אברהם מאסלו התחיל את דרכו כפסיכולוג העוסק בתחום ההתנהגותי, מתוך אמונה כי ניתן לנתח את התנהגותם של בני האדם מבחינה כמותית, ולנבא אותה בהתאם. בראיון שערך בשנות ה-60 למגזין פסיכולוגיה אמריקאי, הוא טען שהשינוי החד בתפיסה שלו לגבי נפש האדם ובעקבותיו המעבר לפסיכולוגיה ההומניסטית, התרחש כאשר נולד בנו הראשון: "הסתכלתי על הדבר הזעיר והמסתורי הזה והרגשתי ממש מטומטם. נדהמתי מהמסתורין ותחושת חוסר השליטה. הרגשתי כ"כ קטן, חלש וצנוע לנוכח הפלא הזה. נדמה לי שכל מי שאי פעם הביא תינוק לעולם לא יכול באמת להיות פסיכולוג התנהגותי... הביטחון של ההתנהגותיים והיעדר הצניעות מצידם מזכירה לי ילד שמשחק עם פצצות אטום" (Maddi & Costa, 1972, pg. 129-130).
רקע
אברהם מאסלו (1908-1970) נולד בברוקלין, ניו-יורק, כבן בכור מתוך 7 אחים להורים יהודים שהיגרו לארה"ב מרוסיה. הוריו היו פשוטים ולא משכילים, אך תמכו בו מאוד ועודדו אותו להגשים את יכולותיו האינטלקטואליות. הוא תיאר את עצמו כילד מתבודד שהיה דחוי חברתית, בין השאר מפני שהיה היהודי היחיד בסביבה נוצרית לגמרי, ואת ילדותו העביר כשהוא שקוע בספרים ובספריות. כשסיים תיכון החל בעידודו של אביו ללמוד משפטים, אך במהרה הבין שהוא מתעניין יותר בצדדים המועילים והשיתופיים של האדם על פני הצדדים התחרותיים והתובעניים, ולפיכך עבר ללימודי פסיכולוגיה. הוא התחתן בגיל 20 עם אהבתו הראשונה מגיל 16 ועבר לויסקונסין כדי להתמחות בתחום הפסיכולוגיה ההתנהגותית של ג'ון ווטסון. את הדוקטורט שלו הוא עשה תחת הנחייתו של הארי הארלו, הפסיכולוג האמריקני שערך סדרה מפורסמת של ניסויים, דרכם מצא כי קופים מעדיפים להיקשר לבובה בדמות אם העטופה במגבת על פני בובה דומה, המחזיקה בבקבוק חלב. דרך הניסויים הלו, הבין מאסלו שהצרכים של בני האדם נמצאים במדרג מסויים, כך שישנם צרכים שסיפוקם דחוף יותר משל צרכים אחרים.
לאחר מספר שנים זנח מאסלו את הביהביוריזם, ועבר בין מספר אוניברסיטאות בארה"ב, שם לימד ועמד בראש תוכניות לימוד בפסיכולוגיה. מחקריו העיקריים עסקו במיניות ואהבה בקרב בני אדם. בעקבות זוועות מלחמת העולם השנייה הוא החליט לנסות ולהוכיח שבני האדם מסוגלים ליותר ממלחמה, שנאה ודעות קדומות והניע את "הכוח השלישי" בפסיכולוגיה, הפסיכולוגיה ההומניסטית. בשנת 1967 הוא נבחר לנשיא האגודה הפסיכולוגית האמריקאית ושנה לאחר מכן נבחר ליושב הראש של קרן, שנועדה לפתח יצירתיות בקרב אנשי מקצוע בתחומים חברתיים. בשנת 1970 הוא נפטר בקליפורניה מהתקף לב פתאומי.
גישה תיאורטית
מאסלו טען כנגד שתי התיאוריות ששלטו בתחום הנפש עד לשנות ה-50, התיאוריה הפסיכואנליטית והתיאוריה ההתנהגותית, כי הן מתייחסות בעיקר לחלקים השליליים והפתולוגיים של הקיום האנושי. הוא האמין שדרושה הבנה מהותית יותר של החלקים המסוגלים והיצירתיים של האדם. העקרון המרכזי של הפסיכולוגיה ההומניסטית, שמאסלו היה ממוביליה, הוא כי האדם הוא יצור יצירתי, והוא שואף לצמיחה אישית ולהגשמה עצמית דרך התגברות על המכשולים הניצבים בדרכו. בניגוד לביהביוריזם ולפסיכואנליזה, הוא האמין שהאינדיבידואל האנושי הוא שלם, ולא ניתן לפרק אותו לגורמים. כמו כן, הוא טען שמחקר בבעלי חיים אינו רלוונטי להבנת התנהגותם של בני אדם, לאור ההבדלים המהותיים בקיום הפסיכולוגי בין בני אדם לבין חיות אחרות. "הטבע האנושי", אותו הגדירה התיאוריה הפסיכואנליטית כמורכב מכוחות אלימים והרסניים, אינו רשעות מולדת, וטבעו של האדם הוא טוב, או לכל הפחות ניטראלי מלידתו. עם זאת, הסביבה יכולה לסכל את שאיפותיו המולדות של האדם להגשמה וליצור שנאה והרס עצמי.
תרומתו המוכרת ביותר של מאסלו הוא בתיאוריית פירמידת הצרכים. על פי מאסלו, הצרכים והמניעים המפעילים את בני האדם הם פיזיולוגיים ופסיכולוגיים כאחד, וניתן לסדר אותם בסדר היררכי עולה, על פי רמת הדחיפות שלהם לאדם. רוב הצרכים נובעים ממניעי חסך, קרי, צרכים שהאדם חייב לקבל אותם כדי לחוש מסופק, וכאשר הם מתמלאים במידה מספקת הם מביאים אותו למצב של איזון. את מניעי החסך חילק מאסלו ל-4 רמות, מהנמוך לגבוה: צרכים פיזיולוגיים, צרכי ביטחון, צרכי שייכות ואהבה וצרכי הערכה. אם הצרכים הפיזיולוגיים מתמלאים, עובר האדם לעסוק במילוי צרכי הביטחון, וכך הלאה. רק כאשר מילוי מניעי החסך מסתיים בצורה כזו שהוא משני בחייו של האדם, הוא יכול לעבור למניעי גדילה. מניעי הגדילה כוללים צרכים של הגשמה עצמית, עימם זוכים להתמודד רק המעטים שהצליחו לצלוח את מניעי החסך, והם מחולקים לצרכים קוגניטיביים (להעמיק את הידע ואת הלמידה), צרכים אסתטיים (להכיר ביופי של הטבע ולהתפעל ממנו) וצרכי מימוש עצמי (להגשים את מי שאני באמת).
להרחבה: פירמידת הצרכים של אברהם מאסלו.
מחקרי הגשמה עצמית
כאמור, מאסלו טען כי רק אחוז קטן מהאנושות מצליח להגיע למצב של הגשמה עצמית, אך דווקא בשל כך אנשים אלו עניינו אותו יותר. כדי לבדוק את אופן ההגשמה של מניעי הגדילה, הוא ערך סדרה ארוכה של מחקרים ביוגרפיים על אנשים שלדעתו הצליחו להגיע בחייהם להגשמה עצמית, למשל, אברהם לינקולן, מהטמה גנדי, אלברט איינשטיין וברוך שפינוזה. הוא הגיע למספר מסקנות בנוגע לתכונות המשותפות לאנשים אלו:
1) אנשים אלו תופסים בצורה מדוייקת את המציאות.
2) הם ממוקדים בבעיה, ופחות עסוקים בהתבוננות פנימית ובבעיותיהם האישיות.
3) הם זקוקים ליותר פרטיות מאשר אנשים אחרים וחשים בנוח כאשר הם לבד.
4) הם ספונטניים וטבעיים יותר בהתנהגותם מאשר האדם הממוצע.
5) הם עצמאיים ופחות מושפעים מלחצים חברתיים.
6) הם בעלי עניין חברתי מפותח וחוש גבוה לצדק כלל אנושי.
7) היחסים החברתיים שלהם מפותחים ועמוקים והם מסוגלים לחוות אהבה בלתי רכושנית, שבסיסה נתינה יותר מאשר קבלה.
8) הם מסוגלים לקבל את החולשות ואת נקודות התורפה של הטבע ושל האנשים שסביבם.
9) הם מעריכים חוויות בצורה חזקה בכל פעם מחדש, כאילו חוו אותם בפעם הראשונה.
10) יש בקרבם שכיחות גבוהה יותר של מה שמכונה "תחושות אוקיינוס", כלומר, תחושה שמשהו חזק ובעל ערך מתרחש דרך חוויה מיסטית או רוחנית.
11) הם נוטים לכבד את כל בני האדם, ללא הבדלי דת, מין, גזע ואמונה פוליטית והם בוחנים כל אדם לגופו, ללא דעות קדומות.
12) חוש ההומור שלהם הוא מיוחד בציניות ובפילוסופיות שלו.
13) כל אחד מהם יצירתי בתחומו ולא מפסיק לחדש ולהתחדש לאורך ההתפתחות האישית והמקצועית שלו.
בריאות ופתולוגיה על פי מאסלו
העניין העיקרי של מאסלו ושל הפסיכולוגים שייצגו את הזרם ההומניסטי בכלל, היה הדגשת החלקים הבריאים של האדם. זאת כניגוד לתיאוריות ששלטו עד אז בתחום הנפש, שהתייחסו בעיקר לחלקים הפתולוגיים. עם זאת, בהתייחס להיררכיית הצרכים שבנה, הרי שבעיני מאסלו מתרחשת הפסיכופתולוגיה כאשר האדם "נתקע" באחד מחמשת השלבים. ככל שהשלב נמוך יותר, כך תהא המחלה חמורה יותר. פתולוגיה נוספת מתרחשת כאשר הצרכים של האדם אינם מסופקים בצורה כזו, שגורמת לו להפוך את הצרכים הבריאים והנורמליים לצרכים פתולוגיים. למשל, אדם שהסביבה אינה מאפשרת לו באופן מתמשך את ההגשמה של הצורך בשייכות ובאהבה, עלול להדחיק אותו ולחוות במקומו צורך עצום בכוח ובשליטה על בני אדם. צורך זה לעולם לא יבוא על סיפוקו באופן מלא, היות שהוא אינו צורך אמיתי אלא תחליף. מאסלו מנה שישה סימפטומים המאפיינים אנשים שלא הצליחו להגיע לסיפוק של אחד או יותר מהצרכים הבסיסיים: אשמה, בושה וחרדה; אדישות וחוסר אונים; תפיסה מעוותת של עצמם ושל סביבתם; תלותיות בסביבה כאמצעי לסיפוק הצרכים; שימוש יתר במנגנוני הגנה; חשש ניכר משינויים בחיים.
אותם אחוזים ספורים מבני האדם שהצליחו להגיע לשלב החמישי בהיררכית הצרכים, הגשמה עצמית, הם הבריאים ביותר. באמצעות נסיונו של מאסלו בקליניקה ומחקר מדוקדק שערך בביוגרפיות של אישים מפורסמים כגון מהטמה גנדי ואלברט שפינוזה, הוא תיאר את התכונות המשותפות לכל האנשים שהצליחו להגיע לשלב ההגשמה העצמית ואף לנהל את חייהם על פיו.
פסיכותרפיה על פי מאסלו
אברהם מאסלו השקיע את מירב זמנו ומרצו במחקר ובכתיבה, והפסיכותרפיה הפרטנית היתה עבורו עיסוק משני. עם זאת, ניתן לחלק את הטכניקה המאסלויאנית הבסיסית לשתיים, על פי מיקומו של המטופל בהיררכיית הצרכים: במידה והמטופל נמצא בחסך של אחד או יותר ממניעי החסך, הרי שהמטפל ישאף למלא חוסרים אלו. למשל, מטופל שסבל בילדותו ממחסור באהבה יוצף על ידי המטפל באהבה, וכיוב'. לעומת זאת, אם המטופל השלים את הטיפוס במעלה ההיררכיה אך לא מצליח להגשים את עצמו, ישאף המטפל לאתר את הכוחות החברתיים המונעים ממנו לעשות זאת, ויעבוד איתו על מציאת הכוחות שלו והערכים שהוא שואף אליהם.
ביבליוגרפיה
ביטמן, א. ואחרים (1992). אישיות: תיאוריה ומחקר. תל-אביב: האוניברסיטה הפתוחה.
קלר, י. (1991). מבוא לפסיכולוגיה (יחידה 7: הנעה וריגוש). תל-אביב: האוניברסיטה הפתוחה.
Maddi, S. R., & Costa, P. T. (1972). Humanism in Personology: Allport, Maslow, and Murray. Chicago: Aldine Atherton.
Maslow, A. (1968). Toward a Psychology of Being. New-York: Van Nostrand.
