בהרצאתו, הציג גבריאל דהאן את הקריאה בקפקא ככזו אשר מחוללת מועקה באשר לסתום. הוא דן בתחושה זו מתוך פרספקטיבה פרוידיאנית ולאקאניאנית, והציע בהתאם למשנתו של לאקאן לשאול: מה הלקח שנוכל ללמוד מן האמן? לאחר מכן, עסק דהאן בחור שחוררה השפה בממשי ככזה שאחר התרחשותו ניסה להתחקות קפקא. בהמשך לכך, התייחס להפיכה להוויה מדברת ככזו אשר כרוכה באובדן של חירות ההיות אחד עם הגוף ועם הסובב אותה. לסיום, הציע בראי הזמן החולף דרך אפשרית להתבוננות על יחסי הגומלין בין הגותם של קפקא ולאקאן.
