בן משפחה שלי סובל מהפרעה דו קוטבית (מאניה דיפרסיה) עבר את גיל ה-40 עם עכולת הבנה של ילד קטן. הוא עובד . לא אובחן . לפני 20 שנה כקב בידוד חברתי עבר איבחון נאמר לנו שיש לו הפרעה אישיותית גבולית. 20 שנה אני מנסה להבין מה יש לו .הוא פעם בהיי פעם בדאון ומאוד עצבני או מאוד אפטי . כשהוא שמח זה מוגזם כשהוא עצוב זה מוגזם וכשהוא עצבני הוא מאוד מפחיד כי הוא לא שולט בעצמו אפילו את ההורים שלו שהוא כל כל אוהב ועדין גר איתם הוא לא מתחשב ואחקי שנרגע זה לא קורה מהר אולי שבוע הוא מצטער ולא מאמין. הוא לא מרוכז שוכח דלת פתולה מפתחות על בסיס קבוע. הוא מעיד על עצמו:״ הראש שלי שקשוקה״ אין לי ראש לא מסוגל לחשוב אני חולה. אבל כשמציעים עזרה נכנס באוזן אחת ויוצא מהשניה או מאשים את הסובבים . כולם תמיד נגדו כולם עושים לו בכוונה כולם מדברים עליו מאחורי הגב. בזבזן בלי הכרה . חשיבב מאוד מעוותת לא מסוגל לנתח סיטוציה בצורה רציונלית. תקופות שלא ישן כמעט בכלל אחוז תזזיתיות . מדבר לעצמו. וגם בלילה לפעמים יש לו הזיות הוא רב במידה עם האויר ומשבר עם משהוא שלא קיים . עם השנים המצב החמירוהאפחזודת של דכאון הוחרפו והם יכולים להמשך חודשים והמאניה נהיתה קשה יותר התקפי זעם קשים ועל כלום ושום דבר. הוא עובד אבל מרגיש שכולם שם נגדו וכולם מרכלים ועושים בכוונה. הוא רווק כי הוא לא מסוגל לדבר עם בחורה . צריך להתייעץ מה לכתוב לה מה להגיד... אין חברים , משפחה קשה לה להתמודד גם הורים מבוגרים שאין להם רת הכלים וגם לא מאמינים ורוצים להאמין שהבעיה נפשית. רוצים לעזור ולא יודעים אך אך לגרום לו לרצות עזרה להבין שי בעיה