פורום טיפול נפשי

שלום מנחם.

שאלתך רחבה ועמוקה, ואני חוששת שבמסגרת הפורום אין אפשרות להשיב באופן מקיף. בקצרה אוכל לומר שתכונות כערך עצמי ואהבה עצמית מתבססות מתוך השילוב בין גורמים אישיותיים, גורמים נסיבתיים (הצלחות וכשלונות, רקע אישי, מראה חיצוני וכד') וגורמים הנוגעים ליחסים המוקדמים- עד כמה האדם חש אהוב, מוערך ורצוי בשלבי ההתפתחות המוקדמים. כל אלו משפיעים על תחושת הערך והאהבה העצמית אשר האדם ישא איתו בבגרותו, אך גם בבגרות יש מקום לשינוי ושיקפור של היבטים אלו- הן באמצעות טיפול פסיכולוגי בו אפשר להבין יותר האם ולמה חסרה אהבה עצמית, הן בתוך מערכות יחסים חיוביות בבגרות והן באמצעות התבוננות פנימית ונסיונות לאתגר תפיסות עצמיות שליליות אשר התבססו בשלבי החיים המוקדמים יותר.

ליטל

שלום לך,

ותודה על המילים החמות.

כפי שאת בוודאי יודעת על בשרך, נסיבות חיים הכוללות פגיעה משמעותית והתעללות אכן משאירות את חותמן ומשפיעות על "שורשי" האישיות והקשרים הבין-אישיים, ולכן גם על תחושות מכאיבות כמו בדידות, תחושות חולשה וחוסר ערך ועוד. מאחר והפגיעה והשבר התרחשו בתוך קשר בין אישי, גם תיקונה ושיקומה של הפגיעה מתרחשת במסגרת בין אישית  ובמובן זה, יש משהו טבעי בכך שאת דבקה בטיפולים ובניסיון לייצר קשרים טובים ומשמעותיים. לא היית קוראת לזה "כבולה", אלא יותר נאחזת ומחפשת שינוי ושיקום, אם אני מבינה נכון מדברייך. בהקשר זה, מרשים לשמוע שאת נאבקת ומצליחה ליצור קשרים משמעותיים וקרובים בטיפולים. אני מאמינה מכל ליבי שעם הזמן המאמץ המתמשך יתן פירות. בינתיים, אני חושבת שאפשר רק לנסות ולבדוק כי את אכן מקבלת את הטיפול המתאים והממצה- ישנם כיום מגוון רחב של סוגי טיפולים המתאימים לסימפטומים והשלכות של אירועים טראומטיים, וכדאי לבדוק עם המטפלת אחת לזמן מה שאת אכן נמצאת במסלול הטיפולי המדויק והמתאים ביותר עבורך.

אני לא בטוחה שדבריי מציעים מענה לשאלת ה"מה עושים",  מאחר ומדובר בתהליך ארוך ולא פשוט, אבל מחזקת את ידייך בניסיון ובמאבק. אל תתייאשי.

ליטל

שלום ענת.

איני יודעת מדוע ביטלת את הפגישה- כעס? תחושה של חוסר צורך? בדיקת גבולות? רצון להתנסות ולא להרגיש תלויה? דבר מה אחר?- ולכן אני לא בטוחה שיכולה להשיב באופן מדויק. ובכל זאת, אני יכולה להבין שעשית משהו שחורג מהאופן בו את מכירה את עצמך ואת הקשר הטיפולי, וזה מעורר חשש ותהייה, אבל אולי גם מסקרן ויאפשר להבין דבר מה על נפשך ו/או על המקום בו את נמצאת בטיפול אם תוכלו לדבר על כך ולעבד יותר לעומק בפגישת הטיפול הבאה. במילים אחרות, מציעה לא "להיבהל" אלא ללכת עם המקום אליו נפשך הובילה אותך ולבדוק בטיפול את המשמעות. מאמינה שזה יוכל להפוך לדיאלוג משמעותי.

ליטל

שלום לך.

אני לא בטוחה שאני מבינה עד הסוף מה כוונתך בחוסר האמונה שלך בדיכאון- האם אינך מרגישה כך? האם תחושת ה"פירוק" שאת מתארת שונה מתחושות של דיכאון כפי שאת מתייחסת אליהן?  אני תוהה אם הקושי לאפיין "מה יש לך" וממה את סובלת קשור בחוויה של חוסר ההבנה בטיפול- קושי להמשיג ולתת מילים מדויקות לחוויה הרגשית שלך בכלל, ולסבל הנפשי שלך בפרט. 

תחושת הבנה ומתן משמעות לסבל היא אחד הצעדים החשובים ביותר בהתמודדות עם קשיים רגשיים, ולכן נדמה לי שבשלב ראשון צריך להמשיך ולבחון יותר לעומק את תחושתך שאינך מבינה ואינך מובנת לגבי חוויתך הפנימית. אני חושבת שאי אפשר להרפות מהנושא, אלא שחשוב להמשיך ולדון בו בטיפול עד שתתבסס חוויה עמוקה יותר של הבנה או הכרה בסיבות לקושי בהבנה. לכן, הייתי ממשיכה לעלות את הנושא בטיפול שוב ושוב.

ליטל

שלום עליזה,

אני מבינה שאת נמצאת בתהליך של בניית קשר חדש, כאשר נשמע שאת עסוקה בשאלות לגבי התנהלותך והאופנים בהם היא יכולה להשפיע על מערכת היחסים. לצערי אין תשובה אחרת נכונה, כאשר בכל קשר מתאימה התנהגות קצת שונה, בהתאם לצרכים ולאופי של שני בני הזוג. ממה שאני מבינה הנתק שנוצר הוא מהצד שלו, וייתכן שהוא זקוק ליותר ״מרחב״ בין המפגשים. כמובן שלא אוכל לדעת כיצד הוא יגיב במידה ותביעי את רצונך לתקשורת יותר אינטנסיבית בין, וזה מאוד תלוי ברצונות שלו ביחס לקשר. קיימת אפשרות להעלות את הנושא מולו ולתהות אם היה רוצה יותר תקשורת ואולי מתבייש או מחכה שאת תיצרי תקשורת שכזו, או שלהיפך, ודווקא הוא מעדיף פחות תקשורת ואכן במצב כזה יהיה עדיף לתת לו יותר מרחב. בכל מקרה, זה נושא שתוכלי להעלות לדיון פתוח מולו, כאשר חשוב לשים לב ששניכם תהיו מרוצים. אני מעודדת אותך לחשוב בנוסף למה הוא צריך או רוצה, גם מה את זקוקה לו ומחפשת מקשר והאם תוכלי לקבל את מה שאת זקוקה לו בקשר הנוכחי. 

בהצלחה,

יעל  

שלום לך.

חששות לפני ניתוח בכלל ולפני ניתוח פלסטי בפרט הם טבעיים ומובנים ולכן כצעד ראשון אני חושבת שכדאי להזכיר לעצמך שהתחושות הן לגיטימיות ולא להילחם בהן אלא להיפך- להזכיר לעצמך שהן טבעיות וחולפות, ושאם לא תיבהלי מהן הן ירעו לאט לאט כפי שקורה תמיד ברגעי חרדה. במקביל, אני מציעה לנסות ולפרק את החשש ולבדוק מה מפחיד אותך- הכאב? איכות התוצאה? תגובות הסביבה לעצם הניתוח? אחרי שתפרקי את הפחד לגורמים אולי אפשר יהיה לתת מענה שירגיע אותך- החל מפתרונות מעשיים (משככי כאבים, מענה שתוכלי לתת לסביבה) ועד להרגעה עצמית- למשל להזכיר לעצמך שאת עומדת מאחרי הבחירה שלך גם אם יש לה מחירים כמו כאב או תגובות סביבתיות.

מעבר לכך, במידה ואת מרגישה שהניתוח עצמו, הופעתך החיצונית או היבטים אחרים הקשורים לנושא תופסים מקום רב מדי בעולמך ובחוויתך- אני מציעה לשקול פנייה אל טיפול פסיכולוגי בו תוכלי להבין יותר לעומק את הנושא.

ליטל

תוכלי לקבל כאן רשימת פסיכולוגים להתייעצות ובחינת טיפול

שלום תמר.

אני שמחה שהדברים נגעו והקלו.

כמובן שאת יכולה להעביר את דבריי אם את מרגישה שהם נותנים קול ומבטאים דבר מה שחשוב לך.

ליטל

שלום יואב,

לצערי איני מתמצאת בפרטים אלו- מציעה שתפנה לצוות המטפל ובפרט לעו"ס המטפלת ותבקש את עזרתם בניהול הנושא.

ליטל

שלום תמר.

אחד ההיבטים המורכבים מקשים על טיפולים רבים הוא הערבוב בין היבטים הנובעים מהטראומה (למשל ההעברה הגורמת לחוויה פחות טובה של המטפלת) לבין היבטים ממשיים הנוגעים לאישיות המטפלת ולהתנגשויות או אי התאמות עם צרכי ואישיות המטופל. במצבים אלו, גם המטופל אבל בעיקר המטפל נדרשים להתבוננות פנימית מאוד עמוקה אשר תסייע בהבחנה בין שחזורי העבר להיבטים הממשיים ותאפשר לעבד אום באופן שיתרום לחיזוק הקשר ולהתקדמות התהליך הטיפולי. לכן, כשאת שואלת האם אפשרי שהמטפלת שלך לא תיפול לבורות המוכרים לכן, התשובה היא שבאמת קשה לדעת. הנפילה לבורות יכולה להיות היבט הרסני שמחרב ומשתק את הטיפול אבל גם נקודת צמיחה ושינוי עמוקים אם מצליח להיערך עיבוד טוב ומעמיק בנקודות אלו. סיכון מול סיכון, אם לנסח זאת בפשטנות.

היבט נוסף שהייתי רוצה להתייחס אליו הוא סוגיית הטראומה מול אישיות. יש משהו בהבחנה הזאת שמכוון בעיני לדיכוטומיה בין קורבנות לאשמה, וחוטא למורכבות והרבגוניות של ההתפתחות הנפשית. הנפש אינה מתמטיקה ואנחנו אף פעם לא יודעים בדיוק איך הצטלבו גורמים אישיותיים ונסיבתיים וחברו יחד ליצירת שבר וכאב נפשי. למשל, גם גורמים אישיותיים "חיוביים" כמו רמת רגישות או אינטליגנציה גבוהות יכולות להפוך אדם לפגיע יותר לאינטראקציות בינאישיות שליליות ומכאיבות. במילים אחרות, אני חושבת שהאתגר בטיפול אינו למיין מה "באשמתך" ומה "באשמת הטראומה" אלא לטוות נראטיב שיצור היגיון ומשמעות בחוויה הטראומטית, באופן שלאט לאט יאפשר לך לפוך אותה לזיכרון, לצלקת, ולא לפצע מדמם. האם תוכלי לעשות זאת בתוך הקשר הנוכחי? זה מחזיר אותי להיבט הקודם, ולשאלה עד כמה אמון יש לך ביכולת שלך ושל המטפלת לצמוח מהשחזורים והדינמיקות המכאיבות ולא רק לחזור אליהן באופן פוצע. הלוואי שהיתה לי היכולת לומר לך מהצד האם ז אפשרי או לא, אבל לצערי אלו מסוג ההבנות שאני חושבת שניתן להגיע אליהן רק מבפנים, מתוך הטיפול ומתוך הקשר ובעיקר- מתוך תחושה כללית האם השיח הטיפולי מצליח לתת פשר ומשמעות או לא.

ליטל

שלום לך.

אני שומעת בדברייך גם את ההבנה הרציונלית כי מונחים של "הצלחה" ו"כישלון" אינם המונחים ה"הוגנים" לדיון במשבר נפשי והתאוששות ממנו, אך גם את הנימה הביקורתית, המתקיפה את הזמן, הקצב, הדרך לה נפשך נדרשת במקום המכאיב והעמוק בו את נמצאת. חבל על כך. אני יכולה לדמיין כמה המתקפות האלו מעמיסות ומקשות על דרך שהיא קשה ממילא. שנה היא זמן ממושך בחוויה ובהיבטים מסוימים של מציאות, אך במונחים של דרך שעל הנפש להשלים זהו לא פרק ארוך כל כך ובמובן זה, הלוואי שלא היית כועסת על עצמך כל כך.

באותו אופן אני חושבת על הצורך בעטיפה הטיפולית. לפעמים כדי לשקם מבנים והיבטים נפשיים אין מה לעשות אלא לחזור לקשר אחר, מיטיב, בו אפשר לבסס מחדש מה שנפגע או לא נבנה בהתפתחותה מקורית. במקומות אלו מה שנראה לפעמים כנסיגה תלותית הוא דווקא התקדמות עצומה לאזור חוויה אחר, שלא היה נגיש וידוע קודם לכן ובמובן זה, ההישענות היא אומץ והישג מרשימים. אולי גם כאן המונחים של "הצלחה" ו"הישג" הם לא הטובים והמדויקים ביותר שיכולים להיות, אך כך אני חושבת עליהם במקומות אלו, ומקווה גם בשבילך שתצליחי גם כן לחוות אותם כך ולא כדבר מה ילדותי, תלותי או חלש. 

אני מניחה שהדברים האלו מדוברים ומעובדים גם בטיפול שלך, אך בכל זאת מרגישה צורך לומר ולהציע שלא תפסיקי להביא את החוויות וההתלבטויות האלו לטיפול, מאחר והן נוגעות בהיבטים עמוקים ומשמעותיים. שלאט לאט יצטרפו לדרך הארוכה והחשובה שאת עושה.

ליטל

שלום תמר.

אני שומעת את הסבל הרב שאת מתארת, אבל לא בטוחה שאני מצליח להבין לעומק את מקורו: האם הסבל עולה סביב התכנים הטראומטיים שמלווים אותך? סביב אירועים מסוימים בטיפול? או דווקא לנוכח הפער בין התכנים הקשים שבנפשך לבין אותן פגישות "טובות" בהן לא מדברים על דברים כואבים?

אני משיבה באופן מעט מסוייג מפני שאני לא בטוחה שירדתי לסוף דעתך, אך באופן כללי צמיחה נפשית ותהליך טיפולי כמעט תמיד כרוכים בכאב נפשי, ובפרט כאשר מדובר בעבודה על אזורי טראומה. עם זאת, לא כל טיפול צריך להיות סבל מתמשך ואני חושבת שכדאי לברר יותר לעומק בטיפול את הגורמים לתחושת הסבל המתמשכת. אולי אם הגורם יהיה בהיר יותר אפשר יהיה לעבד ולתת מענה לחוויה הרגשית הקשה שאת מתארת.

ליטל

שלום שרה.

הטיפול הנחשב ליעיל ביותר ב-OCD הוא טיפול קוגניטיבי התנהגותי. במקרים מסוימים (תלוי במצב ובגילו של בנת) מומלץ  לשלב טיפול תרופתי לפחות לשלב הטיפול הראשוני, אך תוכלי להתייעץ בנושא עם המטפל.

ליטל

תוכלי לקבל כאן רשימה של אנשי מקצוע המתמחים בטיפול ב-OCD להתייעצות ובחינת טיפול

שלום רוני.

ריבים של הורים הם אכן דבר שלא קל להתמודד איתו, בפרט כאשר מדובר בריבים עוצמתיים. הבית, המשפחה, הם המסגרת הבסיסית והראשונית ביותר וכאשר את חשה אותה מתערערת טבעי שאת נלחצת, כואבת וחווה טלטלה. וכמובן שזה לא קל כאשר חוויות אלו מתווספות להתמודדויות ה"רגילות" והמאתגרות של חיי היום על הלימודים והחיים החברתיים המלחיצים שנלווים להם. השאלה, בתוך כל זה, השאלה היא איך את יכולה להקל על עצמך ולא להגיע למצב של כאב עד כדי מחשבות על מוות. כתבת שבחיים לא תוכלי לשתף בכך וזו אמירה מדאיגה, משום ששיתוף אחרים (החל מחברה ועד למטפלת) היא אחת הדרכים היעילות ביותר להתמודדות. התמודדות לבד מעמיסה ומקשה, וחבל שאת מונעת מעצמך לקבל יותר תמיכה. אני בטוחה שלא כל חברה תעביר את המידע הלאה, ואפשר גם לבחור לשתף בשלב ראשון במצב ולא בכל התחושות שאת חוששת לגביהן. לכן, אני חושבת שבשלב ראשון הדבר החשוב ביותר הוא לחשוב איך את מוצאת לעצמך אוזן קשבת שאת מרגישה בטוחה לגביה. אפשרות אחת היא לבחור חברה ולשתף אותה בהדרגה עד שתחושי בטוחה יותר. אפשרות נוספת היא לפנות לצ'ט האנונימי של ער"ן או סה"ר, כדי לנהל שיחה קרובה ואישית יותר מזו המתאפשרת דרך הפורום. אני חושבת שתחושי הקלה משמעותית ברגע שתהיי פחות לבד עם הדברים. כיוון נוסף שכדאי לשחבו עליו הוא שיחה/מכתב אל ההורים לא ברגע הויכוח אלא דווקא ברגע של שקט. האם את חושבת שתוכלי לשתף אותם במכתב עד כמה המריבות מקשות עלייך? יתכן שדווקא ברגע של שקט הם יהיו פנויים יותר לשמוע איך זה בשבילך ולשמוע באמת כמה זה מקשה עלייך.

מה דעתך? 

ליטל

שלום קרן.

הסימפטומים שאת מתארת אכן יכולים להיות סימפטומים של חרדה. התקפים של חרדה מסוג זה נובעים בדרך כלל מגורמים רגשיים לא מודעים: תכנים או קונפליקטים רגשיים אשר אינם מודעים ואין להם מילים ועל כן הן מבטאים את עצמם דרך סימפטומים אלו. בהתאם, הדרך הטובה ביותר להתמודד עם התחושות השליליות והסימפטומים החרדתיים היא לפנות אל טיפול פסיכולוגי בו אפשר יהיה להבין יותר לעומק מה הסימפטום מנסה לומר, ואיזה תוכן נפשי נמצא תחתיו. במרבית המקרים, כאשר התוכן הלא מודע מתברר וזוכה לעיבוד רגשי מעמיק, חלה הטבה משמעותית בתחושות ואף ניתן לקדם ולטפח את אותו חלק נפשי.

 ליטל

שלום מ,

אני חושבת שכדאי לשקול את ההצעה של המטפל. זה נכון שמטפל חלופי לא יכול להוות תחליף אמיתי וכמובן שלא יוכל לספק מענה זהה, אבל בהחלט יכול לספק לפחות תחושת ״משענת״ לתקופה הזו. חבל שתנסי לאתגר את עצמך בכח להסתדר לבד, אם את מרגישה פחד כה גדול. אולי בחופשה הבאה של המטפל שלך כבר לא תרגישי צורך בכך, אבל כרגע את כן מרגישה פחד גדול, אז חבל שלא להיתמך ככל הניתן. 

בהצלחה,

יעל