פורום טיפול נפשי

בוקר טוב ושלום רב
רציתי לדעת מה ההבדל בין טיפול פסיכודינמי לבין טיפול אנליזה,יש לציין שהתנסתי בשתי השיטות הייתי בטיפול פסיכודינמי כשנתיים שנתן לי ערך רב ונוצר קשר עמוק וחזק ביני לבין המטפלת עם אהבה חזקה והדדית,כעת אני בטיפול אנליזה כשלושה חודשים כ4-5 פגישות בשבוע מאוהב ונהנה מהאנליזה מאוד מאוד,אך מעניין אותי לדעת מה ההבדל בין שתי השיטות,אני יודע שהפסיכודינמית היא נגזרת מהפסיכואנליזה ושתיהן על אותן עקרונות פחות או יותר פרשנות,הבנת ועיבוד חויות העבר והעצמי ,חלומות ואסוציאציות חופשיות ועוד,אני יודע שאנליזה שונה מהפסיכודינמית בתדירות ובחזקת ובכך שיש החזקה משמעותית יותר למטופל,אני יודע שהיא שונה מכך שהיא בד"כ בשכיבה על הספה,אך לא הכרחי כמו שפרויד ציין שהסיבה שהוא עושה את הטיפול בשכיבה בגל שלא נוח לו שמטופליו יביטו בו שעות,אני יודע שבאנליזה בד"כ המטפל נוקט עמדה יותר ניטראלית ואולי עוד שינויים שהם בעיניי לפחות מינורים ואני יודע שיש בנוסף לגישה של פרויד את הגישה של יונג ובתוך שתי הגישות הללו יש גישות נוספות,אבל עדיין קשה לי להבין מה ההבדל ביניהם ואם לצורך העניין פסיכולוג קליני יעשה 3-4 טיפולים פסיכודינמיים למטופל זה יהיה שווה ערך לטיפול אנליזה ושאלה אחרונה למה פסיכולוג קליני שעבר התמחות והוא אפילו מומחה שנים כולל בפסיכודינמית צריך לעבור תנאי קבלה מחמירים,לעבור הכשרה ארוכה ולעבור בעצמו טיפול אנליזה כמה שנים,כדי שיוכל לטפל באנליזה ולקבל את התואר פסיכואנליטיקאי/אנלטיקאי
אשמח לתשובה אמיתית ומעמיקה במידת האפשר.
תודה מראש

אני יודעת שאני חוזרת על עצמי.
נמאס לי מעצמי.
אני רוצה שהפסיכולוגית תאהב אותי כמו אמא.שהיא תחשוב עליי ותהיה איתי יותר.

יש בתוכי שתי נשים.אחת שמבינה ששתינו נשים בוגרות, שיש להן קשר קרוב ומשמעותי,ושאני צריכה לשמוח בזה.כי זה יקר.ויש לי מזל שיש לי את המקום הזה.
והאשה השנייה שמרגישה ממש כמו ילדה, והיא רוצה עוד ועוד, ומרגישה שהיא צריכה ויכולה לעשות דברים שישנו את המציאות ויגרמו לה להסכים להיות "אמא" שלי.

הקול הזה,השני הוא מכאיב ומעורר קנאה ותסכול.אני מקנאה באלה שהן באמת שלה והיא שלהן..
וכל מה שיש לי בחיים הופך לחסר משמעות .לעומת זה.
אני רוצה להעלים את זה אבל אני לא מצליחה.

כשאני מצליחה "לשכוח" את זה קצת,אנחנו מגיעות למקומות טובים ויפים.

כל מה שכתוב כאן היא יודעת.
מה עוד?

הפרעה נפשית יכולה להיגרם בלי קשר לסביבה וגם אם אין במשפחה מישהו שסבל/סובל מהפרעה?

ביתי בת 31 רווקה, גונבת מאבא שלה שקים
ומשקרת בלי סוף..
קצת רקע .. מאז היותה קטנה תמיד היתה אהובה על כולם..כשהתחילו הגניבות והשקרים והמינוס שטפח עזבה עבודה וטסה לעבוד בחול..שם הכירה בחור כעבור שנתיים חזרה לארץ..בנתיים כיסינו לה את החובות הגדולים..
ומאז הלכה והשתפרה למדה עסקה בהייטק
הכירה חברים אבל האמון שלי בה ירד ואיני מסוגלת להאמין לחבק לעודד..
פחדתי מהרגע שאגלה ששוב גנבה לאבא שלה..
ואכן זה קרה..אבא שלה עצוב כל כך שמאז הוא לא מדבר פניו נפלו לא אוכל ולא שותה..
כל הזמן אומר שאין טעם לחיים ..כואב לי לראות אותו כך..
יש לציין שאינה מגלה אהדה כלפי האחים שלה ולא כלפי הנכדים ..
אוהבת מאוד את עצמה אוהבת לקנות ולבזבז
ואת כל מה שקשור בעצמה..
שיפצה את החזה אף בוטוקס שפתיים ועוד..
איננו יודעים כיצד לנהוג איתה בבקשה עזרה בעלי נמס לי בין הידיים..

שלום..
אחרי הסקירה האחרונה,כששמעתי דופק.. פתאום הכל הרגיש לי מוחשי..
חזרתי אתמול הביתה והתחלתי לחשוב על איזו אמא אני אהיה..

יש לי פחד מאוד גדול..
בעלי לא יודע, אבל הייתי ילדה מאוד קשה, היה לי דיכאון.. שאז בזמנו אף אחד לא ידע שזה זה, לכן לא טופלתי..
הייתי ממש קשה כלפי ההורים שלי, אבל ממש, מעבר לנורמה.. אני מדברת כל ריבים קשים מאוד שהבאתי את כולם לסף התמוטטות.. אמא שלי הייתה כל יום בוכה בהיסטריה בגללי והייתה חווה קשיי נשימה.. וכל החיים שמעתי את המשפט: גידלתי אותך כל כך באהבה, מה עשיתי שיצאת לי ככה?? למה את עושה לי את זה??
ואל אחותי זה היה פשוט נורא.. היא הבן אדם הכי קרוב אליי ופשוט פגעתי בה שוב ושוב..
התנהגתי באמת נורא..

היום אני בא אדם אחר, עם הרבה האשמות עצמיות והלקאות עצמיות, אבל מתמודדת עם עצמי ומנסה לפצות את המשפחה בהרבה אהבה וחיבוקים.. אבל יודעת שזה לא יחזיר את כל השנים האלו שהייתי פשוט סיוט...
עד היום אני מודה לה' שאמא שלי לא קיבלה התקף לב בגללי ואחותי בכלל מצליחה להכיל אותי... אחרי הכל..
והם תמיייד היו שם בשבילי... למרות הכל...

הפחד שלי, שהילדה שלי תיקח ממני את זה ותהיה גם כזו..
שתקח ממני את התכונות האלו..
שתהיה בעצמה עם דיכאון, פחדים וחרדות..
מה עושים :( ? לא יכולה להפסיק לחשוב על זה ואין לי כבר דרך להצטער בפני המשפחה שלי..
אוף😭

הבוס מעודד את העובד הראשי לריב איתי
עי זה שהוא מאשים אותי
הוא בא אלי בתלונות בקשר לסגנון העבודה
ולפעמים מתייחס בצורה תוקפנית
אני לא רוצה להגיב לזה
גם כי אני לא בדיוק יודע מה להגיד
וגם כי אני לא רוצה להיגרר לריב
ומשתדל לעשות את העבודה כמיטב יכולתי
אני לא מדבר איתם מעבר למסגרת העיניין בעבודה

שלום, השאלה שלי ארוכה והסיפור שלי עוד יותר ארוך. אך אשתדל לקצר ולהיות ממוקדת. אני בת 25, דתיה מבית דתי. גדלתי בסביבה מורכבת ובגיל 8 עברתי לפנימיה מיועדת לילדים ונוער בסיכון. לפני כשנתיים יצאתי עם בחור ומיד בתחילת הקשר, שבועיים וחצי אחרי התחלתו אם לדייק, התחילו לי חרדות וניתוקים אחרי פגישות איתו. (אני דתיה וגם הוא ולכן שמרנו נגיעה). הייתי בטיפול באותה תקופה, ויחד עם המטפלת החלטנו שאני אמשיך בקשר כי אני מאוד רציתי להמשיך איתו את הקשר, וכי המטפלת שלי האמינה שמה שקורה כאן זהו שחזור ושהדרך לרפא את הפצע הוא דרך חוויה מתקנת, וככל שאחשף יותר אל מקור החרדה כך אסתגל אליה ואצליח לבנות קשר בריא ויציב.
הייתה טעות כלשהי בדרך, ומה שקרה זה שהתדרדרתי ככל שהמשיך הקשר, הדיסוציאציות החריפו, החרדות התגברו, בחוויה שלי החיים שלי קרסו והגעתי לקצה. למרות שכלפיי חוץ נשאר שביב של תפקוד. אחרי 3 חודשי סבל וייסורים שבהם חוויתי גלי כאב שמעולם לא חוויתי, החלטתי לנתק את הקשר עם הבחור , כי אני לא מסוגלת יותר לסבול. עברתי תהליך שיקום עם עצמי, ובהדרגה חזרתי לחיים.באף אחד מהשלבים לא הייתי מוכנה או פתוחה לשמוע על עזרה כימית על ידי כדורים. בשנתיים האחרונות, השתקמתי בעזרת מדיטציות, סי בי טי, חברות ועבודה. אני יכולה להגיד שהחיים שלי חזרו למסלולם, ואפילו הגיעו למקום טוב יותר מלפני הקשר הזה.
לא מזמן הכרתי שוב בחור מקסים, אנחנו יוצאים שלושה שבועות. החרדות התחילו לפני שבוע, ומאז אני בסוג של מערבולת רגשית והתייעצות עם המון אנשים. הלכתי לייעוץ אצל פסיכיאטר ובשיחה איתו הוא די מהר הגיע למסקנה שהחרדות שלי סובבות סביב הנושא המיני, ושאני חייבת לפתוח את ההטרדה המינית שעברתי בגיל צעיר (עברתי כזאת ואני לא רוצה לפרט כאן). הוא גם אמר שהוא מוכן לרשום לי ציפרלקס להרגעה, אבל שאין דרך עוקפת ושאני חייבת ללכת לפתוח את זה בטיפול ממוקד בפגיעה מינית בילדות, ושהכדורים לא יפתרו שום בעיה. ולשאלתי, שמקננת בראשי כבר שבוע שלם. אני שואלת, את מיטב המומחים כאן, שיש להם ניסיון רב אני מניחה, האם מישהו יכול להבטיח, או לתת לי ביטחון שזה נכון לפתוח דברים כאלו בטיפול? בחוויה שלי החיים שלי קרסו לפני שנתיים בקשר הקודם, ויש לי טראומה מהניסיון לפתוח את הטראומה, (למרות שלא דיברנו אף פעם ישירות על מה שקרה בילדות בטיפול), בתחושה שלי נגענו בתיבות פנדורה שלא הייתי מוכנה להכיל אותן, הצפנו בלי בקרה ובלי זהירות רגשות וחומרים מהעבר, וזה נגמר מאוד רע. אנילא רוצה להשתגע. ואני לא רוצה לוותר על החיים הנפלאים שיש לי כרגע. טוב לי בחיים שלי, אני מגשימה את חלומותיי בסך הכל, ואני מסופקת מהקשרים שיש לי, ורוב הזמן אני מרגישה טוב, למרות החרדות (שהן אורחות קבועות בחיי מאז הקשר לפני שנתיים). אז למה לי, למה לי ללכת לחדר טיפול ולהסתכן בזה שהכל יתפרק ? שהכל ילך לפח? אולי בעצם עדיף לי לוותר על רעיון הזוגיות, ולהמשיך בחיים ככה כמו שהם? אני לא בטוחה שאני סומכת על עצמי שאני יכולה לעמוד במה שיעלה בטיפול שכזה.אני בכלל לא בטוחה. ואני לא רוצה שוב לאבד שליטה,רק לא זה. אשמח לחוות דעתכם. תודה לכם.

שלום, ביתי יוצאת עם בחור בן גילה 22 כ8 חודשים, מההתחלה היא ואני ראינו שהוא לא העיפרון הכי מחודד , אציין שמההתחלה אמרה לי שזה מפריע לו ולאחר התיעצות איתכן המלצתן לראות מהצד ולתת לה להבין לבד.
אנו מעניקים לו יחס חם ונעים ולא שופטים אותו .
אתמול סיפרה לי שיש דברים שאינה מסוגלת להתמודד מולו כגון:לא מבין סיטואציות, עושה לה כל הזמן ריגשי והכי חשוב שקצת מתביישת להיות איתו עם החבר'ה שלה משום שהוא לא אינטיליגט.
למרות כל זאת טוענת שטוב לה והיא אוהבת אותו , שאלה את דעתי
אני מצידי אמרתי לה שכל מה שהיא אומרת לגביוגם אני רואה ומרגיש לי שהסיטואציה נוחה לה בגלל הקורונה שיש על מי להניח את הראש,כמו כן אמרתי שאם היא לא סובלת יכולה להמשיך להנות אך שתיקח בחשבון שכשניקשרים יותר העזיבה קשה יותר.
אני מרגישה ממנה שברור לה שהוא לא הגבר של חייה אך והיא מודעת שהיא 7 רמות מעליו, בנוסף משפחתו מפורקת עם קשיים רבים שמבחינה ריגשית אני מרגישה שהוא מתיש אותה בעניין זה.
אני שותקת ובולעת אך עובדת אצות
אשמח להמשך תודה.

האם את טוענת שרק אם האדם עצמו חש שלא בנוח זה בעייתי?? כלומר שכל שיפוט חיצוני הוא לא נכון..?? אם האדם החיצוני רואה שהוא נפגע זה מבט שגוי על המציאות??
את מכירה ספר/מחקר שמרחיב בנושא?
תודה רבה..

היי
מה זה אני?, האם זה גנטיקה סביבה סוציואקונומית והתפתחות מה שיוצר את העצמי אני ?
אני עברתי טראומה של מחלת נפש והאני שאני זוכר מפעם השתנה ולא נוכח בדימוי העצמי שלי .
אני לפעמים שואל את עצמי מי אני ולא מוצא תשובה מניחה את הדעת .
חברים כבר אינם , המוסיקה שאהבתי פעם לא מרגשת אותי בכללי אני לא מתחבר לדברים .
הדבר גורם לי לדימוי עצמי נמוך וחוסר ביטחון כי אני מנסה למצוא בעבר את החיבור לאנשים ולמוסיקה סרטים .
יכול להיות שלי קשה לראות את התמונה הגדולה ושאחרים מנווטים אותי אני מצליח להתחבר .
מהרהר לי .

ערב טוב.. לפני כשבוע שוחחתי עם חבר ועלתה לנו השאלה האם יש דבר כזה אדם שחי בהכחשה..אני טענתי- שהרבה אנשים לא טוב להם עם המון דברים שקורים להם בחיים אבל בגלל שאין להם אומץ/יכולת לא משנה מה, הם פשוט עובדים על עצמם שזה כן כיף להם וכן טוב להם..הדבר נכון לגבי עבודה/זוגיות המון דברים,שבן אדם לדוגמא שאוהב את אשתו ולכן מוותר בכל וויכוח עד כדי מחיקת אישיותו ועובד על עצמו שזה כיף וטוב לו כי הוא אוהב אותה לעומתי הוא טען-שברור שיש מצב של הכחשה כמו לדוגמא אשה מוכה שבטוחה שהיא אוהבת את בעלה ואולי אפילו את המכות שלו..אבל כל עוד המצב הוא לא כזה ברור אז אין בזה שום בעיה..לא מספיק הבנתי ממנו מזה ברור ומה לא(אבל לא קריטי)..מה אתם חושבים?? האם יש בכלל דבר כזה??האם זה תלוי באיזה שיפוט אובייקטיבי או שזה משו מאד סובייקטיבי??
איך אדם יודע אם הוא עובד על עצמו?? איך יוצאים מיזה?

תודה רבה,גלעד.

הי
ילדה בת 7 עם אילמות סלקטיבית
לפני כשנה הפסיקה לדבר עם כל החברות ובכלל. מדברת כיום רק עם המשפחה המצומצמת
היינו בשניידר .. לא חל שיפור ואפילו אחרי הטיפולים החמרה.
האם יש סיכוי שאולי טיפול רגשי באומנות שלא דורש לעשות משימות וכו.. אני מרגישה שהיא שבעה מזה.
שלי

היי ליטל.
הרופאה שלי עושה לי שינוי תרופתי עם תרופה מסוימת, ואני לא מרגישה טוב. יש לי חרדות מרופאים פסיכיאטרים ופעם קודמת שהייתי אצל הרופאה היתה חוויה לא נעימה ביני לבינה. לא אשפוז או משהו כזה פשוט הייתה אי הבנה גדולה בינינו. המדריך שלי במועדון אמר לי שכדאי לי להיכנס לרופאה לספר לה. רק יש לי בעיה שיש לי כעס מאוד גדול על פסיכיאטרים בכללי וגם החוויה הלא נעימה שעברתי איתה עושה לי חרדה להיכנס, ובגלל זה אני מרגישה ומעדיפה לא להיכנס אליה יותר זאת רופאה של המועדון. הבעיה שאני לא מרגישה טוב עם התרופה הזאת. המדריך שלי הבטיח לי שלא מאשפזים אותי בסך הכול רוצים לעזור לי אבל יש לי עצבים וחרדות מרופאים פסיכיאטרים. מה ניתן לעשות? אשמח לעצתך.

שלום, אני סובלת כבר 10 שנים מאכילה כפיתית. הכל התחיל מהרעבות ואנרוקסיה בגיל 13 ולאחר תקופה של אנרוקסיה התחיל לי הבינג איטינג. בתקופות ישנות יותר זה היה מתפרס על כל היום כל יום אכילה של מעל לאלפיים של קלוריותולאחר מכן הרעבות של יום או שבקושי אוכלת וכך שוב ושוב.היום בדרכ זה קורה לי בערב או במצבים חברתיים שיש הרבה אוכל. בתקופה האחרונה אני מטופלת אצל דיאטנית ובנוסף עם צמחי מרפא אך עדיין מחפשת אדם שיוכל לעזור לי מבחינה התנהגותית איך להפסיק את הדחף שכבר תמון בתוכי 10 שנים לאכול כמויות מאוד גדולות. במצבים חברתים שיש בהם הרבה אוכל כל מה שעובר לי בראש זה רק איך אני אוכלת הכל ועושה את זה באלגנטיות כדי שלא יחשבו שאני מגזימה. לאחר מכן אוכלת כשחוזרת הביתה עוד. המחשבות האלו באירועים מטרידות אותי מאוד ואני לא מצליחה להנות מהערב ורק בלחץ מתי אוכל לקחת שוב עוגיה ועוגה מבלי שישימו לב וכך לעשות את זה הרבה וברגע שאני מול אוכל שאני רוצה ולא לוקחת מאי נעימות כי אכלתי הרבה, אני משתגעת. היתי בהרבה טיפולים פסיכולוגים ואף אחד לא עזר לי לשנות את ההתנהגות הזו. אני מרגישה שאני כרגע בשלב שמוכנה להתקדם ולטפל בהפרעה רק צריכה את האדם הנכון שיוכל לדחוף אותי למקום טוב יותר. כמובן שבעקבות ההפרעות האלו יש לי והיו לי המון בעיות בריאותיות שלא מתאימות לגילי. אי נוחות לאכול ליד חברות מתוק כי אני יודעת שאם אתחיל לא אוכל להפסיק לאכול ולא ארגיש בנוח לידם אז אני הרבה פעמיים נמנעת ואז בבית אוכל פי 10. המון סיטואציות שאני מול אוכל ואנשים ולא מצליחה לשלוט בדחף להמשיך. אשמח אם מטפל יוכל לכתוב לי וליעץ לי מה לעשות. תודה

ליטל, תעזרי לי בבקשה!!
היום היתה לי פגישה עם המטפלת ודברנו על ההודעה שענתה לי, ש"היא לא תעשה עם חברה שלי דבר, בלי דבור איתי קודם" והיה נראה לי שהמטפלת שלי מנסה לטאטא אותי, אמרה שאולי חברה שלי תתקשר אליה בעוד תקופה כשאנחנו נסיים. אמרתי לה שזה נראה שבא לה שאעזוב, והיא הכחישה. היא גם טוענת שלא תזכור את השם של חברה שלי, וגם לא מתכוננת לרשום אותו על המקרר, ואם חברה שלי לא תספר בשיחה הראשונה שהיא בקשר איתי, היא לא תקשר ותקבל אותה, והציעה לי לסדר את העניינים איתה בעצמי.
הסברתי לה שחברה שלי לא מרימה לי עכשיו את הטלפון, כיון שלא חזרתי אליה מיד כבקשתה(ועשיתי זאת בגלל זה, כדי שלא תשתמש במטפלת כנשק...) ואני כ"כ לא רגועה. פוחדת שאאבד שוב אמון, שבנינו בעמל.
אני פגועה ממנה עד עמקי נשמתי. נשגב מבינתי למה לא יכלה לומר לי שתשתדל לזכור את השם שלה לפחות, כמו ניסתה להתחפף מלקיחת אחריות מינימלית.
אני אוהבת אותה מאוד, וקשורה אליה. ועכשיו מרגישה במלכוד. מצד אחד, אני מאוד פגועה עכשיו, יותר מלפני הפגישה, ומנגד אני לא רוצה לעזוב אותה.
כ"כ כועסת עליה. אכפת לי שלא הצליחה להרגיע אותי ולהוכיח לי שהיא באמת אכפתית. אמרה לי בסוף הפגישה שאני חשובה לה, ועניתי לה שכדי שארגיש זאת היא צריכה להוכיח לי במעשים ולא בדיבורים.
חשוב לי לציין שמדי פעם זה קורה לי שאני מאבדת בה אמון, וזה חלק מהעבודה בטיפול, אבל הפעם הרגשתי שאולי היא מבחינתה יכלה להיות יותר אכפתית ולא לעודד את שבירת האמון. מחכה לתשובה, ותודה לך על התגובות.