וירוזה כפייתית היא מונח שנטבע על ידי פרויד בהתייחס לנוירוזה אשר באה לידי ביטוי בסימפטומים כפייתיים שביניהם מחשבות טורדניות (מחשבות חודרניות המופיעות ללא שליטה) וקומפולסיות (צורך בלתי נשלט לבצע פעולות מסוימות כשטיפת ידיים, חזרה על מילים, בדיקת נעילת החלונות וכן הלאה). במרבית המקרים נוירוזה כפייתית כוללת גם עיסוק מוגבר במחשבות והקומפולסיות הבלתי נשלטות, וניסיון להימנע מהן ולהיאבק בהן. כמו כן, במצבי נוירוזה כפייתית האדם יחווה בדרך כלל חרדה ואי נוחות קיצוניות כאשר ינסה להתנגד לדחפים הכפייתיים. למשל, נוירוזה כפייתית המלווה בצורך בשטיפת ידיים חוזרת ונשנית תלווה בדרך כלל גם בחרדה עזה במקרים של הימנעות משטיפת הידיים.
פרויד הציע כי נוירוזה כפייתית נובעת משימוש מוגזם ובלתי מסתגל במנגנוני הגנה המכוונים להסתת המודעת מהדחפים המקוריים. האדם המתמודד עם נוירוזה כפייתית אינו מודע לדחפים המאיימים (למשל, דחפים מיניים או תוקפניים) אך גם אינו מצליח להדחיק אותם באופן אדפטיבי שיאפשר תפקוד תקין. כתוצאה מכך, נעשה שימוש מוגזם במנגנוני הגנה שביניהם התקה, ביטול והיפוך תגובה אשר מאפשרים לאדם לתת ביטוי לדחף ובו זמנית לבטל את משמעותו, אך מבלי להיות מודע לדחף המקורי והמאיים. לדוגמה, נוירוזה כפייתית עשוי להתפתח אצל אדם אשר אינו מסוגל להכיר או להדחיק כראוי את דחפיו התוקפניים. דחפים לא מודעים אלו מעוררים חרדה רבה ועל כן האדם מפתח נוירוזה כפייתית של רחיצת ידיים אשר מאפשרת לו פורקן מסוים ובו זמנית מבטלת, כביכול, את הדחף, על ידי שטיפת ידיים ה"מנקה" או מטהרת את האדם באופן סמלי.
בתקופתו של פרויד, נוירוזה כפייתית היתה אחת הנוירוזות המרכזיות אשר טופלו בפסיכואנליזה. זאת, מאחר ובפסיכואנליזה הקלאסית השגת תובנה לדחף המקורי נחשבה לאמצעי טיפולי יעיל ובהתאם, טיפול במצבי נוירוזה כפייתית נתפסו כניתנים לפתרון באמצעות העלאת הדחף המקורי למודעות.
התופעה שכונתה בעבר נוירוזה כפייתית היא המקבילה למה שאנו מאבחנים היום כהפרעה טורדנית כפייתית. בעוד שבעבר נוירוזה כפייתית נחשבה לתוצר של קונפליקט נפשי, היום יש נטייה להאמין כי נוירוזה כפייתית, או הפרעה טורדנית כפייתית, מושפעות באופן משמעותי גם מגורמים גנטיים-ביולוגיים ומהתניות בלתי אדפטיביות. למשל, הגישה הקוגניטיבית התנהגותית מתמקדת בכך שבמסגרת נוירוזה כפייתית, אדם עשוי לאמץ לעצמו פעולות אשר נחוו במקרים מסוימים כמשככות חרדה, ולאחר מכן להתקשות לוותר עליהן. כך, למשל, אם אדם גילה שבדיקה שאכן נעל את דלת המכונית הורידה את חרדתו, הוא עשוי לאמץ פעולה זו ולחזור עליה שוב ושוב באופן אובססיבי.
בהתאם לתפיסה העכשווית של נוירוזה כפייתית, כיום הטיפול המרכזי במצבי נוירוזה כפייתית אינו נעשה באמצעות טיפול פסיכואנליטי המכוון להרחבת התובנה, אלא באמצעות טיפול קוגניטיבי התנהגותי אשר מכוון לנטרול דפוסי החשיבה הבלתי אדפטיביים ("משהו רע יקרה אם אני לא אבדוק את החלון") ולרכישת טכניקות המסייעות בהימנעות מחזרה על הפעולות הכפייתיות. כמו כן, נוירוזה כפייתית מטופלת פעמים רבות באמצעות טיפול תרופתי המכוון להרגעת החרדה והפחתת הדחפים האובססיביים.
יש לציין כי למרות שכיום ההיבטים הפסיכו-דינמיים זוכים לפחות תשומת לב במצבי נוירוזה כפייתית, לעתים ההתייחסות אליהם במסגרת טיפול פסיכולוגי היא בעלת ערך. למשל, התבוננות טיפולית משותפת במצבי נוירוזה כפייתית ובאופן בו הם משפיעים על חייו של האדם עשויים לסייע למטופל לזהות רווחים משניים (למשל, אימוץ עמדת החולה באופן שמביא להפחתת הלחץ הסביבתי על נער מחונן), להכיר בעוצמת צורכי השליטה שלו (למשל, במצב בו נוצרת אשליה לפיה ביצוע הקומפולסיות מבטיח הימנעות מאובדן או כישלון) או להכיר בהיבטים אישיותיים בלתי רצויים (למשל, שימוש בקומפולסיה של רחיצת ידיים כדי להכחיש כל כעס או תוקפנות).
