פורום טיפול נפשי

שלום דביר,
המצב שאתה מתאר הוא מצב מוכר שיש לא מעט אנשים שסובלים ממנו- מצב בו יש משהו באישיות שדוחף את האדם לגרום לעצמו סבל, כישלון והרס עצמי. אני מציעה לא לתאר מצב זה כ"דפיקות" או "שריטה" אלא כתוצאה של גורמים רגשיים לא מודעים- גורמים שגם אם אינם ברורים, בדרך כלל היסטוריית החיים של האדם מעידה על כך שיש סיבה טובה להתפתחותם.
אני שומעת בדבריך את היאוש והתסכול ויכולה להבין אותם- בוודאי יש בך גם חלק שרוצה להצליח ולהרגיש טוב יותר. כדאי לגייס את החלק הזה ולהיעזר בו כדי לפנות לטיפול פסיכולוגי בו תוכל להתבונן יותר לעומק על הדברים, להבין מה גורם לך לפגוע בעצמך, ולאט לאט להשיג שינוי שיאפשר לך להרגיש טוב יותר בלי להרוס לעצמך ואת עצמך.

ליטל

שלום מני,
כדי להבין איך לשפר את התפיסה צריך להבין את מקור הקושי- האם יש בעיה נוירולוגית (למשל הפרעת שב וריכוז?), האם יש חרדה שמקשה עליך להיות קשוב? וכן הלאה. לכן, כדאי להתייעץ עם איש מקצוע מתחום הפסיכולוגיה או הנוירולוגיה.
בינתיים, כדי לשפר את היכולות, כדאי להקפיד על שני דברים: לכתוב את החומר שמסבירים לך ואז לעבור עליו שוב, ולשתף מראש את מי שמסביר לך בכך שאתה צריך זמן ותשומת לב כדי לקלוט טוב, ולבקש ממנו להסביר לאט וב"מנות קטנות" כך שלא יהיה עומס גדול מדי.

ליטל

שלום עדי,
אנחנו חיים בסביבה שמרנית ואכן לא קל להתמודד עם הערות הסביבה ומבטיה.
קודם כל, אני חושבת שכדאי לברר בינך לבינך האם המצוקה נובעת מספקות שלך עצמך בנוגע לפער הגילאים או שאכן מדובר בקושי להתמודד עם תגובות הסביבה בלבד. במידה ואת מתלבטת, ניתן להיעזר בייעוץ פסיכולוגי כדי לחדד את ההבנה.
במידה ואכן מדובר בקושי מול הסביבה בלבד, אני חושבת שיש שתי אפשרויות מרכזיות- אפשרות אחת היא לפעול בטקטיקה של "הפוך על הפוך"- ליידע כמה שיותר אנשים לגבי גילו של בן זוגך ולהתמודד שוב ושוב עם התגובות. לפעמים, החשיפה החוזרת למקור המצוקה מייצרת אי נוחות בטווח הקרוב אך בטווח הרחוק מורידה את החרדה ומייצרת תחושה של ביטחון ואמון ביכולת להתמודד. אפשרות נוספת היא לפנות להתייעצות פסיכולוגית כדי לחזק את יכולת ההתמודדות ולבדוק האם יש גורמים רגשיים המקשים על ההתמודדות (למשל, האם את אדם שרגיש מאוד באופן כללי לביקורת וליציאה מהקונצנזוס?).

ליטל

שלום רונית.
כפי שאת מתארת את המצב, נראה שאין הרבה מה לעשות מלבד לקבל החלטה- לעזוב או להישאר וללמוד לחיות עם המצב כפי שהוא.
מתוך הדברים שאת מתארת, אפשר לשמוע כמה טעונה הסיטואציה עבורך, ואני חושבת שחשוב להבין יותר לעומק מה מייצר את הטעינות, ומתוך הבנה זו לקבל החלטה מושכלת. כדי לשאול את עצמך יותר לגבי רגשותייך אל הבוס, ציפיותייך ממנו ויחסך לאשתו: האם את מקנאה בה ו"מתחרה" איתה באופן גלוי או סמוי? האם הבוס מהווה דמות אב שממנה את מצפה להגנה ויחס אוהד יותר?
במילים אחרות, אני חושבת שכדאי "לזקק" את הגורם הרגשי שבסיטואציה ולהבין מדוע היא מכאיבה לך וגורמת לך כזה סבל וערעור. בדרך כלל, כאשר סיטואציות מסוג זה מביאות לעוצמות כאלו של סבל, הן נוגעות בגורמים רגשיים ולכן קשה לפתור אותן באופן ענייני. את הבירור ניתן לערוך גם באמצעות התייעצות קצרה אצל פסיכולוגית, שתסייע לך להבין טוב יותר את גורמי העומק ולקבל החלטה ממקום מבין ומודע יותר.

ליטל

שלום לך.
את מתארת סימפטום שהופיע בפתאומיות, אבל בדרך כלל סימפטומים מהסוג שאת מתארת נובעים מגורמי עומק שמלווים את הנפש לאורך תקופות ארוכות, באופן לא מודע. בהתאם, טיפול פסיכולוגי בו מתאפשרים עיבוד והבנה של הפחדים מסייע בדרך כלל להעלמת הסימפטום.
כמובן שאין דרך לדעת מראש, אך
מאחר ואת מתארת את עצמך כבחורה בריאה ויציבה נפשית, ולאור השיפור המהיר שחל בעקבות טיפול קצר, יש סיכוי טוב שתצליחי לטפל בסימפטום גם ללא תרופות. יחד עם זאת, ניתן לשער כי העובדה שהסימפטום חזר מצביעה על כך שהגורמי העומק להופעתו עוד לא עובדו באופן מספק, ולכן כדאי להתמיד בטיפול הפסיכולוגי עד להשגת שינוי יציב יותר.

ליטל

שלום אורי.
התופעה שאתה מתאר היא תופעה מוכרת: קושי להתחייב, להתמסר, לבחור, לקבל החלטה וללכת איתה. ואכן, לא קל לחיות ככה ובאופן טבעי אתה מתוסכל- באופן רציונלי אתה מבין שההתנהגות שלך לא יעילה, אבל גורמים שאתה לא מבין גורמים לך להמשיך לנהוג כך.
באמצעות טיפול פסיכולוגי ניתן בדרך כלל להביא לשינוי מפני שהטיפול מסייע בזיהוי גורמי העומק להתנהגות, ודפוסי החשיבה והרגש שעומדים בבסיסה (פחד לטעות? צורך בשליטה? חוסר אמון בעצמך? וכן הלאה). דרך הבנה זו ואימוץ דפוסי רגש וחשיבה יעילים יותר, גם ה"סימפטום" של התנהגות הלא החלטית נוטים להיחלש ואף להיעלם.

ליטל

שלום אורלי.
מאחר ואת מתארת תקופה משברית מתמשכת אשר קשורה באובדנים ומצבי חיים קשים, אני חושבת שטיפול פסיכולוגי הוא אמצעי הטיפול המתאים ביותר. לפעמים לוקח זמן למצוא את הטיפול המתאים, ועם כל הקושי שכרוך בכך, אני חושבת שחשוב לא להתייאש אלא לנסות ולמצא טיפול שיתאים ויסייע לך יותר. במקביל או בנפרד, אפשר להתייעץ עם איש מקצוע בנוגע לאפשרות של טיפול תרופתי. כמובן שאין לי אפשרות לדעת האם את אכן זקוקה לטיפול כזה, על סמך הדברים שאת מתארת, אבל מאחר ואת מתארת סבל משמעותי ועמיד לשינוי, בינתיים, אולי שווה לבדוק את האופציה הזאת. לפעמים טיפול תרופתי נותן "בוסט" של שיפור בהרגשה ומשם קל יותר להמשיך הלאה ולפעול לשיפור.
אפשרות נוספת היא ספר העזרה העצמית שבקישור הבא שיכול לסייע במצבי דיכאון ומצב רוח ירוד-
http://psagot.com/%D7%A1%D7%A4%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%91%D7%94%D7%95%D7%A6%D7%90%D7%AA%D7%A0%D7%95/%D7%93%D7%99%D7%9B%D7%90%D7%95%D7%9F-%D7%91%D7%A2%D7%99%D7%94-%D7%A2%D7%9D-%D7%A4%D7%AA%D7%A8%D7%95%D7%9F/

לעזרה נקודתית יותר תוכלי לעיין בשאלה שפרסמתי תחת הכותרת "איך להתמודד עם רגשות שליליים?"

ליטל

שלום מאיה,
ממליצה להתייעץ עם פסיכולוגית התפתחותית שתוכל לזהות במדויק את הצרכים ולהמליץ על המסגרת המתאימה ביותר.
במידה ואת צריכה המלצה, את מוזמנת לפנות למוקד ההפניות של האתר בטל' 1800-200-205

ליטל

שלום מיקי.
השינויים בחווית הטיפול שאת מתארת יכולים לנבוע ממגוון רחב מאוד של נושאים: פגיעה או אכזבה מהמטפלת, קושי לגעת בנושאים שהתעוררו לאחרונה בטיפול, ביטוי לחלקי נפש יותר מוגנים ונסוגים, רצון לסיים את הטיפול, פחד משינוי רגשי שמתקרב, ועוד. כדי להבין ולזהות את הגורמים לשינוי בחוויה צריך להתבונן לעומק ואת זה אני חושבת שכדאי לעשות בתוך הטיפול, עם המטפלת, ולא לבד. כאשר תשיגי הבנה מעמיקה יותר של מה שקורה לך, אני מאמינה שתוכלי גם להרגיש נכון יותר ולסמוך על תחושתך בנוגע לסיום או המשך הטיפול.

ליטל

שלום דורית,
מרשים ומשמח לשמוע שהצלחת לקחת את התחושות המכאיבות למקום של התבוננות ושל הרחבת ההבנה של מקור התחושות.
אני לא בטוחה שאני מבינה מדברייך מה בדיוק קורה לך סביב התחום הזוגי, אך אני מבינה שאת חווה את הרווקות והיעדר הקשר באופן מאוד מכאיב, קשה ואולי גם משפיל ופוגע בתחושת הערך העצמי- חוויות שייתכן שאת מתמודדת איתן ומנסה להפסיק אותן דרך מה שאת מתארת כאובססיה למציאת אהבה ("אם רק יהיה לי בן זוג אני ארגיש טוב עם עצמי"). אני מתארת לעצמי שה"כוח" והלחץ שאת מפעילה גם מקשים, בסופו של דבר, על כניסה לקשרים באופן אמיתי ועמוק, וכך באופן פרדוקסלי מפריעים לך במקום לקדם אותך בתחום הזוגי.
הדרך לשנות מצב זה היא בדרך כלל דרך הרחבת ההבנה לגורמים לו (מה זה בשבילך להיות רווקה? מה זה בשבילך להיות בקשר?) ודרך בדיקה האם יש קשיים או רגשות שמונעים ממך למצוא זוגיות (למשל, בעיות אמון, בררנות יתר,פחד מאינטימיות).לצערי אין "קסמים" לשינוי חוויות רגשיות עמוקות והדרך להשגת שינוי היא בדרך כלל דרך השגת תובנה ושינוי רגשי מעמיק. אפשר לנסות להניע תהליכים אלו באופן עצמאי אבל לא תמיד זה קל ולכן (למרות ההודעה הנוספת שפרסמת...) אני חושבת שכדאי לשקול את האופציה של טיפול שיסייע בהשגת הבנה מעמיקה יותר ובשחרור הגורמים המפריעים לך ביצירת קשר.

ליטל

שלום דורית.
יחסים זוגיים, ובוודאי יחסים זוגיים משמעותיים וממושכים, הם חלק מהותי מחיינו. הם נוגעים באזורים הרגישים ביותר בנפשנו מאחר והם מעוררים תקוות, כמיהות ורגשות עוצמתיים שנובעים בין היתר מחוויות העבר שלנו בקשרים עם בני המשפחה הקרובים (למשל, התקווה שבן הזוג יבין ויתמוך כפי שההורה לא יכל לעשות).
בהתאם, כפי שאת עצמך מתארת, פרידה יכולה להיות אירוע מטלטל ומכאיב ביותר ובהתאם- כאשר את מקבלת "תזכורת" לקשר ולמשבר את חושבת עליו וחוזר לעסוק בו. כמו מכה שמקבלים על פצע שהגליד באופן חלקי. כלומר, כל עוד המפגש עם המכר לא מחזיר אותך למשבר רגשי משמעותי, התגובה שלך היא טבעית ונורמלית ובמובן זה אני לא רואה סיבה "לשכוח ממנו" או "להוציא את המחשבה מהראש". רגשות ומחשבות מכאיבים הם חלק מחיינו וכאשר הם מתעוררים כדאי להקשיב להם ולקחת אותם כהזדמנות להתבוננות פנימית, לשאלה מה ומדוע מכאיב לך עדיין בקשר עם בן הזוג לשעבר, ולא כמשהו שצריך להילחם בו.
אם תראי ברגשות המכאיבים לא "סימפטום" אלא הזדמנות לעיבוד נוסף של הפרידה, אני מאמינה שתוכלי להרוויח מכך ולכן כדאי לא להילחם אלא להתבונן ברגשות ולחשוב עליהם, בינך לבינך או עם אנשים קרובים לך.

ליטל

שלום ימית.
נשמע שאת מזהה במדויק כיצד הנטיה להתכנסות פנימה, אל תוכך, באה על חשבון קשרים קרובים ואינטימיים עם האנשים ש"בחוץ". בדרך כלל, אנשים שנוהגים כך הם אנשים שניסיון העבר לימד אותם, באופן לא מודע, שההתכנסות פנימה עדיפה על פני קשר עם אחרים: לפעמים זו חוויה פנימית לפיה אין אפשרות לתקשורת רגשית של ממש, לפעמים חשש שחשיפה תביא לפגיעה וכן הלאה. באופן טבעי, תחושה זו מביא לנטייה של האדם להסתמך רק על עצמו (למשל לא להיעזר באחרים במצבים של כאב פיסי או נפשי) ולהימנע מקשרים ומצבים בהם יש "הזמנה" לאינטימיות, כמו דייטים וזוגיות. יש שתי דרכים מרכזיות להביא לשינוי. אחת היא לנסות לאתגר את עצמך ולתקשר יותר עם הסביבה. לפעמים שינוי מסוג זה מייצר חוויות חיוביות אשר בונות לאט לאט את האמון בסביבה ולכן גם מגבירות את היכולת לקשר. הבעיה, כמובן, היא שמאוד לא קל לערוך שינוי כל כך משמעותי כאשר התחושה הפנימית עדיין נוטה פנימה, להסתגרות. לכן, אפשרות התמודדות נוספת היא פנייה לטיפול פסיכולוגי. טיפול יכול לסייע במצב שאת מתארת הן דרך התבוננות פנימית והרחבת ההבנה של הגורמים להתכנסות, והן ביצירת קשר משמעותי בו אינטימיות וקרבה מתורגלות. השילוב בין שני אלמנטים אלו מביא במרבית המקרים לכך שיש יותר אמון באפשרות ליצירת קשר עם אנשים, כך שמתאפשרת היפתחות גם לסביבה (משפחה, דייטים וכד').
גם פנייה לטיפול יכולה להיות מאתגרת עבור מי שמתקשה בחשיפה, אבל למטפל/ת יש כלים לסייע ולהקל על החרדה והקושי הכרוכים ביצירת הקשר.

ליטל

שלום מורן.
קודם כל, נשמע שעשית צעד מאוד משמעותי לקראת שינוי בכך שזיהית את דפוסי ההתנהגות והמחשבה הפוגעים בהתנהלותך, ובכך שאת מוכנה לקחת עליהם אחריות.
אפשר להבין כיצד דפוסי החשיבה והרגשות שלך משפיעים על התנהגותך ה"לא נחמדה": את חווה את העולם כמקום מאיים, שלילי ונצלני ולכן גם מגיבה בעוינות וחשדנות, כנראה גם במקומות בהם אין בסיס לכך.
דפוסים מסוג זה נובעים בדרך כלל מאירועי עבר, קשרים משמעותיים וחוויות רגשיות אשר עיצבו את תפיסת העולם. תפיסות אלו נוטות להיות אוטומטיות ונוקשות, ולכן, כפי שאת מתארת, החלטה לא תמיד מספיקה להשגת שינוי יציב. הדרך להשגת שינוי משמעותי ויציב היא שינוי דפוסי החשיבה והרגש שבבסיס ההתנהגות, ואת זה לא קל לבצע לבד מאחר והשינוי קשור בדרך כלל בדפוסים רגשיים לא מודעים. לכן, אני ממליצה לך לפנות לטיפול פסיכולוגי בו תוכלי לחקור יותר לעומק את דפוסי החשיבה והרגש שלך, ולהשתחרר מאלו מהם שפוגעים בך. ייתכן שגם המלצה זו תחווה על ידך כאינטרסנטית, אך מנסיוני אלו דפוסים שהעבודה עליהם בתוך קשר טיפולי פוריה ואפקטיבית יותר מהניסיון להתמודד עמם לבד.

ליטל

שלום גלי.
לצערי לא ברור לי מדברייך האם הפגיעה בזיכרון נובעת מפגיעה נוירולוגית הקשורה בטראומה שעברת, או מפגיעה רגשית אשר פוגעת בתפקוד הקוגניטיבי. לכן גם קשה לי לומר האם תרגולי זיכרון יכולים לסייע. אני חושבת שכדי להציע לך טיפול מתאים חשוב להבין קודם כל מה מקורם של קשיי הזיכרון ולכן אני מציעה שתפני לפסיכיאטר- פסיכיאטר הוא בעל ידע הן בתחום הרפואי והן בתחום הפסיכולוגי ולכן יוכל להבין טוב יותר את מקור הקשיים ולהפנות אותך בהתאם לטיפול שיכול לסייע או לבירור מעמיק יותר שיקדם את הבנת הקשיים והטיפול בהם.

ליטל