ההחלטה לפנות לייעוץ או טיפול נפשי היא החלטה מורכבת העשויה להעמיד אותנו בפני התלבטויות ואפשרויות רבות לבחירה: מהו הטיפול היעיל ביותר לקשיים איתם אני מתמודד? איך יודעים שהילד זקוק לטיפול? כיצד בוחרים את המטפל המתאים מתוך עשרות אנשי המקצוע המציעים את שירותיהם? ומה עושים במידה וחשים שהטיפול לא מספיק יעיל?
צוות הפורום מזמין אתכם לשאול, להתייעץ ולקבל הכוונה ראשונית בהתמודדות עם נושאים הנוגעים לבחירת הייעוץ והטיפול הנפשי אשר יסייעו לכם. עם זאת, הפורום אינו מהווה תחליף להתייעצות עם איש מקצוע ואינו מספק אבחון או טיפול, אלא מהווה מקום לקבלת תמיכה והכוונה.
**כמו כן, הפורום אינו מהווה מענה לשעת חירום. במצבים דחופים אנו ממליצים לפנות לער"ן
(טל' 1201 או צ'ט און-ליין אנונימי) או למיון פסיכיאטרי.
פסיכולוגית קלינית, מטפלת בוגרים ומתבגרים.
מציעה טיפול פסיכולוגי כאמצעי להשגת שינוי משמעותי הן בחוויה הפנימית והן במציאות החיים החיצונית.
מתמחה בטיפול במצבי דיכאון, הפרעות אכילה, חרדה, קשיים בין אישיים, סוגיות הנוגעות לנטייה המינית ופגיעה עצמית. דוקטורנטית בתכנית 'פסיכואנליזה וממשקיה', אוניברסיטת תל אביב. מרצה בבי"ס לפסיכותרפיה יישומים קליניים. מנהלת המרכז להתמודדות עם פגיעה עצמית
הי ליטל, אני מעוניינת לנתק את הקשר עם אימא שלי ולא מצליחה.
אימא שלי היא אדם טוב , רגיש ונדיב, אך לא כלפיי. יש פער תהומי בין צורת ההתנהגות שלה לאחרים, לבין איך שהיא מתנהגת אליי.
תמיד חשבתי שזה בגללי שאולי אני אדם לא טוב , או משעמם או כזה שלא רוצים להיות אתו בקשר. אבל יש אנשים שכן מחבבים אותי ומעניין להם לדבר איתי.
הבעיה היא שאני לא מצליחה. כי אימא שלי מצד אחד לא מתעניינת בי ולא אוהבת אותי ואת הקשר איתי, אבל מצד שני היא מתעקשת על אינטרקציה מסוימת מאוד שמתאימה רק לה. מאוד חשוב לה שתהא בינינו שיחה יומית טלפונית שמתרחשת בדיוק דקה ושבה אימא שלי בכלל לא מקשיבה למה שאני מספרת וגם לא זוכרת כלום, היא גם לא משתפת אותי בכלום, גם לא בדברים חשובים.
אם אני מנסה להתמרד ולא מתקשרת אליה, היא מתקשרת אליי אפילו מאוחר בערב ממש בדאגה למה לא התקשרתי. ואם אני מעלה טענות על היחס שלה אליי (באמת שבצורה נעימה) היא פשוט מתחרפנת , טוענת בצרחות אימים שהיא תמות בגללי, שתקבל התקף לב. שאני אדם רוצח שהורג אותה בייסורים. אומרת דברים שבאמת לא קשורים למציאות. מאוד קשה לי לא להידרדר איתה לוויכוח, ואני ממש מחזיקה את עצמי כדי לא להתעסק במריבה המטופשת הזו שבסוף גוזלת לי חיים. היא גם מדברת עליי עם אנשים אחרים ומציירת אותי כאדם רשע. טוענת שאני כפוית טובה, שאני פריבלגית וחיה על מי מנוחות, לעומתה - האישה הסובלת.
חשוב להדגיש שאובייקטיבית אימא שלי לא סובלת. היא ב"ה בריאה, חיה ברווחה וסך הכול יש לה ילדים טובים שחיים בזכות עצמם. חוצמזה, כל מה שהיא תצטרך אני מיד אעזור לה, אבל היא גם לא נעזרת (אני בשבילה עציץ) ולי היא רק מפריעה.
עם כל האיומים האלה שלה, לפעמים אני רוצה כבר שתמות. ואז אני מתחרטת על המחשבה הנוראית הזו. אני אוהבת אותה . אוהבת מאוד מאוד, אבל לא מסוגלת להמשיך ככה. אני לא רוצה שהיא תמות.
אני גם לא מצליחה לנתק את הקשר, כי בכל פעם שאני מנסה היא מתקשרת. בהתחלה אין לי אומץ לסנן ואני עונה קונקרטית, ואז אם אני מסננת זה מחזיק מעמד בדיוק יומיים, כי אז אימא שלי מתקשרת לילדים שלי (שכמובן היא מוזמנת לדבר איתם חופשי) ופשוט מתבכיינת בפניהם שאימא שלהם הלא מחונכת והרשעית מתעלמת מסבתא. או שהיא פשוט מגיעה אליי הביתה ומתיישבת בהפגנתיות בסלון. שתדעי שזה אלים. מאוד מאוד מכעיס אותי שהיא מערבת את הילדים שלי בזה. ומעצבן אותי שהיא מגיעה בלי לתאם.
איך עושים (במסגרת החוק והמוסר) שהיא תיעלם לי מהחיים? אבל שחס וחלילה לא תהיה חולה בגללי. אני מאוד דואגת שיקרה לה משהו בגללי בסוף, שהיא תתעצבן ותחטוף איזה משהו. זה מאוד מדאיג אותי.
שלום לך.
אני שומעת בדברייך את הקושי העצום, ואת הכמיהה להשתחרר מכבליו של קשר שמייסר אותך דווקא בגלל שהוא רווי באמביוולנטיות, באהבה לצד רגשות קשים ומכאיבים. כפי שאת מתארת זאת, הניסיון להשתחרר מהקשר באמצעי חיצוני של ניתוק לא צולח ואכן, במרבית המקרים שחרור מאחיזתם של קשרים הוא קודם כל פנימי. לכן, מציעה לך לפנות לטיפול פסיכולוגי בו תוכלי לעבד לעומק את תחושותייך בקשר. במקרים רבים, העיבוד עצמו מביא לשחרור אשר מאפשר להציב גבולות, להתמקם בקשר באופן מיטיב יותר ולהרחיב את חופש הבחירה ביחס אליו. מאמינה שבאמצעות תהליך מסוג זה, תוכלי לקבל החלטות ולעמוד מאחורי בחירותייך, לכאן או לכאן, באופן שלם יותר.
ליטל
שנים אני עם בלגן בראש, כנראה מחרדות אני לא 100% בטוח
וגם אף פעם לא בטוח לגבי מה אני רוצה/חושב
קשה לי לבטא את עצמי וזה מקשה עלי מדי פעם להתקדם
נמצא כרגע בצבא ואם אלך לטיפול אני כנראה אאבד את התפקיד
יש טיפים לדברים שיכול לעשות עצמאית בבית? פעם זה היה לי גרוע יותר והמצב השתפר עם השנים אבל באלי שישתפר עוד
אבל אף פעם לא הייתי בטוח ב100% מה אני רוצה לעשות
כבר מגיל קטן אני זוכר שזה היה ככה
מה שאני כן בטוח זה שבאלי לתת לזה להשפיע עלי כמה שפחות, להסס פחות ולהיות בטוח בעצמי ובמה שבאלי לעשות
שלום יובל.
אני לא בטוחה שאני מבינה את מוקד הקושי שאתה מתאר, כך שקשה לי להציע הכוונה מדויקת. בשלב ראשון, מציעה לבדוק אם ההנחה שלך שטיפול יביא לפגיעה בתפקיד אכן נכונה- חיילים רבים פונים היום לטיפול, במסגרת הצבאית או באופן פרטי, ותפקידם אינו נפגע. אם אתה מרגיש שאתה זקוק להכוונה נוספת, תוכל לפנות גם לצט אנונימי עם ער"ן ולנסות בעזרת הנציג.ה למקד ולהבין טוב יותר את הקושי והצורך.
ליטל
אני סטודנטית. גרה במקום לא הכי בטוח (מעבר לקו הירוק) ומאז ומתמיד יש לי פחד על פיגועים ודברים כאלה אבל מה07/10 הפחד התחזק. התחלנו את הלימודים מאוחר מהמתוכנן ונהיה לי ממש לחץ בלימודים והרגשתי שאני קורסת. פניתי לעזרה מהאוניברסיטה וקיבלתי טיפול רגשי עם עוסית מדהימה, מפה לשם התחלנו לדבר על דברים שבחיים לא פתחתי עם אף אחד וגם לא חשבתי שאפתח אותם בחיים. לפני עשור עברתי פגיעה מינית משכן שלי, יש לציין שהמשפחות שלנו חברות ממש טובות וכמעט את כל החגים מעבירים ביחד (יוצא לי לפגוש את הפוגע לפחות פעם בשבוע), מרגיש לי שהוא לא מודע למה שעשה ואולי אפילו כבר שכח. אני לא מעיזה לספר לאף אחד גם מהפחד שזה יפרק את החברות של המשפחות וגם מהחקירות שיתחילו לשאול, מצד אחד עד עכשיו חייתי עם זה ״בשלום״ מצד שני, אם פתחתי את זה עם העוסית כנראה שיש סיבה. מה לעשות? בנוסף להכל, בעקבות המצב במדינה פעם ביום בערך יוצא מצב שיש לי ״ניתוק״ שבו אני נכנסת לעולם משל עצמי ומדמיינת משהו נורא (פיגוע וכו) ולאחר כמה שניות אני יוצאת מזה. מה עושים? תודה🙏🏼
שלום לך.
כפי שאת עצמך מתארת, העבר פוגש את ההווה והשילוב בין השניים מביא לתחושות לא פשוטות. לכן, טוב שפנית לעזרה מקצועית. טיפול פסיכולוגי, אשר מהווה מקום להיזכרות ועיבוד של אירועי העבר, מביא איתו לא פעם, בתחילתו, עלייה מסוימת במצוקה משום שהא מציף את מה שנדחק הצידה לאורך תקופה ארוכה ובהתאם, מביא אית גם דילמות וקונפליקטים שהושתקו. לאור זאת, נדמה לי שמה שחשוב הוא לתת עוד זמן לתהליך הטיפולי, לברר לעבד לעומק את התחושות ולסמוך על כך שהתהליך יביא איתו שינוי והקלה.
ליטל
שלום. שאלה קצת שונה. אני בת 34. ברקע חרדה, דיכאון והא"ג. אני רוקדת בלט כ-11 שנים. אני לא רקדנית מקצועית אבל אוהבת את התחום ומשקיעה בו. מאז שהתחלתי לרקוד יש לי קושי משמעותי בזיכרון של התרגילים. הראש לא מבין מה צריך לעשות ואז גם הרגליים לא מצליחות לזוז. אני כל הזמן עסוקה בזיכרון ולא מצליחה להתפנות לעבוד על הטכניקה. ניסיתי הכול – התחלתי כמה פעמים קורסים ממש מהבסיס, אני לוקחת שיעורים פרטיים על בסיס קבוע, מתאמנת בבית על התרגילים, רושמת את התרגילים וממרקרת כאילו אני לומדת אותם למבחן, לוקחת כדורי ממורייז לזיכרון, החלפתי הרבה מורות עד שמצאתי את המורה המתאימה... כל עוד מדובר בתרגילים חדשים אני לא מצליחה לזכור וליישם את הוראות המורה, אני צריכה לחזור הבייתה ולעבור על התרגיל שוב ושוב ושוב (לפעמים במשך כ-3 ימים) כדי לזכור אותו. זה מתסכל וגורם לי לחוסר ביטחון וחרדה. לפעמים בשיעור אני עוצרת את עצמי לא לפרוץ בבכי. אני רואה את הבנות האחרות זוכרות אחרי הסבר או שניים ואני לא מבינה מה הבעיה אצלי. ניסיתי להתייעץ עם נוירולוג והוא טען שבגלל שיש לי קשיים רגשיים הוא לא ממליץ שאקח כדור כלשהו ולכן אני לוקחת כדורים על בסיס טבעי. באבחון שעשיתי כשהייתי נערה (גיל 22) נמצא שיש לי אינטילגנציה גבולית ושקיימות יכולות גבוהות הרבה יותר אבל בגלל קשיים רגשיים זו התוצאה שהתקבלה במבחן. בנוסף גם סיימתי כעת תואר ראשון בהצטיינות על אף הקשיים. גם בתואר לא הבנתי כמעט תמיד שום דבר בשיעור ורק אחרי שינון ועבודה קשה הצלחתי אבל בבלט אני לא יכולה לעשות את זה כי אני צריכה לבצע את התרגיל מייד אחרי שהדגימו אותו ומאד קשה לי לזכור רצף של תרגילים. נ.ב - חשוב לציין שאני מרגישה שהקושי הוא בזיכרון לטווח הקצר. כאשר מראים לי את התרגיל אני לא מצליחה להפנים אותו בשיעור אבל אחרי אימונים בבית שוב ושוב אני אזכור אותו לתקופה ארוכה והוא ממש יטמע לי בגוף עד שאם אצטרך לשנות אותו יהיה לי מאד קשה מרוב שעבדתי עליו כל כך הרבה. מה ניתן לעשות? דיברתי עם המורה. היא תומכת בי מאד וקידמה אותי הרבה. עם זאת בגלל שהיא מורה לבלט לא כל כך הצלחתי לקבל דגשים לנושא הקוגניטיבי.
שלום אמי.
לצערי אין לי ידע בתחום הקוגניטיבי כך שאני לא בטוחה שאוכל להציע תשובה מספקת לשאלתך. עם זאת, מאחר ונשמע שההתמודדות שלך נוגעת גם להיבט הרגשי (חרדה, למשל, עשויה להשפיע באפן משמעותי על התפקד הקגניטיבי והזיכרון), יתכן וכדאי לשקול פנייה לטיפול פסיכולוגי שיסייע לך להפחית את החרדה והמתח בנושא ו/או לעבד את התחושות העולות בבלט באופן שיקל מעט על התסכול והצער הכרוכים ביקוד.
ליטל
בן 29. בפוסט אתאר 2 בעיות שאני מתמודד איתן ב-8 השנים האחרונות.
1. לפני 8 שנים, במהלך תקופה לחוצה בלימודים, התחלתי לסבול מתסמינים בדרכי השתן (ללא קיום יחסי מין). דחיפות, תחיפות, צריבות, שריפות, כאב בזמן שתן ואחריו, זרמים בפין. ככל שעבר הזמן הסימפטומים התגברו. כל הזמן התעסקתי עם הכאב ומחשבות שליליות של מתי זה יחמיר. היה פחד גדול ללכת לשירותים. הרופאים לא מצאו כלום. הסטרס היה גבוה ועד היום ישנן פעמים שאני הולך לשירותים ומקווה שהכאב לא יחזור. ההתמודדות נמשכת עד היום.
2. בשנה האחרונה אני סובל מכאבי בטן, צרבות, ריפלוקס בגרון, כאבים בחזה, פחד לאכול. ירדתי במשקל כ-20 ק"ג בשנה האחרונה. הפסקתי לעשות ספורט. בדיקות מעבדה תקינות. לפני חודשיים איבחנו בקע סרעפתי קטן. מאז הסימפטומים התגברו. כל מה שאני מכניס לפה אני מפחד שיגרום לסבל. גם תחושת רעב מרגישה כמו התקף חרדה או צורך להקיא (יש פחד מהקאה). אם אני אוכל משהו חדש, הלב דופק מהר, הבטן מתהפכת, מועקה בחזה לכמה שעות. כנ"ל גם מאכלים מוכרים. זה מאוד מלחיץ אותי ומעסיק אותי כל הזמן, כי אין לי שליטה על התופעות.
3. המחשבות קופצות בין שני האירועים. אם יש הטבה במערכת העיכול אז המחשבות עוברות למערכת השתן. ולהיפך.
ניסיתי טיפול דינמי, אבל לא הרגשתי שינוי. האם CBT יהיה יעיל יותר?
שלום שרון.
נשמע מדבריך שאתה מתמודד עם היבטים שונים של חרדה ולכן נשמע לי שכדאי לפנות להתייעצות ראשונית עם פסיכיאטר שיכול להציע אבחנה מדויקת של הקושי, ובהתאם לה להמליץ על הכיוון הטיפולי המתאים.
לשאלתך, טיפול CBT אכן עשוי לסייע לך גם אם טיפול דינמי לא סייע, מאח ומדוב בטכניקות שונות משמעותית.
ליטל
בוקר טוב,
לאחר כמה פגישות טובות עם המטפלת שבהן הצלחתי לדבר ולשתף, לאחריהן בדרך כלל תגיע פגישה אחת לפחות שלא אדבר כמעט בכלל. זה משהו שחוזר על עצמו בטיפול וקורה כל הזמן. שיתוף ולאחריו שתיקה ממושכת. אני לא יודעת להצביע על הסיבה. המטפלת חושבת שאולי מדובר בפחד להיקשר, לפתח תלות, להיחשף ועוד שלל סיבות כאלה ואחרות. אני עונה בשלילה על הכל ולא יודעת אם יש אמת בדברים. בכל מקרה, המטפלת לא יכולה לשאת את השתיקות, מבחינתה זה בלתי נסבל והיא גם לא חוסכת ממני את זה. מעבר לכך, פתאום באמצע הפגישהט טענה שהיא מרגישה לא טוב ויצאה לשירותים לכמה דקות. חייבת לציין שברוב המוחלט של הפעמים כשהרגישה לא טוב הודיעה לי כבר בתחילת הפגישה ואמרה שאולי תצטרך לצאת לכמה דקות. כשאמרתי לה את זה, אמרה שזה לא רלוונטי והיא לא חייבת להגיד לי דבר כזה. הייתי מופתעת וכעסתי עליה שלא אמרה לי כלום. רק אחרי הפגישה הבנתי שאולי הכעס נבע מדאגה אליה, מהרצון שתמיד יהיה לה טוב. לא יכולתי לבטא את זה במהלך הפגישה וגם כנראה עבורה זה היה קצת לא ברור.
משהו בנוכחות שלה היה קצת אחר, חוסר סבלנות בשילוב של אינסוף דברים שמטרידים אותה והיא כנראה לא יכולה לשתף.
הרגשתי שהפגישה הזו מוחמצת, מהצד שלי כי היה לי קושי לדבר ומהצד שלה כי היא בשניות הופכת לחסרת סבלנות כשאני שותקת.
מה עושים כשאי אפשר להחזיק את הטוב הזה ביחד? מה עושים שאני כל כך רוצה ומעריכה אותה אבל לא יכולה לתת לזה מקום בחיים שלי והמשיך ולהיפתח ולהיות בתוך הקשר?
שלום דנה.
אני שומעת את הכאב שלך, ולצדו אולי גם את התסכול והאכזבה מהקושי של המטפלת לתת משמעות ולמצא דרך להבין את השתיקות שלך. לצערי, אין לי פתרון או דרך מוצא של ממש: אני יכולה רק לומר, שחשוב מאוד לנסות ולהבין, במסגרת הטיפול, מה קורה בדינמיקה ביניכן ומהי השתיקה שלך. למשל, גם שתיקה של קושי לדבר עשויה לפעמים להכיל רבדים אחרים כמו כעס, התרסה, ניתוק, התגרות וכן הלאה. ככל שניתן יהיה להבין מה היא השתיקה, מה היא מעוררת ואיזו דינמיקה נוצרת ביניכן בתוך חילופי התגובות והרגשות- כך אפשר יהיה להעמיק את ההכרות עם נפשך. לכן, מציעה להעלות את הנושא שוב ושוב מול המטפלת, לשתף בתחושות ולנסות להיות פתוחה למגוון מחשבות על ההתרחשות.
ליטל
היי היה לי טיפול עם פסיכולוגית שעשה לי רע, לא בפעם הראשונה. אני לא מוצאת את עצמי בשום דבר בחיים. אין לי חברים, העבודה לא הולכת לי, אין לי משפחה שאוהבת אותי. אני מרגישה שאני רוצה למות מאז כי אני מבינה שאין טיפול שיכול לעזור לי עם הדיכאון שלי. רציתי לשאול מה התהליך ואם פסיכולוגים ממליצים על המתת חסד בהולנד?
אני לא רוצה להתאבד כי אני עדיין אוהבת את עצמי ולא רוצה להכאיב לעצמי. אני פשוט רוצה להפסיק את הכאב. וזו החלטה שמגיעה ממקום מאוד בוגר ושלם ולא סתם מחשבה חולפת.
שלום לך.
אני מצטערת לשמוע על עוצמת הסבל והייאוש שלך, ועל חוסר האמון באפשרות לשינוי.
למרות תחושות אלו, לאור העובדה שהמתת חסד אינה אמצעי זמין ולאור גילך הצעיר, אני חושבת שלא כדאי להרים ידיים בשלב זה. כיום קיים מגון רחב מאוד של שיטות טיפול בדיכאון- פסיכלוגיות, תרופתיות ועוד- ויש סיכוי לא קטן שאחת מהן תוכל לסייע לך מספיק בכדי להניע תנועה ושינוי. למשל, לא מעט אנשים הסובלים מדיכאון מצליחים להיעזר בטיפול הפסיכולוגי רק כאשר הוא ניתן לצד טיפול תרופתי (כשלב ראשוני, בהמשך ניתן להסתפק רק בטיפול הפסיכולוגי, במקרים רבים).
יאוש וחסר אמון באפשרות לשינוי הם חלק מתסמיני הדיכאון ולכן חשב לא לתת להם לערפל את הראיה ולטשטש את האפשרות לשינוי, גם אם הדרך אינה קצרה.
אל תתייאשי. מוזמנת לכתוב שוב ולספר אילו טיפולים כבר ניסית, ואולי אוכל לסייע עם כיווני מחשבה נוספים.
ליטל
שלום וברכה
אני אמנית במקצועי, כרגע לומדת תחום נוסף שאינו קשור לאמנות מתוך רצון למצוא אפיק מלחיץ פחות, אמנות מטבעה מאוד מלחיצה ותחרותית, הצורך להוכיח את עצמך בכל פעם מחדש, הצגת התוצרים שבאים מעמקי נפשך והעמדתם לביקורת הקהל היא משא כבד ובמקום מסויים מרגיש לי גם בלתי אפשרי עבור נפשי
אני מתוחה לפני כל תערוכה ברמה כזו שכל הבית מגוייס לכך, על חשבון אוכל שינה ובריאות נפשית
אני גם משקיעה על כל תערוכה סכומי עתק ולא אכפת לי שלא ארוויח, העיקר שיהיו מרוצים ושאשאר בראש הפירמידה
ישנה תערוכה שנתית קבועה שבה אני משתתפת ותמיד קוטפת את המקום הראשון
השנה החלטתי שאולי לא אשתתף בתערוכה
כבר הכנתי מס' תוצרים מדהימים וחבל לי מאוד לא להציגם לקהל
מאידך אני כן רוצה להצליח להניח שנה אחת, לתת למתחרים שלי לקטוף את המקום הראשון
להסכים לכך שהם יהיו בכותרות בשנה זו
אבל זה קשה לי!
קשה ברמה כזו שאני נכנסת לחדר האמבטיה ושואגת בלי קול כמו חיה ונושכת את הזרועות שלי עד זוב דם
קשה ברמה כזו שלעיתים בא לי לקפוץ מהגג ושהגולגולת שלי תתפצח, לא כדי להתאבד אלא על מנת שהכאב הנוראי והלא מוגדר בראשי יחלוף
אני בדילמה, לא יודעת מה לעשות
האם כן לגייס כוחות ולהישאר במקום הראשון ולהציג את התוצרים בתערוכה?
אני מרגישה שפיתחתי תלות לא הגיונית במקום הראשון ובצורך להיות לפני המתחרים
האם התגובות הקשות שלי נורמליות?
אני בטיפול כבר
שלום לך.
נדמה לי שהשאלה החשובה שעולה מדברייך אינה האם התגובות "נורמליות" אלא מדוע את חווה סבל משמעותי כל כך סביב הנושא. סביר להניח כי סבל בכזו עוצמה הוא דרכה של הנפש שלך לבטא או לספר תוכן נפשי מסוים אשר עדיין אינו מובן ומנוסח. על כן, הנקודה המשמעותית בעיני אינה האם להשתתף/לא להשתתף אלא האפשרות לעבד את הנושא בטיפול, ולהבין לאט לאט את משמעותו עבורך. ככל שהנושא יעובד, כך סביר להניח שעוצמת השפעתו עלייך תפחת.
ליטל
שלום בת 23 מחפשת טיפול קבוצתי לחרדות ובדידות היכן יש בארץ ואם יש באזור השפלה ודרום תודה
שלום ענת,
מציעה לפנות למכון הישראלי לאנליזה קבוצתית ולברר איתם אילו קבוצות פעילות כרגע
ליטל
שלום ליטל,
אני בת 51, נשואה, אם ל- 3.
בתנו הצעירה, כמעט בת 14, חווה קשיים רגשיים בעקבות משבר חברתי שחוותה במעבר מבי"ס יסודי לחט"ב. במצוקתה היא גם פנתה למוקד מצוקה של נוער. גיליתי זאת בדיעבד כאשר קיבלתי טלפון ממוקד משטרתי. היינו בשוק ועם גילוי העניין, ולבקשתה, היא התחילה בטיפול פסיכולוגי. לאחר כמה חודשים לקחנו אותה לאבחון פסיכיאטרי בהמלצת הפסיכולוגית. הרופא איבחן אצלה דיכאון מז'ורי/דכדוך בעקבות הסיטואציה בה היא היתה והמליץ על טיפול תרופתי (פריזמה) . עם הזמן היתה הקלה תחת הטיפול התרופתי, היא נהייתה פחות מדוכדכת והצליחה ליצור קשרים חברתיים חדשים, אך למרות השיפור עדיין יש עליות ומורדות. יש לה נדודי שינה, בקושי קמה בבוקר לבית הספר, אין כ"כ מוטיבציה ללמוד למבחנים, אני די צריכה "לנהל" אותה כדי שתשב ללמוד וכשהיא מצליחה יש לה ציונים טובים. היא נמנעת מלהיכנס לשיעורים מסוימים וממפגשים חברתיים בהם הרבה ילדים בנוסף צצה אצלה מיסופוניה.
במקביל היא חוותה חילוקי דעות ביני לבין בעלי בכל הקשור לחינוך. הוא אינו אדם קל ואבא די קשוח בחינוך ילדיו, בעיקר בתחום הלימודים. אני רגישה יותר ממנו, רכה ומכילה, כך לגבי כל ילדיי. בחצי השנה האחרונה המצב בינינו מתוח בעקבות משבר זוגיות רציני שחווינו. הזוגיות שלנו כבר שנים אינה טובה וחיינו יותר כשותפים ופחות כבני זוג. המשבר הזה קרה מתוך חסכים שלי בזוגיות.
יש ריבים לסירוגין, קולות ואמוציות בחלל הבית. מאחר והבת שלי נמצאת הרבה בבית היא גם זו שסופגת את רוב האוירה ואפילו באה לנחם אותי כשרואה שאני עצובה. אנו מנסים לפתור את הבעיות בינינו ללא טיפול זוגי מאחר והוא מתנגד לכך עקרונית.
היא נערה רגישה, נבונה ובוגרת לגילה. לאחרונה היא מספרת שהיא מרגישה בודדה כי אחיה הגדולים לא נוכחים כמעט בבית (אחד בצבא והשני סטודנט) והיא מרגישה שכלב יעזור לנפש שלה. היא מנדנדת לנו כבר שנים שהיא רוצה כלב ואני הייתי זו שסירבתי מכל בני הבית. התנגדתי לכך מתוך מחשבה שהעול יהיה עליי אחרי שההתלהבות תרד, שיהיה בלגן בבית ושאין לי כוח להתחיל לגדל "ילד" נוסף. בתי הבטיחה שהיא תטפל בכלב ושאני יכולה לסמוך עליה. כרגע אני נקרעת בין הרצון להסב לבתי אושר ושמחה ולהרגיע אותה ואולי גם תקווה שמצבה הנפשי ישתפר, לבין מחשבותיי על עתיד הקשר עם בעלי, החשש שניפרד ואני אצטרך להתמודד לבד עם גידול כלב למשך כ-15 שנים בגילי, אני מרגישה שאני צריכה רוגע ושלווה ולא עוד יצור שובב שידרוש תשומת לב וטיפול יומיומי. בתי מתחננת יום יום, היא טוענת שאני אנוכית ושאני מעבירה לה מסרים סותרים: מצד אחד אני יודעת שכלב יעשה לה טוב נפשית מצד שני אני חוששת על עצמי. הבן הגדול שלי גם טוען שזה יעשה לה טוב ושאני צריכה לעשות למענה את המהלך הזה. בעלי לא מתנגד לרעיון אך גם לא קופץ משמחה להביא כלב. המתחים הזוגיים גורמים לכך שאני לא מקבלת אנרגיות חיוביות מספיקות ממנו וכך אין לי כוח להעניק לבתי את הכלב ואת האפשרות שאני אטפל בו.
אני מתלבטת וחוששת מה יהיה אם לא אביא כלב, אולי אצטער על כך כל חיי, ואני לא יודעת מה לעשות. אשמח לעצה.
שלום יעל.
אני שומעת בדברייך כמה מאמץ את משקיעה בניסיון לזהות ולהיענות לצרכים הרגשיים השונים שעולים במערך המשפחתי ואכן, לא פעם קשה למצוא את האיזון הנכון. בהתאם, כפי שאת עצמך מתארת, אין פתרון "טוב" לדילמה שלך, מאחר ובכל בחירה צד מסוים ירגיש שהוא לא מקבל מענה לדבר מה שחשוב עבורו מאוד. לאור זאת, אני חושבת שכדאי לנסות ולהרחיב את השיח עם ביתך מעבר להחלטה לגבי הכלב: נשמע שהכלב הפך להיות סלע מחלוקת המבטא את התחושה של "או אני או היא/הוא"- תחושה שאין מקום לשניים, שתמיד מישהו יאלץ לוותר על עצמו למען האחר. את ההיבט הזה כדאי אולי לנסות לבחון יותר לעומק, בהדרכה הורית או בשיח משותף עם המטפלת של ביתך, אם תרצה בכך. במילים אחרות, נדמה לי שבלי להרחיב את השיח ולהבין יותר את משמעותו קשה יהיה לצאת מהלופ של אחת-באה-על חשבון-השניה. יתכן ופתיחת השיח תרכך גם משהו בעמדות שלכן, ותאפשר למצוא פתרון שיהיה מספק עבור שתיכן.
ליטל
אני בת 28 ומעולם לא הייתי בזוגיות, גם לא נשיקה או שום קרבה פיזית לגבר.
אני מפחדת מגברים נורא נורא נורא, לא מרגישה בנוח על ידם, הם מלחיצים ומפחידים אותי אך יחד עם זאת אני כמהה לזוגיות.
חקרתי וקראתי לאחרונה מעט על הקשר בין אב לבתו ואיך זה יכול להשפיע על כל הנושאים בחיי.
אני תמיד קשרתי את הפחד מגברים כי לעגו לנראות שלי רבות בתור ילדה בעיקר בנים.
אך זה נראה לא מוזר להיאחז בזה..
אני כן יודעת לומר שאבי הוא אדם מאוד מאוד מאוד מדוכא ומרוחק רגשית מכולנו, תמיד אני מנסה לדאוג אך הוא בתוך הבועה שלו,
דוגמא מאוד פשוטה היא שאני סגורה בבית שנים רבות והוא מעולם לא הציע לי עזרה..
הוא חוזר מהעבודה וצופה בטלוויזיה ובקושי מדבר.
מעולם לא הראה עניין בעיסוקיי מעולם לא הייתה שיחה על החיים שקשורה אליי..
בפעמים כן היינו מדברים הוא היה מספר על היום שלו בעבודה..
אבי הוא אדם מאוד חסר ביטחון.
אמי חזקה ומחזיקה את כל הבית.. מאבי אינני מרגישה בנוח לבקש משהו גם אם קטן, גם בתור ילדה כל דבר שהיו קשר לבית ספר וכו היה ממש כמו נטל עליו..
יש לי עוד המון מה לחלוק
אבל אני מנסה בגדול לחשוב..
האם כל אלו יכולים לתרום לריחוק אם כי הצורך של להתקרב לגברים ויחד עם זאת לפחד מחוסר יחס ודחייה?
תמיד רציתי קרבה לאבי וגם לפעמים שאני מחבקת אותו הוא איננו מחזיר חיבוק ויושב ובוהה בטלוויזיה..
אני יודעת שזה מושרש שם..
האם יכול להיות שזה באמת משפיע עליי?
כי יש לי חסך רגשי גדול מאבי..אני מודעת לזה.
שלום דניאל.
קשיים רגשיים ובין אישיים, בכלל ובתחום הזוגי בפרט, אכן נוטים להיות מושפעים מקשרי העבר שלנו עם האנשים שהיו משמעותיים בילדותנו, הן גברים והן נשים. השפעה זו נמזגת בדרך כלל בחוויות ואירועים נוספים מתגבשת לבסוף לדפוס היחסים האופייני לכל אחד מאתנו. מאחר ואת מתארת קושי משמעותי בתחום הזוגי, אני ממליצה לך בחום לפנות לטיפול פסיכולוגי באוריינטציה פסיכודינמית. בטיפול מסוג זה ניתן לעבד את חוויות העבר מקשרים משמעותיים תוך כניסה לניואנסים של החוויות והתחושות בהווה ובעבר, ויצירת חיבורים וקישורים בין השניים. במרבית המקרים, עיבד מסוג זה מביא לשינוי משמעותי בתחושות וביכולת, ומגדיל את טווח החופש והפעולה בקשרים ובהיבטי חיים נוספים.
ליטל
שלום,
נשואה 30 שנה באושר
בשנים האחרונות אביו ואחיו של בעלי החליטו לנתק איתנו מגע,כששאלנו מדוע לא נתנו תשובה מספקת ,ניסינו לעשות הכל אך ללא שינוילצערי,
אימו אישה שמאוד אוהבת את עצמה ואת חבריה,בעלי תמיד בעדיפות אחרונה אצלה .אציין שכאשר החא חולה וזקוקה לנו יודעת לדרוש ואנו סביבה בכל מה שמבקשת .אני כלה מאוד טובה לאורך כל השנים,בשנה האחרונה ראיתי שבעלי נפגע מהם שוב ושוב ואני כבר הרמתי ידיים ברגע שסעדתי את אימו בימים קשים שלה לאחר ניתוח וכאשר החלימה לא מכירה אותי,אמרתי לבעלי שאני מפסיקה לבקר אותה כי 30 שנה בעלתי..ושהוא יכול לבקר כמובן.
היא מסיבה שאינה מובנת אינה מגיעה אלינו ופוגשת את בעלי בפגישה יזומה על ידה במסעדה פעם ב4 חוד(ככה היא קוראת לעצמה אימא)מרגישה שהיא ממדרת אותי ומנסה לסכסך בינינו בשיחות שהיא מדברת
לשמחתי בעלי מודע בדיוק מי אימו ובכלל משפחתו ואינו נותן לזה יד
אך ליבי נחמץ גם שאין לו משפחה וגם שאין עם מי לדבר באמת .
איך מתמודדים תודה.
שלום שרון.
נשמע מדברייך שבן זוגך מצא הסדר מסוים אשר עונה על צרכיו, עד כמה שאפשר בסיטאציה משפחתית מורכבת. על כן, עולה השאלה מדוע ליבך נחמץ: האם עבורו, או שאת עצמך אינך שקטה לגבי הסיטואציה המשפחתית שנוצרה. במידה ובן זוגך חי בשלום עם המצב הנוכחי, אני מציעה להניח לו כך, ולא לעורר שדים מתרדמתם. במידה והקושי נוגע יותר אלייך עצמך, כדאי לנסת לחדד מה מפריע לך ומקשה עלייך במיוחד. למשל, האם יש לך ספקות לאו חרטות לגבי התנהלותך? האם חשוב לך להשלים עם בני המשפחה? האם את חווה קושי בזוגיות לאור הקושי המשפחתי? בהתאם למוקד הקושי ניתן יהיה לבחור כיצד להתמודד. למשל, ניתן להיעזר בהתאם לסוג הקושי בייעוץ מקצועי פרטני, זוגי או משפחתי.
ליטל
אני יודעת בחוויה של כל אחד הוא לפעמים מרגיש מוזר אבל אני כבר כמה שנים חושדת שאולי אני אוטיסטית בתפקוד גבוהה מין הרגשת שונות כזאת קשיים כאלה ואחרים .אולי אני רק רוצה להיות שקטה ולדעת שאני " נורמאלית" או מצד השני סופסוף להבין את ההרגשה של השוני ביני לבין אחרים ולתת לזה שם וטיפול נכון איך מתחילים ? ואם במידה וכן מה עושים ?
שלם מאיה.
ניתן לפנת להתייעצות ראשונית עם פסיכיאטר שיסייע לך במיקוד ואבחון הקשיים. בהתאם לכך, יוכל להמליץ לך על כיוון טיפולי הרלוונטי לקשייך.
ליטל
שלום
אני בת 28 ויש לי משהו שאני סובלת ממנו המון המון המון שנים ורק כיום אני יודעת להסביר אותו.
יש לי פחד מעשיית דברים שמסתכלים עליי.
אני אסביר, אני יכולה לעשות משהו בצורה מצויינת, לאפות, לבשל, לשחק פינג פונג שאני מאוד אוהבת, לרקוד וכו..
את כל הדברים אני אפילו עושה טוב מאוד ואם פחות הולך לי באותו רגע, אז אין לי בעיה, זה ביני לבין עצמי.
אך אין לי את היכול לבצע דברים כאשר מסתכלים עליי, אני קופאת במקום ואם אני חייבת לעשות משהו אז זה יוצא גרוע, כי מסתכלים עליי.
זה פוגש בנושא חדש בחיים, אני רוצה ללמוד נהיגה אך המחשיבה על כך שיסתכלו על איך אני נוהגת ויבקרו אותי ושתלמידים אחרים שאני לא מכירה ישבו ברכב מבעיתה אותי.
יש לציין שאני שנים ככה ועקב כך אני נמנעת מהכול.
אין לי זוגיות אין לי חברים אני לא יוצאת ואני אפילו מתקשה לאכול בחוץ או לשתות מים.
אני יכולה לשבת באוטובוס ולהיות צמאה ויהיה לי קשה מאוד מאוד מאוד להוציא את המים ולשתות.
המחשבה שמסתכלים עליי עושה דברים הופכת את ההתנהגות שלי לרובוטית ומוזרה.
מה עליי לעשות?
חיי נשלטים על ידי זה!
שלום מורן.
לאור עוצמת הסבל והפגיעה התפקודית שאת חווה, מציעה לפנות לקבלת עזרה מקצועית. מציעה לפנות לאבחון ראשוני אצל פסיכיאטר, אשר יוכל להציע לך אפשרויות טיפוליות שונות (תרופתיות /או פסיכולוגיות) מהן תוכלי לבחור. לא קל לשנות לבד את הקשיים איתם את מתמודדת, ולכן ממליצה לפנות בהקדם לקבלת עזרה.
ליטל
היי אני בן 35 רווק. יצאתי עם בחורה בת 30 במשך 4 חודשים.
במשך חודשיים ראשונים, היינו בקשר טלפוני כאשר היא בחו"ל.
(ביום הראשון בו הכרנו היא שיתפה שהיא טסה ותחזור עוד חודשיים).
לצערי, במשך כל הקשר התביישתי לומר את דעתי האמיתית, וכפיתי שהקשר הזוגי יהיה טוב, על אף הקשיים והשתלטנות של הבחורה כלפיי.
הבחורה דאגה להעליב אותי, לדבר לא יפה, וגם המשפחה שלה.
במחשבה לאחור, הקשר בהתחלה היה מצוין בחו"ל, אבל בארץ הבדל עצום.
אני אשמח לדעת כיצד להפיק לקח מקשר כזה ולא לחזור עליו שוב פעם?
לצערי, בעבר גם יצאתי עם בחורה שלא מתאימה לי, ובכל זאת נשארתי כי הלב נשאר נוכח התאהבות והרגל, עד אשר התעשתתתי.
כיצד נמנעים מקשרים מהסוג הזה? אשמח לדעת.
שלום אבי.
בחירות זוגיות לא מספקות ופוגעות, וקושי לסיים אינטראקציות שאינן מיטיבות, מבטאות לא פעם חוויות לא מעובדות עם דמויות משמעותיות מהעבר, או קשיים רגשיים שטרם קיבלו מענה. למשל, דימוי עצמי נמוך עשוי להביא לפשרות ("עדיף שאשאר כי לא אמצא מישהי אחרת שתרצה אותי") והיבטים מכאיבים בקשר עם ההורים בילדות עשויים להביא לשחזור היבטים אלו במערכות יחסים בוגרות. לכן, טיפול פסיכולוגי בו אפשר לברר ולעבד את מקור הקשיים עשוי להוות פתרון יעיל ביותר. ניתן לזהות בו דפוסי חשיבה ורגש אשר מקשים על עריכת בחירות זוגיות טובות יותר וכך להביא לשיפור משמעותי בתחום הזוגי ובהיבטי חיים נוספים.
ליטל