות ההדדיים עשויים לאפשר התחשבות והבניית הטיפול באופן מיטיב ומכבד.

מאחר ובמקרים מסוימים כרוך הטיפול בהורה במצוקה משמעותית, קשיים משפחתיים וכן הלאה, ניתן אף להיעזר באנשי מקצוע ולפנות לעזרת טיפול פסיכולוגי פרטני, קבוצתי או אף טיפול משפחתי אשר יאפשר התמודדות יעילה יותר עם הקונפליקטים המתעוררים.

יחד עם זאת, יש לזכור כי שלב הטיפול בהורים, על אף הקשיים והמורכבות הנלווים לו, הוא שלב משמעותי המלווה לא פעם בחקירה והתפתחות עצמית ובתחושת סיפוק הנובעת מהיכולת להעניק להורים אשר ליוו אותנו והעניקו לנו לאורח חיינו. כמו כן, לעיתים מאפשר שלב זה התקרבות מחודשת אל ההורה ויצירת דיאלוג ואינטימיות שלא התאפשרו לאורך חיים שלמים.