פורום טיפול נפשי

הי ליטל,
יש לי בת לקראת יב' שהיתה בטיפול כשנתיים , הפסיקה בתחילת השנה . לפני כשנה התחלנו טיפול פסיכולוגי כהדרכת הורים . האם יש בעיה עם האפשרות שהפסיכולוגית שאנחנו אצלה בהדרכת הורים, תעבור לטפל כעת בה ונמשיך להגיע מידי פעם להדרכת הורים?
ברצוני להבין האם יש אג'נדה ברורה לגבי הזמן שהיינו בהדרכת הורים בלעדיה ופתאום היא באה לטיפול?

ליטל תודה על מילותייך ,

מבלי שאת מכירה אותי או את סיפורי משהו במילותייך אספו לזמן מה ..

כן בהחלט טריגר רציני (עניין הבחינה והצילום) ויחד עם זאת בהחלט יש צורך לעבד את הזיכרון הזה ...כמי שמאמינה שכלום לא במקרה אז , כנראה שהגיע הזמן להתמודד עם הקושי.

הסיפור שלי מורכב , ולא רוצה להיחשף כאן

רק אומר שהזיכרון הזה הוא כנראה רק צוהר לתיבת פנדורה עמוסה בזיכרונות נוספים

הייתי חלק מתעשייה שלמה בתור ילדה נערה

ולמה כותבת כי מאוד מאוד מוצפת וכבר כתבתי מייל השבוע למטפלת אז מאזנת קצת כאן כדי לא להעמיס במקום אחד . בסוף בפגישה הכל חוזר לחדר

מקווה שזה בסדר ..ושוב תודה על מילותייך לא מובן מאליו בכלל

שלום! היכן ניתן למצוא רשימת פסיכולוגים שיקומיים לאחר אירוע מוחי באיזור המרכז? האם יש כאלה שעובדים מול הכללית בהשתתפות עממית של החולה?

בזמן האחרון יש לי זכרונות מעורפלים מאד אבל לא נעימים מהילדות הממש מוקדמת שלי בסביבות גילאי 3 או 4 למרות שבאף אחד מהזכרונות האלה אין משהו קיצוני הם גורמים לי לשקוע בעצב ובבכי. בעידוד הפסיכולגית שלי אני מביאה אותם לטיפול ולמרות שקשה לי מאד להביא אותם אני כן מביאה כי אני חושבת שהרבה מדפוסי ההתנהגות שלי היום קשורים למשהו שקרה אז....
ולמרות שהפסיכולוגית שלי ממש מכבדת וקשובה למה שאני מביאה. קשה לי מאד עם זה בכל פעם אחרי שאני מספרת לה משהו כזה אני מתחרטת וחוזרת הביתה עם תחושה שעשיתי משהו לא טוב שהגזמתי ועשיתי פיל מנמלה.
אני אומרת לעצמי שהיא התייחסה לזה ברצינות רק כדי לתת לי תחושה טובה. אבל בטח בתוך הלב שלה היא לא מבינה מה אני עושה מזה ענין...
לא עוזר לי שהיא בעצמה אומרת לי הרבה שאני נוטה להפחית מערכם של דברים.
היא גם אומרת לי שכל זכרון ורגש שעולה בעקבותיו הם חשובים ורלוונטים.
אתמול שוב היה משהו כזה ומאז עצוב לי ולא טוב לי אני מתחרטת שסיפרתי ואני יודעת שאם לא הייתי מספרת הייתי מרגישה החמצה.
מענין אותי לדעת איך זה עובד בטיפול של אנשים אחרים. אם מטופל מביא סיפור מטופש. המטפל מכבד את זה גם בתוך תוכו? או שאולי לפעמים יש גיחוך? או חוסר הבנה?
אולי אנשי הטיפול מראים לפעמים רק כלפי חוץ שהסיפור משמעותי ובעצם בליבם הם חושבים אחרת?
אשמח לתשובה שתעשה לי סדר בנושא זה מציק לי מאד אני רוצה להיות משוחררת ולהביא את כל מה שמעציב אותי בצורה שתשאיר אותי עם הרגשה טובה
ועוד דבר רציתי לשאול. האם זה באמת חשוב ומשמעותי לדבר כל כך הרבה על הילדות. עברתי אמנם ילדות לא קלה אבל אולי עדיף להתמקד בהווה בלי לחפור כל כך הרבה במה שקרה אז?
תודה רבה

שלום,

2 שאלות:

פסיכולוג/ית רפואי/ית רשאי להציע טיפול

בחרדות?

מה ההבדל בין פסיכולוג שרשום בפנקס

הפסיכולוגים כ"מדריך" ובין אחד שרשום

כ"כמומחה" ?

שלום,

אני רוצה לגשת לטיפול לגבי נושאים שונים ומגוונים שמפריעים לי בחיי היומיום כמו רגישות יתר, עצבנות מהירה מידי, נתינת השפעה גדולה מידי לסביבה על ההחלטות שלי וקושי בקבלת החלטות אישיות, דברים אינטימיים יותר ועוד..

אשמח לייעוץ לגבי לאיזה סוג טיפול כדאי לי לפנות או האם זה בכלל משנה? ואיפה אפשר למצוא מטפל מתאים?

תודה מראש!

הי,
אני חווה סוג של ניתוק רגשי בעקבות תקופה מאתגרת של חרדות ודיכאון.
אני כרגע בטיפול,מפרקת את הרגשות שעומדים מאחורי הנתק,ומעבדת אותם עם המטפלת שלי.
אבל עדיין מרגישה מנותקת מהעולם שמסביב ויש לי מלא מחשבות קיומיות.

זה משהו שאמור לעבור עם הזמן כשהרגשות יקבלו ביטוי?
זה מדאיג אותי ממש שזה ישאר ככה תמיד לכל החיים ולא אצליח לחזור לחיים שפויים

תודה רבה לכם.

היי
אני בן 30
כילד/נער, עברתי תקיפות מיניות במשך מספר שנים ובמהלכן התחיל להתפתח אצלי התנהגות מוזרה של להתנהג כמו תינוק. (זה כלל את הצורך של ללבוש טיטול, לישון עם מוצץ ובובה).
במשך השנים עברתי טיפולים פסיכולוגיים, התחתנתי ויש לי ילדים.
אחרי הטיפולים שעברתי, הפסיק הצורך להתנהג כמו תינוק, אך כאשר יש לי לחץ בחיי היומיום, או חרדה כלשהי, אני מוצא את עצמי בורח לשם שוב.
אשתי הייתה סבלנית לבעיה, אך לפני מספר שנים התגרשתי ומאז אני מוצא את עצמי חוזר אחורה וישן בקביעות עם טיטול, מוצץ ובובה.
אציין כי ההתנהגות המוזרה הזו היא משהו מאוד דיסקרטי מבחינתי ואף אחד לא יודע על כך חוץ מהאקסית שלי. הילדים והמשפחה כמובן לא יודעים על כך ואני ממש מסתתר כשאני תינוק.
ביומיום אני מתנהג בצורה נורמטיבית לחלוטין ומנהל עסקים כרגיל.
מאחרי הגירושין לא הייתי בנוי לטפל בזה, אך בשנים האחרונות ניסיתי כמה טיפולים פסיכולוגיים אך זה לא עוזר לשינוי ההתנהגות וזה מתחיל להרגיש קצת התמכרות.
הפסיכולוגית שלי אמרה שזה נקרא ABDL אך אני לא משוכנע שזה ממש זה. אולי דומה.
האם יש לכם רעיון לטיפול מסוים שיכול לעזור לי?

בזמן שבן זוגי בן 52 צופה בסרט בטלוויזיה הוא כמעט באופן מסונכרן עושה תנועות שפתיים כמו הדובר בסרט ולעיתים אף הבעות פנים. כלומר, אם הדובר מחייך או עושה פרצוף מוטרד או מפוחד גם בן זוגי חוזר על כך. בהתחלה חשבתי שזה חמוד וקצת ילדותי ותמים כי נראה שהוא ממש ׳נכנס׳ לתוך הדמות ומאוד מרוכז בה, אך לאחרונה זה נראה לי קצת מוזר...הערתי לו על כך והוא אינו יודע על מה אני מדברת... האם זו תופעה ידועה? שמתי לב לזה לפני כשלוש שנים בערך

אני בן 47 נשוי כבר 20 שנה ובזוגיות עם אותה אישה 25 שנה.
לאורך כל חיי נמנעתי מעימותים ובחרתי בפשרנות גם כשזה היה לרעתי. חינוך מהבית.
הבעיות נוצרו כשהתחלתי בזוגיות עם אשתי שהיא אדם ישר ומדוייק מאוד. בכל פעם שהיה צורך לבצע עבודה כלשהי עבור הבית, המשפחה וגם הזוגיות, ועל הדרך היה צורך להתקשר עם גורמי חוץ ולעמוד על המקח/ זכויות/ שלמות עבודה של משהו שקנינו או ביצענו עבורנו, ואם אני הייתי מופקד על הביצוע, העבודה לא נעשתה כפי שדיברנו.
אני נמנע מלהתווכח או להעיר לבעלי מקצוע (למשל) ולכן, כשאנו מגדירים עבודה וקובעים את רמת הביצוע שאנו רוצים לקבל, אני מאשר שזה מה שאעשה אבל בהתמודדות מול גורמי המקצוע, אני נאלם ולא מעיר, לא מתווכח ולמעשה לא מקבל תמורה למה שביקשתי. הבעייה הגדולה היא שברוב הפעמים אני לא אשתף את אשתי ואנסה לצאת מהמצב בעזרת שקרים והתחמקויות שרק מגדילים את כעסה ואת חוסר אמונה במה שאני עושה ואומר.
זה גובל גם בפחד מהתמודדות איתה בשאלות קשות ולכן פעמים רבות אני פשוט לא אומר ומקווה שהשאלות יחלפו מעליי מה שלא קורה ובסוף מוביל לפיצוץ גדול עוד יותר.
בכל פעם אני מבטיח להשתפר ומצליח להתמיד בזה תקופה קצרה אבל די מהר חוזר להתנהגות הקודמת.
ברור לי שאין תרופת פלא למצב שלי וההתנהגות הזו טבועה בי חזק מאוד ובכל זאת רציתי לדעת כיצד כן אפשר להגדיל את המוטיבציה הפנימית שלי לא לוותר ולהמשיך לתקשר ולדבר אמת.
תודה.

שלום,
מישהו מכיר פסיכולוג בשם אריאל גלר שמקבל בירושלים?

הבת הגדולה שלי בת שש והיא איננה אוכלת הרבה.
יש דברים ספציפיים שהיא מוכנה לאכול: פסטה עם רוטב שמנת או בלי כלום, פתיתים כלי כלום, אורז (רק לפעמים).
מבחינתי ירקות זה רק מלפפון וגזר.
בפירות המגוון רחב יותר.

כל ארוחה שהיא אוכלת בבית זה לרוב מלחמה כי היא לא אוכלת הרבה או רק משהו מאוד מסוים מהדברים הנ"ל.
הארוחות הקשות ביותר זה ארוחות שישי בהן אם אין פסטה היא כמעט ולא תאכל כלום או שהיא תסכים לטעום עוף או לאכול שניצל אחרי שכנועים רבים.

כמובן שעם קינוחים אין בעיה והיא מסוגלת לאכול הרבה.

עשינו לה בדיקת דם לפני כשנה והכל היה בסדר.
איך אנחנו מצליחים להרחיב את מגוון המאכלים שהיא מוכנה לאכול או לטעום?
אשמח לעזרה.

תודה רבה

היי,אני בן 23 ואני מרגיש שאני חייב לדבר עם מישהו כדי לקבל סוג של עין שלישית ולשתף אותו במה שאני עובר כדי להתייעץ,לדבר איתו על הקשרים שלי עם המשפחה ועל תחושות שלא עוזבות אותי כמו געגועים לבת זוג לשעבר
והתמכרות למריחואנה
אני לא יודע איזה טיפול מתאים לי ואיך אוכל למצוא מטפל שיהיה לי בנוח איתו

אשמח אם תוכלי להכווין אותי
תודה

שלום רב.
בראשית דבריי ארצה לציין שהנושא הוא מורכב וארוך לכן אני מודה לכם על הזמן שלכם .
אני עבדתי בחברת ביטוח במשך שלוש שנים בתפקיד מסוים .בשנה השלישית שלי החברה התמזגה עם עוד חברה .לפני המיזוג נאמר לנו שהכל ישאר כפי שהוא . בפועל לאחר המיזוג שינו לי את התפקיד בגלל שהבחור שעבד איתי באותו התפקיד אמר למנהלת החדשה שהוא יסתדר לבד וזה גרם לכך שהוציאו אותי מהתפקיד יש לציין שאותו בחור עבד בתפקיד אחר לפני המיזוג. לאחר שפניתי אליה מספר פעמים היא סירבה לתת לי תשובה חד משמעית בנושא. כל פעם סיבה אחרת. אמרו לי שיש שם בעיות שהבחור שתקע לי סכין לא מסתדר ואמרו לי שיביאו אותו וכולנו נלמד את העבודה,ואמרו שהוא לא יעבוד שם קיצר מכרו הרבה לוקשים ואני יכולתי לשקר ולומר שאני יסתדר שם . אני אוכל את עצמי מכעס מכיון שבחודש הראשון הייתה לי הזדמנות לחזור לתפקיד שלי אבל בגלל שאני טוב לב חשבתי על הבחור זה שתקע לי סכין בגב . אני לצערי התפטרתי מהחברה בעקבות זה ובמשך שמונה חודשים חיפשתי עבודה . היום אני נאלץ להתחיל ולעבוד בעבודה עם שכר נמוך יותר . הבעיה איתי שתמיד זה היה כך תמיד חשבתי על אחרים במקום על עצמי . הרי העולם אכזר וכל אחד חושב על עצמו אז למה אני לא כזה ?

שלום, אני רופאת ילדים במיון של בית חולים קטן. בעקבות תגובות והערות של מתמחים צעירים ברפואת ילדים, וכנהוג בהרבה בתי חולים החלטנו כמה חברים לדבר קצת עם הצוות הרפואי אחרי החייאות של תינוקות וילדים.
קשה לי באופן כללי לדבר על רגשות שלי, גם כשהם ברורים מאוד, אבל אני יודעת להקשיב . אני משתדלת לדבר על הצד הטכני - רפואי ולהסביר למתמחים כדי שיהיו מיומנים ולא יפחדו בפעמים הבאות וילמדו לנהל החייאה בעצמם, אבל מאוד קשה לי לשאול אותם איך הם מרגישים ולפתח שיחה כזו. איך מתחילים? איך אפשר לקבל הדרכה קצרה לדברים כאלו?

תודה