איך מתמודדים עם המצב הבטחוני?

אורית ברטל וירון מעוז

כיצד מצליחים לקיים שגרה נורמלית במצב בטחוני לא נורמלי של "מבצע", מלחמה או מתיחות? איך עונים לילד שדואג לאבא שיצא למילואים? האם ניתן לשמור על היחסים הזוגיים גם בממ"ד צפוף? הפסיכולוג הקליני ירון מעוז והמטפלת הקוגניטיבית התנהגותית אורית ברטל מסבירים על האופן בו משפיעים שבירת השגרה והדאגה עלינו ועל ילדינו ועל הדרכים להתמודדות.

מצחצחים שיניים, מתלבשים, יורדים למקלט ושותים קפה: כיצד משפיעה עלינו שבירת השגרה?

בימים כתיקונם אנחנו נוטים להתלונן לא מעט על השגרה השוחקת, אך "שבירת השגרה" שמספק המצב הבטחוני מביא את כולנו להתגעגע אפילו לבוס הנודניק והפקקים של הבוקר.
"השגרה הופכת צפופה יותר", אומרת אורית ברטל. "כאנשים בוגרים אנו רגילים לאוורור מהמשפחה - אנחנו עובדים, נפגשים עם חברים ולא מבלים את כל שעות היממה עם בן/בת הזוג והילדים. השגרה הנוכחית רוויה בסוגי חרדה וכאשר אנו נאלצים לבלות שעות בבית או בממ"ד נוצר 'סיר לחץ' ויש עליה ברגישות - כל מה שנסבל בבן הזוג במסגרת השגרה היומיומית עשוי להפוך למעצבן מאוד וכמעט בלתי אפשרי. מעבר לכך, חלק גדול מבתי העסק ביישובי הדרום עדיין סגורים כך שהתפקידים במשפחה עוברים שינוי - מעמד ההורה כמפרנס מתערער ולטריטוריה של האם נכנס האב. כאשר שני ההורים צריכים לנהל בו זמנית ובצפיפות את משק הבית עשויים להתעורר חיכוכים ועימותים סביב נושאי חינוך, סדר וניקיון, כספים וכן הלאה".
שבירת השגרה, כמובן, אינה משפיעה רק עלינו כבוגרים אלא גם על ילדינו. הורים רבים יוכלו להעיד מניסיונם כי השגרה חשובה לילדיהם וכי שינויים משמעותיים בה דורשים היערכות והסתגלות מחודשת; באופן טבעי, הקושי הופך משמעותי עוד יותר כאשר השגרה נקטעת על ידי אירוע מאיים כמו המתיחות הנוכחית. לדבריו של ירון מעוז, עבור ילדים צעירים השגרה מהווה בסיס משמעותי לתחושת ביטחון: "שגרה משמעה ביטחון מאחר והיא יוצרת 'סביבה מחזיקה' - סביבה פיסית ואנושית קבועה ומוכרת לילד אשר מייצרת תחושת ביטחון ושליטה בנעשה. חיי השגרה יוצרים יכולת ניבוי של האופן בו הדברים יקרו ויראו. אצל ילדים תחושות השליטה והאפשרות לנבא מפותחות הרבה פחות ביחס למבוגרים, ולכן הם תלויים יותר בסביבה הפיסית ובמבוגרים סביבם. בהתאם, כל שינוי מעורר חרדה במידה מסויימת, במיוחד כאשר מדובר בשינוי משמעותי ושלילי".
האפשרות לחזור לשגרה הנורמטיבית אינה נמצאת בשליטתנו אך אנו בוחרים כיצד להתמודד עם השינוי הקיצוני בשגרה. "באופן כללי", ממליץ ירון מעוז, "כדאי לשמור על השגרה היומיומית של הילד עד כמה שאפשר- ההקפדה על סדר היום, מילוי החובות השגרתיות וכן הלאה מקלה על הילד, כל עוד אין מדובר במצב קיצוני בו התפקוד הוא באמת למעלה מכוחותיו. מעבר לכך, כדאי לעודד פעילות חברתית בין אחים וחברים ולא לאפשר חללים ממושכים של שעמום וחוסר מעש בהם עלולים להתעורר חיכוכים, חרדות וכן הלאה".
כמו כן, מציעה אורית ברטל לנסות עד כמה שאפשר לשמור על מרחב אישי ולהקפיד על הפיכת הבית למקום בטוח ומרגיע: "חשוב לאפשר לעצמנו להתאוורר גם במהלך השהות האינטנסיבית יחד: להזמין חברים שלנו ושל הילדים, לצאת לבד כאשר ניתן. מעבר לכך, חשוב לנסות להפוך את השהות המשותפת לנעימה עד כמה שאפשר- להתלבש ולהתאפר גם בבית, לתת לעצמנו ליהנות מסרטים בטלוויזיה, אמבטיה חמה, יחסי מין, מוסיקה רגועה וכן הלאה. חשוב גם לשתף אחד את השני בתחושות והקשיים - שיתוף בקושי האמיתי יכול למנוע פיצוץ סביב הגרביים שנשארו על הרצפה או הווליום של הטלוויזיה. לעומת זאת, כדאי לדחות דיון על נושאים מהותיים העומדים על הפרק (מעבר דירה, החלטה להביא עוד ילד) לתקופה שקטה ורגועה יותר. בסך הכל, צריך לזכור שמצבי מתח וחרדה יכולים להקשות מאוד אבל גם לחזק משפחות וזוגות, כאשר המשפחה מצליחה לפעול כצוות ולהתאחד סביב ההתמודדות עם הקושי".

מקום לדאגה- כיצד מתמודדים עם דאגה לבן משפחה מגויס?

לא רק משפחות המתגוררות ביישובי הדרום מתמודדות עם שינוי בשגרת החיים: משפחות רבות שיקיריהן גויסו ונמצאים באיזורי לחימה מתמודדות עם הקושי והחרדה הנלווים למצב. החשש לשלומם של האח, בן הזוג או האב מובנים וטבעיים: אף אחד מאיתנו אינו מסוגל לצחוק, לבלות וליהנות בלב שלם כאשר יקירו נתון בסכנה, ודיווחי התקשורת הבלתי פוסקים אינם מקלים עלינו.
הדאגה עשויה להתבטא במתח ועצבנות, אי שקט, אובדן תיאבון, קשיי שינה וריכוז, בעיות פסיכוסומאטיות וכן הלאה. אצל ילדים, לדבריו של ירון מעוז, הדאגה עשויה להתבטא בתסמינים פיסיים ורגשיים דומים, אך לעיתים נלווים לה מאפיינים ייחודיים: "אצל ילדים צעירים אנחנו עשויים לראות התנהגויות רגרסיביות, הצמדות מוגברת להורה וכן הלאה. כמו כן, מתבגרים עשויים להפגין הכחשה של המצב, הגברה לכאורה של העצמאות או אימוץ עמדה של לקיחת אחריות מוגברת לבני המשפחה, בכדי לחפות על החרדה הפנימית ולהתמודד עמה".
לדבריהם של אורית ברטל וירון מעוז, היבט משמעותי בהתמודדות עם הדאגה הוא ההבחנה בין חרדה לפחד: פחד הוא תגובה ברורה לאירוע מאיים ממשי, בעוד שחרדה היא תחושה ממוקדת פחות אשר אינה ממוקדת באיום הממשי בלבד. במצב הנוכחי, טבעי שאנו וילדינו חווים פחד ודאגה לחיי היקרים לנו; עם זאת, כאשר רגשות אלו מביאים למצוקה קשה, פגיעה תפקודית משמעותית (למשל, חוסר יכולת לקום מהמיטה מרב דאגה) או נמשכים גם עם תום הסכנה הממשית (למשל, ילד שחרדתו לא שוככת גם עם חזרת האב מהמילואים) - סביר כי מדובר בחרדה.
"הדאגה היא טבעית ואין טעם לנסות להעלים אותה", אומרת אורית ברטל, "אך יש דרכים בהן ניתן למתן אותה כדי לאפשר תפקוד סביר. אחת הטכניקות הקוגניטיביות היא מתן תזכורת לעצמנו כי יש אלפי חיילים באיזורי לחימה, כך שסטטיסטית הסיכוי שיקירנו יפגע הוא נמוך. מעבר לכך, מאוד חשוב להישען על רשתות התמיכה שלנו - משפחות רבות נמצאות במצב של דאגה ליקיריהן וההתמודדות המשותפת ושיתוף אנשים אחרים בתחושותינו ובחששות מקלים מאוד על ההתמודדות".
לדבריו של ירון מעוז ניתן לסייע גם לילדים צעירים המפגינים דאגה וחשש לשלומם של אח או אב: "כפי שאנחנו נעזרים באחרים, כך חשוב לאפשר לילדים לשתף ברגשותיהם ותחושותיהם. אין טעם להכחיש או לבטל את הדאגה לחייל- חששותיו של הילד מוצדקים ולגיטימיים במצב הנוכחי וחשוב שידע כי הוא יכול לשתף בהם את המבוגרים. יחד עם זאת, חשוב להדגיש את הפעולות הרבות שנעשות כדי לשמור על חיי החייל. במידה ומדובר בילד צעיר כדאי לפרט באופן קונקרטי את אמצעי ההגנה - הקסדה החזקה, האפוד, החוזק והחוכמה של אבא והצבא החזק שלנו. למרות הלגיטימציה לדבר על התחושות חשוב שלא לייצר חרדה מיותרת- כדאי להגביל את החשיפה למידע מאיים בתקשורת ולהשתמש בטכניקות שונות של הסחת דעת - למלא את השגרה בעשייה ובמשחק, לחשוב על פעילויות מהנות שנעשה יחד כאשר אבא יחזור ולעודד שיתוף ותקשורת בין האחים".

על אף שהמצב הנוכחי מלווה באופן טבעי בקושי, חשש ודאגה, חשוב לזכור כי כאשר אלו מתגברים, מתמשכים או מביאים למצוקה או פגיעה משמעותית בתפקוד ניתן להיעזר גם באנשי מקצוע. בכוחה של פסיכותרפיה למבוגרים, וכמו כן סוגי טיפול בילדים או טיפול במתבגרים לסייע במקרי חרדה להרגיע את הסימפטומים. חרדה וקושי במצב בו אנו נתונים אינם מצביעים על חולשות או הפרעות נפשיות אלא על צורך בסיוע ממוקד אשר יסייע בקבלת כלים ורכישת מיומנויות יעילות יותר להתמודדות.

על המטפלים:

אורית ברטל היא היא בעלת תואר מוסמך(Msc.) בפסיכותרפיה קוגניטיבית התנהגותית מטעם שלוחת אוניברסיטת דרבי בישראל ומנחת קבוצות והורים מטעם מכון אדלר. 
ירון מעוז הוא פסיכולוג קליני, מנהל תחום ילדים ונוער בקבוצת שיח לפסיכותרפיה התייחסותית.