במסגרת הרצאתו, ערך פרופ' אליעזר ויצטום (אמריטוס) מסע בזמן אל סוף המאה ה-18 והמאה ה-19, ולתפיסת האהבה האובססיבית, "האידיאה פיקס", של אותה התקופה. הוא התחקה אחר תפיסה זו כפי שהיא משתקפת להבנתו בספרות, במוזיקה, וברפואה. תחילה, הוא דן בשתי יצירות ספרות, של את"א הופמן ושל קלייר דה-דוראס, ולאחר מכן התמקד בחיי האהבה של המוזיקאי הקטור ברליוז, ובבן דמותו המגולם ב"סימפוניה הפנטסטית" שלו. בתוך כך, עסק פרופ' ויצטום בהמשגה הרפואית הרווחת של תופעות אלה באותה התקופה, ועיין בתיאור קליני של מטופל של הפסיכיאטר אסקירול. ויצטום הציע כי התמרתה של האידיאה פיקס של ברליוז ליצירה מוזיקלית, הצילה אותו מהגורל האכזר שפגשו יתר הנפשות הפועלות.
