ההחלטה לפנות לייעוץ או טיפול נפשי היא החלטה מורכבת העשויה להעמיד אותנו בפני התלבטויות ואפשרויות רבות לבחירה: מהו הטיפול היעיל ביותר לקשיים איתם אני מתמודד? איך יודעים שהילד זקוק לטיפול? כיצד בוחרים את המטפל המתאים מתוך עשרות אנשי המקצוע המציעים את שירותיהם? ומה עושים במידה וחשים שהטיפול לא מספיק יעיל?
צוות הפורום מזמין אתכם לשאול, להתייעץ ולקבל הכוונה ראשונית בהתמודדות עם נושאים הנוגעים לבחירת הייעוץ והטיפול הנפשי אשר יסייעו לכם. עם זאת, הפורום אינו מהווה תחליף להתייעצות עם איש מקצוע ואינו מספק אבחון או טיפול, אלא מהווה מקום לקבלת תמיכה והכוונה.
**כמו כן, הפורום אינו מהווה מענה לשעת חירום. במצבים דחופים אנו ממליצים לפנות לער"ן
(טל' 1201 או צ'ט און-ליין אנונימי) או למיון פסיכיאטרי.
פסיכולוגית קלינית, מטפלת בוגרים ומתבגרים.
מציעה טיפול פסיכולוגי כאמצעי להשגת שינוי משמעותי הן בחוויה הפנימית והן במציאות החיים החיצונית.
מתמחה בטיפול במצבי דיכאון, הפרעות אכילה, חרדה, קשיים בין אישיים, סוגיות הנוגעות לנטייה המינית ופגיעה עצמית. דוקטורנטית בתכנית 'פסיכואנליזה וממשקיה', אוניברסיטת תל אביב. מרצה בבי"ס לפסיכותרפיה יישומים קליניים. מנהלת המרכז להתמודדות עם פגיעה עצמית
שלום,
לאחר משבר משמעותי וגדול בחיים האישיים שלי, נוכחתי להבין שחייתי חיים שמעולם לא רציתי לחיות אותם ושהאנשים הקרובים ביותר אליי, למעשה לא היו שם אף פעם בשבילי.
כששאלתי אימא שלי מספר שאלות על העבר, על חיי המשפחה ועל הדינמיקה, לא רק שלא קיבלתי תשובות קונקרטיות, נעניתי שעליי להתקדם, להתעלם מהעבר ולהפסיק לשקוע בו ומה שהיה היה.
זו אולי תשובה שיכולה לספק רבים אבל לא אותי, כי במהלך אותן שנים הבנתי רק בדיעבד שהייתי זו שהייתה פחות מועדפת, לא קיבלתי שום הטבה משני ההורים שלי, לא תמיכה ואמונה בדרך שלי, בשאיפות הגבוהות ביותר אליהן אני שואפת להגיע ואולי גם לא קיבלתי מעולם תמיכה כלכלית כפי שזכתה אחותי השנייה.
אמנם עברו שנים מאז אבל בעקבות אותו משבר הכל צף, הרגשתי כאילו מעולם לא חייתי את חיי, שהייתי תחת הרדמה מסוימת, הדחקה, מעין תחושה כזו ששמו אותי בצד, לא נתנו לי להתבטא ולבטא, אין חשיבות לרצונות שלי, לצרכים הבסיסיים ביותר.
אמנם מבחוץ הכל נראה זוהר ונוצץ, שני הורים שנראים חיצונית טוב אבל ריקים מתוכן מבפנים.
שנים של כאב שהובילו אותי לא פעם לתחושה שמשהו לא בסדר בהתנהלות הזו אבל אף פעם לא יכולתי להגיב, להגיד, הרי מי יאמין לילדה קטנה כשהכל נראה בסדר?
אם לא שומעים ורואים, זה אומר שמשהו לא קורה?
העדפתי בעצמי להתחפר בתוך אותה מציאות, להתעלם במידה מסוימת ולכאוב את הכאב מבלי להבין מה באמת מתרחש.
אולי התקופה הזו של ההתכנסות פנימה גרמה לי להבין ולשאול את השאלות הנכונות, לצערי, אני לא יכולה לשאול את אימא שלי כי כפי שציינתי, היא מבקשת שאפסיק להתעמק בעבר ואתקדם קדימה.
לא רק זה, היא גם צוחקת לי בפנים כשאני נעמדת מולה בבכי ומבקשת הסברים, רק בשבילי, להבנה האישית שלי ולא מעבר לזה.
היא נשענה על החולשות הכי גדולות שלי, הרגישות שלי והשתמשה לא פעם כדי להקטין אותי יותר, להשפיל אותי ולהגיד כמה אין לי ערך כשכן הצלחתי להשיג לא מעט ואני אפילו יכולה להתגאות בחלק מההישגים האלו בגאווה.
היא טוענת שפספסתי את הרכבת ועכשיו המציאות שונה, היא לא יכולה לתת מה שביקשתי מהסיבות שלה, הרי ברור שיש כאן אפליה לא מוצדקת כי פשוט היה נוח להשתמש באותה ילדה קטנה כשמשעמם בבית ולהתעמר בה כל פעם מחדש.
לא מפתיע אותי שהמילים הפכו לחברות הטובות ביותר שלי והשתיקה לבחירה הטבעית ביותר כשניצבתי בפני אתגרים במהלך החיים.
נשאתי על הכתפיים מטען כבד ביותר שמנע ממני להתקדם וגם שהצלחתי להגיע למעלה דאגו תמיד להוריד אותי ולרסק אותי.
לא אוכל לשכוח שכשהפסדתי הזדמנות יקרה, אימא שלי רק הרימה לעצמה והשתמשה בזה כדי להקטין אותי יותר ולהצדיק כמה שאני לא שווה.
היא העמידה אותי לא פעם ולא פעמיים בסיטואציות לא נעימות כשאני נדחקת לפינה, כשאין לי ברירה, אלא להגיב בצורה לא מכבדת כי כשאני מדברת יפה ומבקשת מהלב, אין מענה.
כשלא נוח לה היא פשוט לוקחת את הרגליים ונעלמת, אין אפשרות לנהל שיחה בגובה העיניים, אולי גם לזה אני לא ראויה בכלל.
התקופה הזו רק הוכיחה לי כמה הדינמיקה הייתה מעוותת, כמה המשפחה שלי מעולם לא עמדה מאחוריי וברור לי שהתרסקות אחת קטנה גררה אותי לעמק שקשה להיחלץ ממנו כי אף אחד לא מושיט יד ואפילו דוחף יותר למטה.
זו הייתה רק פריקה שיושבת לי על הלב והייתי חייבת קצת לשחרר את מה שהצטבר.
תודה על ההקשבה.
שלום דנה.
נשמע מדברייך שאת מחפשת באופן אמיץ ונחוש אחר אפשרות להתבונן בנסיבות חייך ובחוויות העבר שלך, לתת להן מילים ומשמעות ולקבל הכרה בכאב והקושי שליוו אותם. בתוך כך, את כואבת את המקומות בהם נסיונותייך נחסמים ואינם מקבלים מקום. לאור זאת, אני חושבת שכדאי לשקול פנייה אל טיפול פסיכולוגי בגישה פסיכודינמית שיציע לך מרחב להתבוננות ועיבוד הרגשות והחוויות המכאיבים במסגרת קשר מיטיב ותומך. במקרים רבים, תהליך זה מביא להקלה משמעותית ומסייע לזוז מאזורי העכבה והתקיעות הנובעים מפצעי העבר.
ליטל
תוכלי לקבל כאן רשימה של אנשי מקצוע שמתמחים בטיפול פסיכודינמי להתייעצות ובחינת טיפול
היום גיליתי שהמטפל שלי שיקר לי.
הייתי אצל פסיכיאטר שבוע שעבר שגם עושה טיפול בשיחות, והאמת שיצאתי ממנו בהרגשה טובה, הוא טען שהוא יכול לעזור לי ושצריך לשנות את הטיפול הנוכחי שלי, ולדבר יותר ברגשות שלי ולא לתת לי אתגרים. הוא ביקש לדבר עם המטפל שלי, ובאותו הרגע? הכל השתבש.
המטפל שלי צעק, כעס, ואמר לי שאפסיק ללכת למטפלים אחרים, כי הטיפול ייגמר.
אמרתי לו שלא היה לי מושג שהפסיכיאטר הזה הוא גם מטפל. והלכתי בשביל כדורים.
ואז הוא אמר לי: "אבל את רואה שהוא לא נתן לך שום כדור?".
הוא אמר לי שהפסיכיאטר לא מוכן לקבל אותי, כששאלתי את המטפל שלי מה לעשות, אם ללכת אליו לעוד פגישה. הוא התעצבן ואמר לי להפסיק ללכת למלא מטפלים.
היום כתבתי מייל לפסיכיאטר הזה.. והבנתי שהשיחה ביניהם לא עלתה יפה.
הוא אמר לי שהוא ישמח לעזור לי, אבל שאני צריכה לדבר עם המטפל.
ואז הבנתי שהפסיכולוג שיקר לי כשאמר שהפסיכיאטר הזה לא מוכן לקבל אותי יותר.
אני באמת מנסה להבין מה קורה איתי, ומה קורה עם הטיפול הזה.
אני מבינה אותו כשהוא אומר לי לא ללכת למטפלים אחרים, כי מהרגע שהתחלתי לעשות את זה, הקשר בינינו נהרס יותר.
אבל זה פסיכיאטר, וזה משהו אחר, ולתגובה כזו לא ציפיתי.
אז לא לנסות לקחת כדורים, לא לנסות להחליף את המטפל.
מה אני כן אמורה לעשות?
הדבר היחיד שהוא אמר לי לא לעשות זה להפסיק לשלוח אליו מיילים, כי אחרת הוא יעיף אותי.
בתחילת הפגישה.. שמתי לו שוקולד עם פתק שכתבתי עליו "בלי עצבים" ועוד איזה משפט באנגלית על זה שעצבים הורסים כל דבר אפשרי.
וזה לא עזר לי. המפגש היה מלא בצעקות ועצבים.
שום עדינות.
אחרי שיצאתי ממנו נסערת, פשוט נסערת, הוא עוד בא אליי ואמר לי ששכחתי לקחת את השוקולדים.
ונתן לי אותם.
זה שבר אותי לגמרי, צעקתי לו שיזרוק אותם מהחלון. פשוט לקחתי אותם- וזרקתי מהחלון.
אני מנסה להבין מה קורה איתי. מהפסיכיאטר הזה יצאתי בהרגשה טובה,
מהמטפל הזה אני יוצאת בהרגשת גיהינום.
כשכל מטפל שהלכתי אליו במקביל אליו.. טוען שאני צריכה להמשיך איתו. כי "אני עושה עבודה נהדרת".
אני משותקת לגמרי מהפחד. אבל יוצאת כל הזמן.
מרגישה מתה לגמרי בחוץ.
אני פשוט לא מסוגלת לגעת בנושא הזה של עבודה, והמטפל פשוט אומר לי שהוא לא מוכן בכלל לדבר על זה עכשיו.
אתמול היה לי יום הולדת, והדברים שהמשפחה כתבה עליי היו נוראיים.
מצטערת, אני פשוט לא יודעת מה לעשות.
אני יודעת שאכפת לו, כי כשיצאתי ממנו בצורה כזו, שמעתי את הדלת נפתחת למעלה שוב ושוב.. והוא הקשיב לי כשירדתי במדרגות נסערת ובוכה.
הרגשתי שהוא דאג.
אבל זו הדרך?
אני לא יודעת מה הדרך יותר.
כל פגישה אנחנו רק מדברים על הטיפול. אז החלטתי הפעם לא לכתוב שום מיילים ולראות מה יקרה פגישה הבאה. אולי הוא יתרכך יותר?
פשוט לא יודעת מה לעשות.
העניין הזה שגיליתי שהוא שיקר לי היום.. כאילו.. למה?
למה לעשות לי רע? הרי הוא יודע שאף אחד לא מוכן לקבל אותי, ושכולם עוזבים אותי.
אז להגיד לי את זה גם על מטפל שכן מוכן לקבל אותי?
הוא אמר את זה כל כך בעצבים..
אני לא יודעת מה קורה יותר.
ולדבר איתו על הטיפול שוב ושוב.. כבר אין טעם
תודה על התגובה
שלום לך.
נשמע מדברייך שהטיפול שלך מלווה בקושי רב ובסוגיות של אמון, אשר מתבטאות בין היתר בפנייה לטיפולים מקבילים. אם אני מבינה נכון, קיבלת מסר אחיד מהמטפלים אליהם פנית לפיו למיטב הבנתם כדאי לך להמשיך בטיפול בו את נמצאת. לכן, אני חוששת שאין לי מה לתרום מעבר לכך- נדמה לי שבשלב זה ההחלטה היא שלך האם להקשיב לעצות שקיבלת, להישאר בטיפול הנוכחי ולהתחייב אליו במובן של להמשיך ולבדוק מול המטפל מה קורה לך מולו, או להמשיך בדרך המוכרת של חיפוש טיפולים אחרים במקביל. אני שומעת כמה לא קל, אבל כנראה זו הדרך בה נפשך מתמודדת עם הקשיים, התכנים העולים בטיפול והעבודה הנפשית שאת נדרשת לעשות.
ליטל
יש לי ילד כיום נער מתבגר שכבר בגיל קטן היה חייב לקבל את מה שהוא רוצה פעמים אם לא היה מקבל היה מתעלף דפוס התנהגות שגם כיום קיים רק בלבוש שונה
הדבר מפריע לו לקבל מרות של הורים ומורים ופוגע בו ביחסים עם חברים כי את מה שהוא רוצה הוא חייב להשיג גם על חשבון פגיעה באחרים והפעלת אלימות פיזית ומילולית מצידו
פעמים גם גונב או פועל בסתר נגד חוקי המערכת למרות שהסבירו לו בדרכי נועם על חוקים וכללים שהם לטובתו ולטובת הסביבה אינו מציית וזה מרגיש שאם יכריחו אותו הוא יכול להתעלף כמו כשהיה קטן ושוב כי את מה שהוא רוצה הוא "חייב" להשיג
כתוצאה מזה הוא משרה פחד על סביבתו כך שכל דבר צריך לציית לו ובכלל לא נעים להיות לידו אין לו סבלנות לדחות סיפוקים ואפילו לרגע ולכן גם אינו מוכן להתאמץ על דבר שלוקח לו זמן גם
ובעיקר בתחום של הלימודים אם אינו מבין חומר מסויים במהירות שבה הוא מעוניין הוא מתייאש ונוטש את חומר הלימוד דבר שמביא לו תסכול ועצב
מהצד השני כשהוא מרחם על מישהו זה מכל הלב עם עזרה והקרבה גדולה מהרגיל
איננו מבינים מה קורה ואיך לנהוג נשמח להכוונה או עצה
שלום משה.
מאחר ואתה מתאר קשיים אשר פוגעים בתפקוד של בנך וככל הנראה גם גורמים לו מצוקה, אני משערת שהוא זקוק לעזרה מקצועית כדי להתמודד עם אתגרי ההתפתחות והמציאות אשר החיים מציבים בפניו. כצעד ראשון, אני מציעה לפנות בהקדם להתייעצות עם איש מקצוע אשר יציע לכם הדרכת הורים שתאפשר לכם לבסס עם בנכם מערכת יחסים של תמיכה לצד סמכות ודחיפה קדימה. במקביל, כדאי לבדוק בהתייעצות על מדריך ההורים האם יש צורך בטיפול פסיכולוגי פרטני לבנך. כדאי לעיין באתר של היחידה לסמכות הורית ולהתרשם האם זו הגישה אשר יכולה לסייע לכם.
ליטל
תוכל לקבל כאן רשימה של מטפלים שמתמחים בהדרכת הורים להתייעצות ובחינת טיפול
היי
אשמח מאד לדעה של הפסיכולוגים בפורום
אני בת 23 נשואה פלוס ילד ובהריון שני
עברתי חיים לא פשוטים הרבה בלגן רגשי דכאון ואנורקסיה עם המון חוסר קבלה מצד המשפחה
בגיל 17 הלכתי למטפלת מדהימה שלויתה אותי 3 שנים וגרמה לי להאמין שוב בבני אדם
בהתחלה לא רציתי להתחבר אליה חששתי שהיא כמו כולם משתמשת וזורקת אבל אחרי שהוכיחה לי שהיא שם בשבילי ואוהבת באמת נפתחתי
ומהרגע שנפתחתי קבלתי פינה שאפשר לברוח אליה כשקשה וגם כשקשה בטיפול תמיד היא הכילה והבינה וכו.
התחתנתי ושוב נפלתי למצב רגשי קשוח גם בעקבות הנשואין והגלוי שהמון דברים שהבטיח לא הבטיח לקיים...
התמוטטתי נפשית ובלווי שלה התחלתי ללכת לפסיכיאטר ולקחת כדורים
אני אקצר כי זה ארוך הכדורים פירקו אותי עוד יותר
וגרמו לי לחרדה חברתית קשה במהלכה חתכתי מהעבודה לצמיתות חתכתי מהמטפלת והסתגרתי בבית
בהמשך נכנסתי להריון ...
אחרי כמה חדשים התחלנו טיפול זוגי למשך 3 שנים
סיימנו אותם לפני חצי שנה והחיים עלו על מסלול קצת יותר יציב
בתחילת הקורונה נכנסתי להריון וחויתי הצפה רגשית חזקה מאד מהעבר בשילוב הרגשה שאני אהיה אמא לא טובה ופחד גדול מעתיד הילדים החלטתי לחזור לטיפול אצל המטפלת ההיא הראשונה
להפתעתי היא אמרה לי שהיא לא יכולה לקבל אותי ותרצה בכך שהיא מנהלת פרויקט גדול שתופס מהמנה ולא תוכל לתת לי את המקסימום וכמו כן הדגישה שכדאי לי להתחיל אצל מישהי שמכירה אותי עם המצב העכשוי ולא משהי שזוכרת את הקשיים של פעם ופחות מעודכנת במצב היום.
הבנתי אותה והלכתי למשהי שהיא המליצה לי
שהיא אכן חכמה ועמוקה והייתי אצלה מס פגישות ואני מרגישה שקשה לי נורא להיפתח אליה אני לא מצליחה להביא את הקושי כולו ולקבל את העזרה אני משתוקקת לקבל שוב את הפינה הזו את המקום שאפשר להיזרק אליו מרוסקת ומישהי שתעזור לי לאסוף את השברים ולהכיל אותי ולא מצליחה לחוות את ההרגשה הזו
אני כולה 3 פגישות אחרי אבל בתקופה שהעזרה הזאת משמעותית לי נורא ואני מרגישה שאני לא מצליחה לקבל את מה שאני חייבת כדי להאסף
אני מתגעגעת נורא למטפלת הראשונה לחיבוק שלה לעינים החמות למבט שבלי מילים היה ממלא ולחדר שם יכלתי להתפרק לצעוק ולאמר הכל והיא היתה שם כדי לחבק לעודד לתמוך ולהחזיק את התקוה עבורי ולא שפטה אף פעם
אני יודעת שלא אפקטיבי בכלל להמשיך אצל המטפלת הראשונה ואני גם לא רוצה את הטיפול כמו את ההרגשה הזאת של החום והבית הנפשי והידיעה הזאת שהיא שם בשבילי
השבוע חויתי שוב הצפה רגשית ודכאון ולא היה לי למי לפנות הרגשתי לבד ככ כי לדבר עם המטפלת הראשונה לא היה מעשי כשאני כבר עם מישהי אחרת ולדבר עם המטפלת העכשוית לא הרגשתי בנוח אני לא מספיק מכירה אותה בכלל
לא הצלחתי להרגע וכשנרדמתי חלמתי שאני חווה פגיעה נורא קשה מהמשפחה הגרעינית שלי
שפגעה בי ברמה הנפשית( נשען על ארועי עבר)
ואני רצה ברחובות עם דמעות ורק מחכה לשבת שם אצל המטפלת הראשונה שהאמינה בי ואני בה האדם הראשון שראיתי שלא מתכון לפגוע בי אלא באמת רואה אותי
ואז שאני בבנין המוכר עולה בי התחושה הקשה הזאת שהיא בעצם כבר לא שלי ולא איתי ואין מי שבאמת ירפא אותי עכשיו
וקמתי מפורקת עוד יותר.
חשוב לי לצין שביום יום הרגיל אני מצליחה לרפא את הילדה הפנימית שבי ולהכיל אבל כל התקופה האחרונה הרגשתי שזה גדול עלי ואני חייבת שוב לחזור למסגרת שתעזור לי
עכשיו אני מרגישה כמו חתולה עזובה בגשם שאבדה את אמא
אשמח לטיפים ולחוות דעת על המקרה
תודה רבה
שלום לך.
ראשית, נשמע שעשית דרך משמעותית ושאת נלחמת על בריאותך, תפקודך וצמיחתך הנפשית, וזה מרשים ומעורר הערכה.
קשר טיפולי משמעותי, כפי שאת עצמך מתארת, נוגע בנפש עמוקות ובמובן זה טבעי שאת חווה בכאב גדול כאשר את פוגשת בו דחייה- גם אם רציונלית את מבינה את הסבריה של המטפלת, אני יכוה לשער שברובד עמוק יותר ופחות "הגיוני" את חווה דחייה מייסרת. חוויה זו, לצד קשיי האמון שמלווים אותך גם מהעבר, עשויים להקשות מאוד על כניסה לקשר טיפולי חדש. למעשה, את נדרשת, כביכול, להשהות את חוסר האמון, הכאב והדחייה שזה עתה חווית ולהכנס לקשר חדש מעמדה של אמון. זה לא קל, בלשון המעטה. לכן, אני חושבת שהדבר שיכול לעזור הוא להשתמש בקשר הטיפולי החדש כדי לעבד הן את החוויה מול המטפלת הראשונה והן את התחושות שעולות סביב הכניסה לקשר החדש. ככל שתזכי למקום לעיבוד התחושות, כך יבנו אמון וקשר טובים יותר אשר בתקווה יתפתחו ע הזמן לקשר מיטיב ותומך אשר יכול לעזור לך. יכולתך ליצור קשר עם המטפלת הראשונה אינה קשורה רק באיכויות שלה ובחיבור שנוצר איתה, אלא גם בכוחות שבך ובמובן זה, נקודת הפתיחה שלך טובה ואני מאמינה שעם החיבור עם המטפלת החדשה נכון, תצליחו לצלוח יחד את קשיי ההתחלה.
ליטל
אני מוצאת את עצמי בוכה בגלל הכלב
כאילו אני מרחמת עליו
לא יוצאת רק כדי להיות איתו
בעלי טוען שיש לי בעיה
הכלב איתנו בבית מוגן
אז למה זה קורה
שלום דנה.
נשמע שדרך הקשר עם כלבך את מתמודדת עם תחושות של אשמה וכאב אשר אני יכולה רק לשער שנוגעות לא רק לקשר הספציפי איתו אלא להיבטים נפשיים ורגשיים נוספים. לכן, אם התחושות שעולות בקשר מפריעות לך וגורמות למצוקה, ניתן לפנות אל טיפול פסיכולוגי בו תוכלי לברר יותר לעומק את מקורן ולמצא איזון בין טיפול טוב ומסור לכלבך האהוב לבין הקלה מהרגשות המכאיבים שאת חווה.
ליטל
תוכלי לקבל כאן רשימה של פסיכולוגים להתייעצות ובחינת טיפול
שלום,
בארבע שנים האחרונות חוויתי משברים אישיים שגרמו לקריסה כללית.
באותן שנים אני מאבדת חלקים גדולים מהמשפחה שלי, נקרעת מהעולם המקצועי אליו אני משתייכת ובקושי רב מנסה לפלס מחדש את דרכי בחזרה אחרי שנים של חוסר מסוגלות לעשות את הצעד רק כי אני לא תמיד מרגישה שמי שהייתי אז זו אני גם היום (ואני עדיין לא שם, דרך אגב).
מרגיש לי שנכנסתי למעין בועה והכל התגלגל כמו כדור שלג שהולך ותפס תאוצה, שקעתי למטה בלי יכולת לראות את האור.
הסביבה לא תמכה ואף "נהנתה" לראות את הקריסה הזו וזה דבר שרק החליש אותי עוד יותר.
למרות שהתקופה האחרונה מאתגרת, פתאום משהו בהתכנסות הזו פתח משהו בתוכי והצלחתי להביט באומץ בתקופה הזו, להבין מה קרה, להסתכל גם על חוויות מהעבר ולהבין שמשהו משמעותי קרה כאן.
אירועים בחיים שצילקו אותי והותירו חותם צורב בעור שלי, פתאום אני מבינה אותם ורואה שאולי אני רגישה מדי ואולי אני מבינה מדי אבל זה פגע בי, יותר מדי אפילו.
זה הרס את מי שהייתי ואני לא יודעת איך אני החדשה תבנה את עצמה.
אני רק רוצה להבין משהו אחד, מה גורם לאדם אחרי שנים של הליכה בחושך, חוסר היכולת לרצות להבין או להעדיף להדחיק מציאות מסוימת, מה גורם לנו כבני אדם להתעורר לפתע ולהבין כל מה שלא רצינו?
מה נפתח שם במוח שהופך את הסרט שמתנגן שם למציאות לנגד העיניים?
תודה מראש.
שלום מיטל.
אני חוששת שאין לי תשובה פשוטה וחד משמעית לשאלתך. הנפש היא מורכבת ועשירת רבדים, והתנועות שחלות בה הן סביב קושי והתגוננות מידיעה של תכנים נפשייםים כואבים, והן סביב חוסן ו"התפכחות", הן אישיות ומתפתחות אצל כל אדם באופן אחר. לכן, אני חושבת שכדאי להשתמש בשאלות החשובות שאת מעלה כבסיס להתבוננות פנימית, ולשקו פנייה לטיפול כדי להבין יותר לעומק מה קרה לך בתקופה האחרונה, מה חווית ולאן מועדות פנייך. נשמע שעשית דרך אמיצה וחשובה, ובמקרים רבים בנקודת שבר/התפתחות כאלו בחיים נוכחות מיטיבה של אדם נוסף יכולה לקדם עוד יותר.
ליטל
היי ליטל.
אני לא זוכרת עם כתבתי לך את זה בפורום,אבל רוצים שבוע הבא לעשות לי סל שיקום,וזה מלחיץ אותי בגלל העבר. אני ממש מתלבטת בגלל עשיית סל שיקום עם להמשיך בטיפול או לא. אשמח לעצה בלי שום קשר לפסיכולוגיה חיובית
שלום רינת.
ההחלטה לגבי סל שיקום היא החלטה משמעותית, ובפרט כאשר היא נוגעת גם בחוויות עבר שליליות. בהתאם, אני חושבת שלא ממקומי לייעץ לך בנושא. את נמצאת בתוך קשר טיפולי משמעותי והוא המקום לעלות סוגיות אלו ולקבל החלטות משמעותיות כל כך- מתוך הכרות אישית איתך, עם קשייך ועם יכולותייך.
ליטל
שלום רב.
איך אני שונאת שאומרים לי: "אני סומכת עליך"!
זה עושה לי תחושה שלא באמת אכפת למטפלת ממני.
כך היא כאילו מחזקת אותי, אבל בתחושתי מנסה להרחיק אותי ממנה.
ומתחזקת אצלי התחושה שאולי גם לא כדאי להגיע לפגישה שנקבעה מראש.
אם את כל כך "סומכת עלי", אז אולי עדיף בלעדיך ואז גם אני אסמוך עלי ולא אצפה לעזרה ממנה, מהמטפלת.
שלום לך.
בהמשך לדברים שכתבתי לך בעבר, אני חושבת שהרגשות העזים שאת חווה הם חלק מהתהליך הטיפולי ובמובן זה מהווים חומר נפשי חשוב ומשמעותי ביותר, אשר כדאי להקדיש לו מקום בשיח בינך לבין המטפלת. לאט לאט, עם הזמן, כאשר ינתנו יותר מילים ומשמעות לתחושות ולאופן בו את חווה מילים, ביטויים והתרחשויות מסוימות בקשר הטיפולי, אני מאמינה שעוצמת התחושות הקשות תרד ובו זמנית תתאפשר צמיחה נפשית.
ליטל
הי.
לפעמים אני תוהה אם אני מכורה לאוכל. אני חושבת הרבה על אוכל, תמיד מרגישה רעבה, אם לא פיזית אז נפשית. במיוחד בתקופות של חלץ או תחושת דיכאון שכזו, שאז אני גם יכולה לאכול ובכלל להרגיש שלא טעים לי, שזה לא השביע אותי וממשיכה להרגיש ריקנות כזאת.
יש הבדל בין התמכרות לאכול להתקף זלילה? איך בדיוק מגדירים התמכרות לאכול והאם זאת הפרעת אכילה של ממש? יש איך לטפל בזה...?
שלום אסתר.
נשמע מדברייך שאת סובלת מהעיסוק הרב שלך בנושא האכילה, ולכן אני חושבת שהשאלה אינה האם ואיזה סוג הפרעת אכילה יש לך, אלא כיצד ניתן לסייע לך. בין אם העיסוק באוכל עונה על ההגדרה ה"יבשה" להפרעת אכילה ובין אם מדובר בעיסוק באוכל המלווה בסבל ו/או פגיעה תפקודית אשר אינם עונים על הגדרה זו, סביר להניח כי מדובר בקושי רגשי אשר אין לו מילים ולכן הוא בא לידי ביטוי דרך הגוף והאכילה. בהתאם, מציעה לפנות לטיפול אצל איש/אשת מקצוע המתמחה בתחום הפרעות האכילה, ולאפשר לעצמך לברר יותר לעומק מה קורה לך. מתוך בירור ועיבוד זה, מגיעה בדרך כלל גם הקלה משמעותית.
ליטל
תוכלי לקבל כאן רשימה של אנשי מקצוע שמתמחים בטיפול בהפרעות אכילה להתייעצות ובחינת טיפול
היי...
טוב אז ככה,
לאחרונה 2 חברים טובים שלי חלו בקורונה, אחד מהם היה מושבת ממש והוא צעיר חזק ואחד גם בן גילי ( בני 35) שנכנס פעמיים לבידוד.. וגם נמצא מאומת עכשיו
הדבר הזה מחלחל בי, ברבדים הכי עמוקים של התודעה, פחד שאני גם אדבק, שהתחלואה תהיה קשה, שזה ייצור טראומה נפשית וצלקת
אני עובד במשרה חלקית מאד בגלל שינויים של הקורונה, ובאופן קבוע חיפשתי גם משרה יותר יציבה ומלאה בשעות, אך ביומיים האחרונים מתחבט נורא מה לעשות ודי לא מחפש משרה יותר מלאה
2 החברים האלה עבדו מלא משרה מלאה, נפגשו עם המון אנשים, נסיעות הלוך חזור לעבודה.. ואני חושש
מעבר לזה, אני גם במתח תמידי ואני מכיר את זה שאצלי במתח מציקים לי רעשים קטנים של שיפוצים מהכביש המרוחק, סירנה של ניידת, בכי תינוק, מבט של עיניים מודאגות שנתקל ברחוב בדרך
גם כל הקטע של חבישת מסיכות מכניס למתח, אנשים שלא עוטים מסיכה בתחבצ או בשטח סגור זה מעורר אותי , מרגיז אותי, ויוצר תחושה לא נעימה.
אתה לא יכול להלחם בכולם, אבל תחושת השליטה קצת חומקת מבין אצבעותי
שלום לך.
הקורונה, במהותה, מביאה איתה אי ודאות, חוסר שליטה ותחושת סיכון אשר פוגשים ומפעילים כל אדם באופן אחר ובעוצמה שונה. נשמע מדבריך שאתה מגיב באופן כאוב וחזק למצב, כך שאני נוטה לשער שהמציאות החיצונית המורכבת איתה כולנו מתמודדים פוגשת היבטים נפשיים רגישים וכואבים יותר אשר קיימים בך בין כה וכה, אך מתעצמים לנוכח המצב. לאור זאת, אני מציעה לפנות אל טיפול פסיכולוגי בו תוכל להבין יותר לעומק את מה שקורה לך, וממקום זה לחזק את תחושת השליטה והביטחון.
ליטל
תוכל למצוא כאן רשימת פסיכולוגים להתייעצות ובחינת טיפול
לאחרונה שמעתי על טיפול באמצעות mdma בפוסט טראומה שמתקיים בישראל.
הייתי מאוד רוצה לטפל בטראומה מתקיפה מינית מהילדות בדרך הזאת.
האם קיים מחקר בארץ שאפשר להצטרף אליו ואיך? חיפשתי רבות ברשת ולא מצאתי.
שלום לך,
לצערי איני מכירה ניסוי מסוג זה שמתקיים בארץ.
ליטל
בת 21
ברקע ADHD וטופלתי בריטלין שעשה לי רע.
סביבות גיל 15 הפסקתי עם הריטלין כי לא יכולתי עם תופעות הלוואי שהוא הביא איתן וחזרתי לקחת רק בתקופת הבגרויות.
ומחלה גנטית בשם NF1
מעולם לא עברתי אבחון מלבד זה בגיל 7 לADHD בטופס של תוצאות האבחון כן נכתב על קשיים רגשיים וחברתיים.
מזה כמה שנים יורדות עליי תקופות של ריקנות, כובד באיזור החזה, חוסר חשק לעשות דברים שאני אוהבת (כמו קורס בנושא אהוב) לעיתים זה עובר אחרי חודשיים, לעיתים אחרי שבוע. אין תבנית זמן מוגדרת של זמן.
לעיתים אני מרגישה התקפים של קושי בנשימה וכוח שמונע ממני לקום מהמיטה. כשזה קורה לי בחוץ אני מרגישה אותוצבעוצמה הרבה יותר חזקה ואני מאוד מתקשה לתפקד אם אני צריכה לעשות משהו.
לפני כמה חודשים חוויתי התקף כזה בזמן הופעה שהלכתי לצפות ולקראת סופה נפלתי מהרגליים ואיבדתי/כמעט שאיבדתי את ההכרה.
בתקופה הזו של הקורונה עם שעות הפכות כי הרבה יותר קל לי בלילה כשכל הבית ישן ויש לי את השקט והלבד שלי. אני עדיין גרה עם ההורים ומכמה סיבות אין באפשרותי לעבור לגור לבד/שותפים.
קשה לי להיות הצד שיוזם שיחות, לרוב מרגישה שאני מעיקה על הצד השני ולכן אין לי באמת קשרים חברתיים יציבים.
מאז ומתמיד כמעט בכל המסגרות שהייתי הרגשתי דחויה בגלל מראה/מאפיינים "חריגים" שיש לי. שנרתעים ממני כי אני "חריגה".
מבחינתי אין לי אופציה לשתף את ההורים במצב שאני נמצאת בו ואולי בגלל זה מעולם לא בדקתי מה הגורמים לכך.
ממש אשמח לייעוץ והכוונה ראשונית מה אפשר לעשות.
תודה רבה💜
שלום לך.
את מתארת קושי בהיבטים רגשיים שונים, אשר מתבטאים בגוף, בתפקוד ובחוויה הנפשית, ונשמע שאת סובלת מאוד. תחושות מסוג זה נובעות בדרך כלל מגורמים רגשיים לא מודעים ולכן אני מציעה לשקול פנייה אל טיפול פסיכולוגי בו תוכלי לברר את הדברים יותר לעומק. במרבית המקרים, עיבוד ומתן מילים לחוויה הרגשית הלא מודעת מביאים להקלה משמעותית.
ליטל
תוכלי לקבל כאן רשימה של פסיכולוגים להתייעצות ובחינת טיפול
שלום,
קוראים לי מיכל בת 32.
אני כבר שנה פלוס מובטלת.
אין לי תואר בשום מקצוע,
עשיתי כמה קורסים במהלך חיי
אבל לא הלכתי על קו אחיד של תחום אחד,
כל הזמן ניסיתי לגשש ולהבין מה יעשה לי טוב.
אני מגיעה ממשפחה שכולם עם קריירה ״מפוארת״ וכמובן קריירה יציבה לאורך שנים.
אני היחידה במשפחה שלי שנמצאת באבטלה כל כך הרבה זמן ולא ידוע מתי זה יגמר.
ניסיתי ללכת להמון ראיונות עבודה
אבל הגעתי למצב שאני מיואשת
כי כמה כבר אפשר לשמוע סירוב? זה נמאס!
ההורים שלי + בן הזוג לוחצים עליי לעבוד.
בגלל הייאוש הזה והאבטלה התחלתי עם הזמן לפתח סוג של דיכאון שאני מסתירה אותו
ועושה ״הצגה שהכל בסדר״
ומספרת שקרים שאני ממשיכה לחפש עבודה, רק כדי שיפסיקו לשאול אותי שאלות.
שמתי לב שיש הרבה תחומים שמצריכים עבודה פיזית ובגלל בעיות רפואיות שיש לי,
אני לא יכולה לעבוד בעבודות כאלה -
אז אני מרגישה שיש לי פחות אופצויות לתעסוקה (וגם אין לי תואר בתחום ספציפי).
אני מרגישה שיותר ויותר אני נכנסת לייאוש
ולמחשבות ש-״ אין מהות לחיים הללו אם אין פרנסה״,
כי הרי כולם מדברים כל הזמן על פרנסה וכסף, ואם אני לא מצליחה להשיג את זה כמו כולם - אז בשביל לקום בבוקר? אז בשביל מה לחיות?
אני יודעת שהמצב שאני מתארת כאן
הוא מורכב, משהו שאי אפשר לפתור אותו בהודעה אחת וזהו....
אבל אולי בכל זאת, יהיה לך איזה קרן אור בשבילי...
תודה רבה!
שלום מיכל.
תקיעות מהסוג שאת מתארת, ובפרט כאשר את מתארת שניסית קורסים וכיוונים שונים שלא צלחו, עשויה לנבוע מגורמים רגשיים לא מודעים אשר מביאים להכשלה ועיכוב עצמיים. לאור זאת, מציעה לפנות אל טיפול פסיכולוגי בו תוכלי לברר יותר לעומק מה קורה לך ומדוע ומתוך כך, בתקווה, למצא את דרכך.
ליטל
תוכלי לקבל כאן רשימה של פסיכולוגים להתייעצות ובחינת טיפול
לילה טוב,
אני כותבת מתוך מקום של חרטה גדולה וכאב עצום על מה שקרה מול המטפלת שהייתה לי.
היא הייתה מטפלת מצוינת, הרבה מעבר למה שיכולתי לבקש.
הגעתי אליה כשהייתי בעיצומה של תקופה אישית מאתגרת, לא הכרתי את עצמי פנימית וגם לא חיצונית.
היה לי קושי גדול להיפתח מולה ועדיין היו חלקים קטנים שנגלו לאט ובזהירות.
הטיפול חווה עליות וירידות, לא כי אני כזו, אלא כי החיים שלי חוו טלטלה רצינית שהובילה אותי לחשוב וכנראה גם להתנהג בצורה שלא אופיינית לי.
אני לא יודעת איפה לקבור את עצמי מרוב בושה על מה שקרה, על העוול שנגרם לה ועל הצער הגדול שהוביל את כל הסיטואציה הזו להסתיים מוקדם מהצפוי.
ברור לי שאף אחת מאיתנו לא הייתה בוחרת לסיים קשר בחיים האמיתיים בצורה כזו ובטח שלא בטיפול.
לא פעם ניסיתי להעלות את נושא הפרידה והסיום מסיבות אישיות והיא תמיד אמרה שצריך להמשיך וזה לא הזמן להיפרד.
מקרה אחד כואב פשוט ריסק את הכל ברגע אחד, אני מאוכזבת מעצמי.
אני לא אוכל לסלוח לעצמי לעולם על ההפסד יקר הערך הזה כי ברור לי שהיא עשתה בשבילי הרבה ואני מוקירה על זה תודה כל יום ונושאת אותה איתי בכל דרך בה אני צועדת.
הלוואי והייתי יכולה לספר לה רק מעט על מה שעובר עליי, רק לשתף מבלי לדרוש דבר.
הלוואי והייתי יכולה שוב לשמוע את הקול שלה גם אם לרגע אחד.
אני מתנצלת אבל רק אחרי תקופה משמעותית אני מעכלת את הסיטואציה ואת השתלשלות האירועים המצערים האלה.
הייתי חייבת לפרוק.
תודה ולילה טוב.
שלום מיכל.
אני שומעת כמה מייסרת ובלתי מרפה האשמה. אני כמובן לא מבינה מה קרה והאם עוצמות האשמה "מוצדקות", אבל תוהה מדוע בלתי אפשרי להפגש עם המטפלת כדי לעבד את הדברים, או לכל הפחות ליצור איתה קשר ולשתף בתחושות הקשות שנותרת איתן. בטיפול יכולים לקרות דברים לא פשוטים, בין אם עקב תקופות החיים הקשות בהן נמצא המטופל ובין אם מתוך הדינמיקה שנוצרת עם המטפל ומחייה חלקי נפש ודפוסים פחות מודעים ורציונליים. במובן זה, אני חושבת שאולי כדאי לתת לעצמך אפשרות להתבונן ולהבין ממקום חומל יותר, ולא ממקום של התקפה עצמית וכעס על עצמך.
ליטל
תקועה בדיכאון אכזרי שרק מתדרדר אותי יותר ויותר.
המחשבות על עבודה משתקות אותי לגמרי.
אני פשוט לא מסוגלת להזיז את עצמי.
מסתובבבת סביב עצמי כבר 3 שנים.
לא יודעת מה לעשות. בחיים שלי לא הגעתי למצב כזה.
אני לא מסוגלת אפילו להסתכל על מודעות דרושים.
כל עבודה שלי בעבר, לא הצליחה.
מה עושים.. אלוהים
כלום לא מסודר אצלי בחיים. בת 35 השבוע, ואין לי כלום.
בחיים לא היה חבר.
אני לא יודעת מה לעשות
כולם סביבי מזמן מסודרים
אני אבודה לגמרי
שלום לך.
אני יכולה לדמיין שיש קשר בין התקיעות במצב לבין התקיעות בטיפול. במקרים רבים הדברים האלו הולכים יחד ולכן, כפי שכתבתי לך, אני חושבת שהדבר המרכזי כרגע הוא להבין מה קורה לך בטיפול ולאן פנייך מועדות.
ליטל