11.10.23
ד"ר טלי סמסון ויעל סמסון
על בת שחזרה מהתופת ואמא עובדת סוציאלית
הדברים שתקראו נכתבו יחד עם יעל – ביתי בת ה-20 אשר הייתה בזיקים ביום שבת ה-7.10.23. יעל ועוד חברים מהקומונה שלה ישנו אצל חברה בדירת הצעירים של הקיבוץ. הם השתתפו בערב שירה בציבור, נרדמו בארבע בבוקר, והתעוררו אחרי כשעתיים היישר אל התופת כאשר צופרי האזעקה החלו לפעול.
לקחו להם רק כמה דקות להבין שהאירוע בו הם נמצאים שונה ממה שהעוטף מורגל בו. הם הסתגרו בחדר קטן, והשעות החלו לחלוף כאשר הם רוב הזמן מנותקי קשר. כשהם הבינו שמדובר בחדירה פיזית, הם הצטיידו בסכיני מטבח פשוטים ונפרדו האחד מהשני.
משפחתנו ליוותה אותה בהודעות וואטצאפ אבל רוב הזמן התקשורת לא הייתה קיימת. חוסר הוודאות שלה ושלנו היה נוראי. בדיעבד, ברגעים הללו היא מתארת אימה, צעקות, יריות ופיצוצים. יותר מכך, לא ארחיב. לאחר עשר שעות ארוכות התאפשר להורי החברה לאסוף אותם לבית ממוגן, ולמחרת הם חולצו מהקיבוץ.
מאז היא איתנו, בני משפחתה, ואני יודעת שברמה מסוימת אנחנו והיא נמצאים כרגע בשולי האירועים. היא פה, שלמה בגוף, בעוד רבים אחרים לא. בכל זאת, יעל מתמודדת עם תסמיני דחק חמורים, אשר אף על פי שמותאמים ביותר למצב החריג בו היא נמצאת מצריכים טיפול עדין ורגיש.
ההחלטה לכתוב על החוויה, לא רק שנותנת משמעות לי וליעל במצב הנוכחי, אלא שהיא נובעת מצורך לסייע לאחרים הנמצאים במצב דומה. המשפחה היא מקור תמיכה מרכזי במצבים אלו ותגובה נכונה מצד המשפחה יכולה לסייע באופן משמעותי להסתגלות. אך איך עוזרים להם? למה חשוב לשים לב? וכמובן, איך תומכים בבני משפחה אחרים שלא נמצאים במרכז האירוע אך גם בסיכון מוגבר לפיתוח תגובת דחק חמורה?
לטפל במטפלים: תמיכה באחרים מתחילה בתמיכה בעצמנו
חשוב לקחת בחשבון, כי כל בני המשפחה מושפעים ומגיבים לחרדה המתעוררת בבית. לכן, התחזוקה שלכם, אלו שתומכים במי שחזר מן הזוועות, היא מרכיב חשוב בתמיכה במי שהיה שם. זה קשה מאוד להחזיק את כל מה שצריך לעשות ולכן מומלץ מאוד לחלוק באחריות הטיפול עם בן או בת הזוג, או עם חבר משפחה נוסף.
אדגיש – אל תצאו מנקודת הנחה שכל בני הבית מטפלים בבן המשפחה החוזר באופן רצוף ושוטף אלא חלקו ביניכם את העבודה בצורה מסודרת. תאמו ביניכם את התגובות, יישרו קו בכל הנוגע לשאלה על מה מתעקשים ומה דורשים מהאדם שחזר, וכשאתם מרגישים שאתם צריכים הפסקה אותתו לשותפיכם בטיפול ״ אני זקוק למנוחה, עכשיו אתם מחזיקים״.
לתמוך באדם המצוי במהלכה של תגובת דחק אקוטית: הגוף הפיזי
לכל אדם מקצב של פעילות הגוף – תחושת רעב, צמא, עייפות, פעילות מערכת העיכול ועוד. אירוע דחק מסוג זה משבש את הכל. בעת הסכנה הממושכת, המח מפחית את הפעילות השוטפת למינימום הכרחי ומפנה את האנרגיה של הגוף להישרדות. הפחתה שנמשכת גם בסוף האירוע, כי למח לוקח זמן להאמין שהסכנה אכן חלפה ואפשר לחזור לשגרה. מה גם, שעבור חלקנו שעדיין תחת מטחים ואיומים, הסכנה לא לגמרי עברה.
למה כדאי לשים לב?
אוכל ושתייה מסודרים
יעל התעקשה שעות ארוכות שיש לה בחילה והיא לא רעבה. הארוחה הראשונה הייתה אחרי התעקשות ארוכה מצידנו, כשאני מאכילה אותה בכפית מתוך אמירה ברורה שעדיף שהיא תאכל ומקסימום תקיא מעט. היא לא הקיאה. אחרי שעתיים אכלה מעט שוב.
היגיינה ורחצה (אם התנאים הבטיחותיים מאפשרים)
למרות שרבים מאיתנו מתקלחים בלילה לפני השינה עכשיו הזכירו להתקלח באור יום, ארגנו ביגוד שאפשר להתעטף בו במהירות, וזכרו שלא צריך רחצה מלאה. רחצה היא פעולה מורכבת שדורשת שלבים שונים וחשיפה של הגוף, שעלולה להיות קשה ומציפה. כדי להקל, אפשר לחלק אותה למשימות (פלג גוף תחתון, פלג גוף עליון, חפיפה ועוד). כמו כן, אם זה לא עולה מהאדם עצמו, המתינו מספר ימים אבל בסופו של דבר התעקשו גם על זה. זה קשה ולפעמים מעלה כעס, בכי ותחושת חוסר מובנות – אך מומלץ לצד ההכלה לדרוש תפקוד.
שינה היא אחד הדברים שנפגעים יותר מהכול
יעל ישנה עם אחיותיה במיטה בממ״ד כי האירוע עדיין לא הסתיים. כל עוד לא חזרנו לשגרה שקדמה ללחימה, לא צריך לצפות להתנהגות שקדמה למצב, ובכל זאת השינה קריטית להתאוששות ולהחלמה, למצב רוח, ולתפקוד. היכולת לעצום עיניים ולשקוע לתוך שחרור וחוסר שליטה סותרת את הדריכות שהגוף נמצא בו.
חשוב לקחת בחשבון כי הפגיעה בשינה עלולה להימשך שבועות ארוכים. לכן אם לא נרדמים אין טעם להישאר במיטה. המח רק ממשיך לשקוע בחוויה הקשה, משחזר אותה, מגביר האשמה וחרדה ומרחיק את השינה. צאו מהמיטה וקראו ספר, צפו בסדרה מצחיקה או משהו אחר. אם אפשר אפילו רצוי לעשות פעילות גופנית שקטה. החשוב הוא לא להישאר במיטה ולשקוע לתוך האירוע שוב ושוב. כשמרגישים עייפות והעפעפיים נעצמים לחזור למיטה.
טיפול תרופתי כ"גלגלי עזר" בשלב האקוטי
בשלבים הראשוניים כל רעש מקפיץ, המראות והזיכרונות צפים ומגבירים עוררות באופן פרדוקסאלי. זה מאוד מפחיד ונותן הרגשה שזה לעולם לא ייגמר, אך למח פשוט לוקח זמן להבין שהסכנה חלפה ושהוא בדריכות יתר. דעתי האישית היא שעדיף שימוש בטיפול תרופתי להרגעה למספר שבועות, ולאחר מכן שחרור הדרגתי ממנו, על פני התפתחות של הפרעת שינה עמידה.
בתוך כך, עדיף משהו להרגעה ולא כדורי שינה, כי הפגיעה בשינה היא למעשה על רקע החרדה והסטרס של הגוף. כמובן, זה עשוי להיתקל בהתנגדות מצד האדם עצמו, ולכן ניתן רק לדאוג שיהיה בבית את הטיפול התרופתי זמין, גם אם האדם אינו מעוניין בו, כי הרבה פעמים עצם הידיעה שיש את האפשרות מגבירה מסוגלות ותחושת שליטה.
לתמוך באדם המצוי במהלכה של תגובת דחק אקוטית: התפקוד הנפשי
התאוששות מתרחשת בפעולות קטנות שקל לפספס
לקח קצת זמן עד שיעל התחילה לענות לחברים בטלפון. שלושה ימים אחרי שהגיעה, ענתה לראשונה לשיחה אישית ויצאה למרפסת לשם הפרטיות. בנקודה מסוימת בזמן, כשישבנו יחד, היא קמה לראשונה להביא משהו מהחדר לבד. חשוב לעזור לאדם לזהות את הפעולות האלו, באופן מותאם לגילו. להצביע על ההתאוששות וההחלמה המתרחשים, כי האדם עצמו לא בהכרח יזהה את זה. אם אחרי פעולה כזו יש נסיגה וסירוב – לא לשפוט, לסייע, לציין שזה כבר נעשה ולהמשיך הלאה.
לא להעצים התנהגויות תלויות טראומה
אנחנו רוצים לגונן, מאמינים שהזמן יעשה את שלו, אבל זה לא נכון! אנחנו חוששים לדרוש פעולה כי זה מעורר תגובה לא נעימה או אפילו מאשימה ("אתם לא מבינים אותי"). חשוב שנזהה התנהגויות נמנעות (לא לעלות לקומה השנייה, להימנע מהמדרגות, לא להיכנס לישון לבד, לא לחפוף שיער ועוד), נקבל אותן כחלק מהתגובה הנורמלית למצב הלא נורמלי, אבל לא נעצים אותן בטעות. למשל, לא נישן איתה באופן יזום, נביא משהו מהקומה השנייה ביוזמתנו כדי לא לעמת אותה עם החרדה או נציע שתיכנס לאמבטיה ולא תנעל את הדלת.
שיח מדורג ולא שיפוטי אודות האירועים
עם השעות והימים, יעלו תיאורים וזיכרונות של מה שקרה, בשעות הראשונות ייתכן שלא יהיה שיתוף. אנשים מעבדים אירועים בצורה שונה ולפעמים לא רוצים לזכור. חלקם אף מרגישים שאם ייגעו בזה הם לא יצליחו לצאת מזה. לא ללחוץ, לא לתחקר, לא לשאול. גם לנו יש צורך לדעת מה קרה, אבל הוא לא העיקר כרגע. במקביל לכך, מן הצד השני, כשזה עולה לא לשפוט (״את מגזימה זה לא הגיוני״, ״זה לא היה ככה״), לא לבלום ולא לצמצם (״אני לא מסוגל לשמוע, זה נורא״, ״לא נורא תצאי מזה״, ״את צעירה זה יעבור" – משפט שרופא אמר ליעל למשל].
יותר מזה – לא להוסיף פרטים שמחמירים את התיאור (״מה עוזר סכין מטבח מול נשק אוטומטי?״, ״היו יותר מאלף מחבלים!״, ״יצאת בשלום, יכלו לעשות כך וכך״). פשוט להתייחס למה שעולה ולתת מידע משלים, אמיתי ונקודתי שנקשר באופן ישיר לתיאור ("לפי מה שידוע לקיבוץ זיקים לא נכנסו מחבלים, הדפיקות על הדלת היו ככל הנראה של כיתת הכוננות״). המח נוטה להשלים פרטים חסרים ובאופן מוגזם אז חשוב להשלים פרטים מציאותיים פשוט ברגישות (״הגופות ביציאה מהקיבוץ היו של מחבלים שלא הצליחו לחדור אליו״). לעזור לבנות סיפור קוהרנטי, מציאותי. כמובן גם בביקורי חברים התעקשו שלא יתעמקו מדי במה שקרה – הסקרנות קיימים ורוצים לשמוע פרטים אבל זה לא בהכרח עושה טוב.
הדגשה של הכוחות וההתמודדות
נקודות של תושייה, עזרה לאחרים, או כל דבר שנקשר להתמודדות. יעל סיפרה שהיא וחבריה נפרדו אחרי שהיו צעקות ודפיקות על הדלת כי הבינו שאלו מחבלים, ואחר כך החליטה שיש חיים אחרי המוות או גן עדן, כי לא יכול להיות שזה נגמר. היא רצתה להמשיך לחיות באיזו דרך. חשוב מאוד שלא להתלוצץ על אמירה כזו או דומה לה, אלא לשקף כמה תושייה זה משקף.
גם ברמת השיח המשפחתי, לא להפוך את השיח על ביטויי החרדה למרכזי אלא להתמקד בנקודות התפקוד והחוזקה של האדם. ברור שביטויים אלו קיימים ומושכים תשומת לב - קפיצה מרעשים, קושי להירדם, סכין מטבח שמזכיר את האירוע ועוד. אפשר להתעלם או להתייחס באופן נקודתי וספציפי. אך להימנע מאמירות כמו ״אוי הרעש מקפיץ אותך כל כך״, ״את לא נרגעת״, ״מסכנה שלי מה עברת״, ״את לא יוצאת מזה״. אפשר להיות ענייניים ״אם לא נרדמת עדיין, נכין כוס תה״, ״הרעשים של הפיצוצים רחוקים מפה, אנחנו במקום בטוח באופן יחסי״.
תגובות תואמות מציאות ומתן תוקף
אין טעם לאמר – יצאת מזה, זה נגמר, הכל טוב, כי לא, המציאות מרה והאירוע לא הסתיים. עוד שבועות לפחות נתמודד עם הפרידות, האבל והחטופים שאינם. אז זה בדיוק מה שגם אומרים. ״עברת אירוע מזעזע אבל הסכנה מיידית כבר לא קיימת. פה אנחנו בטוחים באופן יחסי״, ״ברור שאת חושבת שיש מחבלים אבל הם לא הגיעו לאיזור הזה״, ״הייתם לבד עשר שעות ועכשיו את לא לבד בבית״, ״לקח לכוחות הבטחון זמן להגיב, אבל כרגע כל צה"ל וכוחות הבטחון בתמונה״ וכדומה. בשפה המקצועית, נותנים תוקף למה שעולה ומגיבים שבאופן מציאותי שמשלים את התמונה.
לסיום,
הדברים הללו נכתבו יחד עם יעל ושתינו מקוות שנוכל לסייע במשהו למישהו. נשמח אם תשתפו עם כמה שיותר אנשים שאתם מכירים, כי אין לדעת מי מהם מלווה אדם יקר במצב דומה.
במקביל, בבקשה אל תהססו להתייעץ עם אנשי מקצוע. משפחות לא בהכרח ערוכות להתמודדות עם זוועות מהסוג שאנו נדרשים להתמודד איתם כעת, ולא בהכרח יש לנו את כל התגובות הנכונות בשרוול.
הישארו בטוחים,
יעל סמסון וד"ר טלי סמסון.
על הכותבות
ד"ר טלי סמסון – עו"ס מומחית בבריאות, טיפול משפחתי וזוגי. תחומי טיפולה: זוגיות, מיניות, טראומה והחלמה.
יעל סמסון – בת 20, בדרך לפסיכומטרי.
