פורום טיפול נפשי

יש לי חברה קרובה שעברה לפני תקופה תקיפה מינית אכזרית ביותר ואיום ברצח במידה ולא תיתן לו.. וממש קשה לה מאז
אני נמצאת מהצד וקצת לא יודעת איך לגשת ומה צריך לאמר
אני ככ רוצה שיהיה לה טוב
ומצד שני פוחדת שאני מציקה לה
אני מאמינה שכרגע היא ככ רגישה והכל מהווה עבורה טריגר
אני לא יודעת אם להתקשר ולדבר נורמלי או לתת לה לנוח לא יודעת אם לשלוח הודעות או להניח לה להחלים ולא להאיץ בה
מאמינה שהרפוי יהיה ארוך וקשה אם בכלל
אבל מאד רוצה לתת לה הרגשה שהיא לא לבד
ושאני אוהבת אותה ומאמינה בה ובכוחות שלה
אני רוצה ליזום איתה יציאה מפנקת שתשחרר אותה ותמלא אותה אבל לא יודעת איך היא תגיב
ואם פתאם יהיה לה פלשבקים או ניתוקים או חרדה
אני כאילו צריכה להכיר אותה מחדש מהצד החלש שלה
איך אני צריכה לנהוג במצב כזה?
חשוב לי לציין שמהרגע שנחשפתי לכך שחוותה את החויה הנוראית הזאת גם אני לא בנאדם
קשה לי לעכל שהיא עברה את זה וכואב לי עבורה ככ שאני מרגישה את הכאב פיזית וגם נפשית.
לא נעים לי להרגיש את הרגשות האלה כאילו איך זה הגיוני שאני שמה את הפוקוס עלי ועל איך שאני מרגישה ביחס למה שקרה לה בזמן שהיא זאת שחוותה את זה
אבל המציאות היא שמאז ששמעתי על זה אני זומבי ומתקשה להרדם ובאיזה שהוא מקום גם אני נכנסתי לסוג של חרדות.
אשמח לעזרה 💓

היי,
אני קוראת את התגובות שלך ומתרגשת מהמענה המדויק שמנוסח ברגישות מרגשת.
התחלתי טיפול פסיכולוגי בציבורי לפני כשנה ו7 חודשים. הטיפול שינה את איכות החיים שלי ויש לי מטפל מדהים. מתנה. ממש שליח. לפני כחודש וחצי הודיע לי שהוא מסיים את תפקידו. באותו הרבע הרגשתי שחרב עליי עולמי. כאבתי את זה שהגעתי למישור אחרי תהום ונאצלים להפסיק.
מאחר והוא כנראה מסיים התמחות אין לו קליניקה וף לא אוכל להמשיך לאחר תקופת הצינון.
למרות שאמר לי שהדלת תהיה פתוחה כאשר תהיה לו קלינקה בעתיד.
הפרידה עוררה אצלי דברים כואבים מאוד. לא הצלחתי לתפקד שלושה שבועות. כאבנו ביחד את התחושות שלי.
תחושת נטישה בעיקר. פתאום צצו תחושות של תלות בו. (תחושה שלא עלתה בטיפול עצמו ולא הרגשתי אותה לרגע).
הוא הציע שאמשיך טיפול במסגרת הציבורית כי אני זכאית וחושב שאני לא צריכה להפסיק לצמוח. אבל אני רוצה רק אותו. מוכנה לחכות. לא יודעת מה נכון לי. לא רוצה להעיק עליו ושיסיים את תפקידו בתחושת אחריות כלפיי. ושאני "מחכה" לו בפינה. אבל היה קשר טוב. באמת שטוב.
אני זקוקה להכוונה. אני יודעת שהתשובות אצלי.
אבל בכל זאת. לפעמים קשה לי לנשום ואני במועקה קשה.
תודה שקראת.

היי, בתקופה האחרונה התחילו לצוץ לי הרבה מחשבות לא נעימות במיוחד, אני מדמיינת שאני פוגעת במשפחה וחיות המחמד שלי בצורה מזעזעת עד מוות.

הדמיונות האלה שצצים לי מחניסים אותי לפאניקה ולחץ מטורף, אני מנסה לשמור מרחק מהמשפחה וחיות המחמד בזמן המחשבות.
אני לא מצליחה לישון מפחד שאולי אני השתגע ואפגע בקרובים לי...

חשוב לציין שבחיים שלי לא פגעתי באף אדם בצורה אלימה בשום מצב ואני בנאדם מאד רגיש.
הפעם הראשונה שהרגשתי כזואת הרגשה הייתה כשהרמתי תינוק של קרובת משפחה, והתחלתי לדמיין את עצמי זורקת אותו על הרצפה או נותנת לו אגרוף בראש.
רעדתי ונחנסתי ללחץ וגם זמן אחרכך עדיין רצו לי התמונות האלה בראש...

האם זה יכול להיות תסמינים להתפתחות של ocd?

תודה רבה מראש וערב טוב!

אני בטיפול אצל אדם שלישי לאחר שפרשתי פעמיים, וגם זה לא צולח לי, אני מיואשת מעצמי ומהחיים וחשבתי לעזוב ולנסות לשרוד את החיים עד שלא... אבל אז הרגשתי איזשהו קושי בלהפסיק את הקשר עם המטפלת, שגם תוך כדי הטיפול תקע אותי רבות עם הכמיהה שלי לקשר ואהבה, וחוסר האמון והיכולת לקבל אהבה, דברתי ע"כ עם המטפלת אך כל פעם זה עלה מחדש והרגשתי ממש תקועה ולא מסוגלת לכלום. אני מרגישה שהתפתחה אצלי פשוט תלות, מעונינת להכיר יותר על המושג הזה, ולדעת האם יש לזה קשר לדכאון, כי אני מטופלת בציפרלקס, והמטפלת המליצה על פנייה לפסיכיאטר מומחה. וכן כיצד מטפלים בתלות, ממש ממבט של מטפלת, כיצד מטפל אמור להתייחס לכזה דבר. ועוד, אם אני מחליטה לפרוש ולהעביר את החיים איכשהו, ולשכוח מהטיפול ומהמטפלת, האם התלות תעבור, או שהיא כנראה תדקור לי כל הזמן (אציין שכל החיים הייתי נתפסת לתחושות כאלה מול כל אדם שקצת הערצתי וכו' ותמיד לאחר שנפרדנו זה הרגיע...) תודה, שפרה 22.

המטפלת שלי אף פעם לא תיצור איתי קשר. אם ויוצא ולא קבעתי איתה פגישה למשך השבוע היא לא תיצור איתי קשר בחיים. מרגישה שהקשר הזה הוא חד צדדי כאילו לא אכפת לה ממני ויש בי צורך עז "לנסות" אותה כמו שאומרים ופשוט לא ליצור קשר עד שתתייחס לזה. מה עושים?

מאז שאימי נפטרה הייתי במתח נפשי גם היןם סובל מהתקפי פניקה לוקח קלונקס בזמן התקף סובל מחוסר יציבות שמאוד מפריע לי אפשר לדעת למה אני הובל מחוסר יציבות ? מרגיש שנזרק לצדדים ,, אני מאובחן גם כסובל מפריצת דיסק גב תחתון יש קשר לזה ?בובל מטרשת עורקים בעורקי הצוואר יש קשר לחוסר היציבות ? וסובל ממתח נפשי ומחרדות
רוצה לציין שכבר שבוע לא שותה קפאין בכלל לא תה ולא קפה מאז אין לי התקפי חרדה תודה מראש

מודה לך על תשובתך המהוקצעת והמעמיקה. ברשותך, אודה לך באם תכווני אותי מעט. שוחחתי עימו, זה לא היה לי קל. הדברים נאמרו אומנם באופן חלקי, אך נאמרו. הוא מעוניין שנמשיך לשוחח על כך. אני יודעת שהוא משתדל ונראה שזה חשוב לו. אני מתקשה לתת בו אמון ובאנשי טיפול בכלל. פגשתי בעברי אנשי טיפול בעייתיים, שגרמו לי לסלידה וחוסר אמון באנשים שעוסקים בתחום. האם לדעתך, זה יכול לעזור אם אדבר איתו על כך?, אם אדבר איתו על אנשי הטיפול הבעייתיים שפגשתי בעבר, האם זה יכול לעזור לקדם את הטיפול ולעזור לי לסמוך עליו יותר?, גם הוא שגה לא מעט בטיפול עצמו וגם זה מקשה עליי לתת בו אמון.
מודה לך...

שלום וברכה,
אשמח לדעת אלו מבחנים בוחנים את התכונות הבאות:
כישורי טיפול, כישורים בתחום העיצוב, ויכולת הצלחה להסתדר בקבוצה.
בנוסף אשמח לדעת, מהו המבחן שיש עליו את המשקל הרב ביותר, אם הנבחן הינו מועמד לתואר שני בטיפול בעיצוב?
אשמח ממש לעזרה!
תודה רבה!

היי,
אני ובן זוגי מחפשים מטפל/ת זוגי/ת לטיפול פרקטי וממוקד, באזור השרון.
אין לנו כלכך מושג מאיפה להתחיל.. איך נדע איזו גישה הכי מתאימה, איך לבחור בכלל מטפל/ת? מאיפה כדאי לקבל המלצות?
תודה מראש!

שלום ליטל.
המטפלת עיצבנה ולכן בטלתי את הפגישה שנקבעה מראש.
אחרי זמן רב יחסית שבו לא התראנו שלחה תזכורת לקיומה וקיומי ואמרה שמחכה כבר לפגישה הבאה.
ואני לא יודעת יש בה משהו שכל הזמן מכעיס אותי. ביני לביני אני יודעת מהו אבל לא יודעת אם יהיה נכון להגיד לה. עוד יותר לא בטוחה אם כדי לי להגיע לפגישה, חושבת לבטל אותה. היה בסדר בלעדיה.
נראה לי שבאמת כבר יכולה לבד ואז מהצד גם עולה הכמיהה למישהו שיראה אותי נטו. שיקשיב באמת למה שיש לי להגיד וזה קצת מתעתע ומערער.
האם לסיים/להמשיך במינון יותר נמוך מעכשו, אולי פגישה פעם בשבועיים?

המטפל שלי מתנה את המשך הטיפול בכך שאכנס למסגרת טיפולית. הייתי בעבר בשיקום של אנוש, שעשה לי ממש רע. אני כותבת את זה ומרגישה גרוע, כי לא יכולה לשאת את המחשבה שהוא יעזוב אותי. הוא מבקש לדבר עם עובדת סוציאלית של ביטוח לאומי כדי לברר על מסגרת טיפולים, אבל יותר מתכוון להוסטלים. ובשבילי? זה נשמע סוף העולם. מיותר לציין מה זה עשה לי פה אתמול בבית עם המשפחה. אני לא רואה לאן הטיפול הזה מתקדם, כל פגישה שלי, אני יוצאת משם במצב יותר גרוע ממה שהייתי. הוא פשוט עושה לי רע כשהוא רק מדבר על דברים שמדרדרים אותי יותר כמו אשפוזים, והוסטלים, במקום לדבר על התקדמות. הוא חושב שאני לא מסוגלת לעבוד, ולא להתקדם. ושאני צריכה מסגרת. החלפתי הרבה מטפלים. אני ממש מבקשת שמישהו ישפוך אור על כל הנושא הנוראי הזה. מי התנסה? אני באמת לא רואה לאן הטיפול הזה מוביל, אבל הוא אומר לי שעם כל מטפל זה יהיה ככה, ואני בתוך תוכי כבר יודעת שהוא צודק. אני רק בורחת למטפלים אחרים שגורמים לי להרגיש רגועה ואופטימית יותר, כשהוא- מדבר איתי על הדברים הכי חמורים ונוראיים שיש. ושאני חייבת לצאת מהבית. כבר אמרתי לעצמי שאשכור דירה בכוח. למרות שאין לי אפשרות לממן את זה בכלל. אבל כי הוא מכריח אותי, ואני מעדיפה את זה, מאשר משהו שיעשה לי טראומה. אבל הוא אמר שהוא לא מוכן לשתף עם זה פעולה, ושאני צריכה טיפול אינטנסיבי. אני חושבת שאני רק צריכה תקווה, ושמישהו יאמין בי שאני מוכנה להתקדם. ושנעבוד בכל הכוח על הבעיות. אבל הוא נותן לי הרגשה שאני לא מסוגלת. (ואולי הוא צודק). אני לא יודעת מה לעשות יותר. כבר יומיים שלמים שאני לא בן אדם, לא אכלתי כלום. שלחתי לו הודעה על הבוקר, אחרי יומיים רצופים שהוא פשוט לא עונה. רק כדי שירגיע אותי שהטיפול לא נגמר. ואני כבר לא יודעת אם זה מרגיע אותי בכלל, כי הוא אמר שאו שהוא מטפל עם עובדת סוציאלית על מסגרת, או שאלך למטפל אחר. אני ממש ממש מרגישה רע. כולם צרחו עליי כאן בבית ואמרו לי לא ללכת אליו כי הוא עושה לי רע. אני באמת באמת- לא יודעת מה לעשות. רק רוצה להרגיש טוב. למה זה היה צריך לקרות ככה לפני השבת? :( חייבת לצאת החוצה היום, אבל ממש ממש מרגישה גרוע.

עוד תיק.... סתם עוד תיק.... עוד מטופל... ועוד מטופל..... אחד הולך.... השני בא.... אני סתם עוד תיק. אני עבודה בעבורו. כל כך פוגע, מעליב, משפיל. אני לא תיק!!!! אני בת אדם, יצור אנושי, מרגיש וחי. זה נורא בעבורי לחשוב שאני תיק בעבור אדם אחר, שחיי, או יותר נכון, שמכאוביי וקשיי הם עבודתו של מישהו אחר. מכאיב עד כדי דמעות, מכאיב ופוצע. ואני כועסת...מאוד כועסת. לא רוצה להיות תיק. וכי מי רוצה להיות תיק??? , אני יצור אנושי, חי ונושם, רגיש והכיצד ניתן להתייחס אליי כך?????
הוא נחמד לפעמים, נעים לפעמים, רגיש לפעמים.... הכל לפעמים.... דגש על לפעמים ... ולי כבר נמאס. ולא יכולה לאמר זאת, אין בי את העוז. בפגישה האחרונה לראשונה הוא הבין שאני חשה רע במיפגשים עימו. שאני חשה נזופה, לא רצויה וכו'. הוא התנצל והופתע שזו תחושתי.... והכיצד לא הבחין?????? הכיצד לא הבחין שתקופה ארוכה רמס את נשמתי, השבירה גם כך, פגע ודרך והכאיב. ואני שתקתי.... כי זו דרכי....כי רק כך אני יודעת .... אינני מכירה דרך אחרת. שונאת אותו ומחבבת לסירוגין. זה מורכב.... שונאת אותו יותר משמחבבת. מבולבלת בעיקר ועייפה מהמאבק. אמר שאני רצויה ושהטיפול בי חשוב לו ואני מתקשה להאמין. האם באמת אכפת לו???? האם באמת אכפת לכם מהמטופלים? או שאנו רק עוד תיק? סליחה על הבוטות. אך דבריי נכתבים מתוך כאב ולא במטרה לפגוע

מכורה לאכילה.

ליטל תודה על התשובה

אני בטיפול ואני בטוחה שזה יעלה גם שם ..

במסגרת מסויימת מחייבים אותי לעשות מבחנים בזום שזה עם מצלמה

צילום מהווה עבורי טריגר עברתי פגיעה ממושכת מגיל צעיר

הפגיעה שלי חלקה קשורה לצילום
גם שמסבירה זה לא עוזר

תחושה של אטימות הרי חייל עם הלם קרב לא היו שולחים לכיתת יורים למה אני צריכה להבחן כשאני בתחושת אונס

אני לא נושמת רק מהמחשבה על זה ולכן כתבתי כאן אתמול ....

פשוט לא יודעת איך לחייב את המערכת ....

בטיפול פסיכולוגי בערך כשנתיים .תמיד בשיחות יש מתח כזה ..אני נמשכת אליו וזה מעלה אצלי כל מיני מחשבות אני כל הזמן חושבת איך מרגיש םחיבוק שלו המגע שלו .מה עלי לעשות ?האם לסיים את הטיפול?או לדבר איתו על זה ?אני נורא חוששת ממה שהוא יחשוב ומהתגובה שלו לנושא