פורום טיפול נפשי

שלום ליטל,

אני חווה חרדה סביב חופשת המטפל. אני מצליחה להחזיק את עצמי יחסית טוב בין הפגישות אבל המפגש מציף מחדש את התחושות. אני מבינה, יחד עם המטפל שמדובר בחרדה. כל התסמינים ממש לפי הספר מופיעים. קושי גדול במהלך הפגישה עצמה וגם לאחריה, זה ממש מצריך ממני 5-10 דקות לשבת בחוץ אחרי סיום הפגישה כדי להירגע לפני שאוכל לנסוע.
אני רואה ומרגישה את הקושי של המטפל ואת הרצון העז שלו לסייע אבל אני לא חושבת שהוא באמת יכול. אני מבינה שזו רק נסיעה, הוא יחזור ואנחנו נמשיך, הכל יהיה בסדר ועדיין, מתעוררת מצוקה גדולה מאוד. ניסיון להרחיק אותו ממני במהלך הפגישה כדי לרוקן כל משמעות ולנסות כמה שפחות להרגיש. למה דבר כזה מתעורר? איך אפשר להתמודד? אני מניחה שזה יחזור על עצמו בכל נסיעה וחופשה.
האם זה תקין? האם החרדה הזו פרופורציונלית? אפשר איכשהו להתגבר על זה או להבין שזה יחזור על עצמו?

תודה מראש,

מיכל.

שלום אנחנו הורים למתמודדת נפש עם הפרעות אישיות המצב ככ קשה שנכנסנו לחובות גדולים ומצב נפשי ופיזי רע אנחנו מחפשים עזרה טיפול בנו ההורים איך להתמודד עם ההפרעות האלו ?

שלום

רציתי לדעת, האם קיים פורמט כזה, כמו שרואים למשל בסרטים וסדרות בארה"ב
של קבוצות מפגש טיפוליות, שבהן מספר אנשים עם אותה בעיה, למשל חרדה חברתית, נפגשים אחת או יותר לשבוע וכל אחד מספר על עצמו, בידיעה שמי שיושב שם סובל מאותה בעיה, ובכך בעצם עוזרים אחד לשני בהנחיית מטפל/מדריך.

האם קיים דבר דומה בארץ? האם יש באיזור הצפון?
איך מגיעים לקבוצות כאלה ואיך מוצאים אותן?

תודה

אני לא מצליחה לשלוט על מה שאני רוצה שיצא ממני. מבחינת דיבורים אני מתכוונת. אני אומרת על עצמי המון דברים שאני לא רוצה לומר אבל הם יוצאים לי. אני חושפת את עצמי שוב ושוב באופן לא מותאם
איך אפשר לשלוט על זה?
כל פעם אני מחליטה שזהו. מהיום אני לא מדברת
וזה לא עוזר
זה יוצא ממני
זו הרגשה נורא מפחידה וקשה
כאילו אני ערומה, מפשיטה את בגדיי לעיני כל, נותנת את עצמי בלי תמורה. מפקירה את הפרטיות שלי. ככה אני מרגישה.

היי
כשהייתי קטנה (בת 4)
אני זוכרת שיצא שאוננתי בבית כמה פעמים די אהבתי את זה
וההורים שלי היו מרביצים לי בגלל זה … כי זה פסול כנראה
במיוחד אבא שלי
ואהבתי לראות דברים מיניים.. ואבא שלי היה ממש כועס ומרביץ

הורים חילונים פרימיטיביים.

איך זה עלול להשפיע? על העתיד? זה נושא מאוד מפחיד שאני תמיד נבהלת שלא יעלו אותו כזיכרון (עכשיו כשאני בת 21)

בוקר טוב ליטל,

לאחרונה הודיע המטפל שהוא יוצא לחופשה שנתית. מרגע ההודעה התחיל פחד נוראי מזה שיקרה לו משהו. לא מצליח להבין למה זה משתלט עליי פתאום וגם אחרי ניסיונות להבין אם זה מעורר משהו מעבר, לא התגלה משהו משמעותי.
בנוסף לזה, מלווה הרבה כעס ואכזבה מה שהיה אופייני גם בחופשות אחרות שלקח המטפל לאורך השנים.
כמו כן, ההבנה שלמפגש הפיזי יש חשיבות משמעותית מבחינתי ומקשה על הפרידה הזו. ההבנה שהוא יהיה רחוק במשך שבועיים כמעט בלתי אפשרית בשבילי. איך אפשר להקל על המצב? מה מקובל לבקש מהמטפל בזמן הזה כשהוא לא נמצא?

נסיון אובדני רביעי שלי מלפנימיומיםצ
לא צלח
אני בבית
הלב מעוך
אין מילים יותר

יש לי בעיה מעצבנת.
לפעמים עולה לי רגש כלשהו, לרוב רגש שלילי כמו עצב, עצבים או כעס
ואני נתקעת על זה ליום שלם ברמה שזה מפריע לי להתרכז וללכת לעבר המטרות שלי והגשמה עצמית.
אני הולכת לטיפול כבר תקופה
יש שיפור, אבל לא לגמרי.
האם יש שיטה כלשהי לעזור לעצמי לצאת מהסערות האלה?
תודה

היי..בת 44..בגיל 42 ילדתי את ביתי הבכורה לאחר שנות טיפולי הפריה..ביום ביתי כבת שנתיים וישלי רצון לעוד ילד..בתור אחת שעברתי הרבה טיפולי הפריה נשאר לי פחד וחרדות מהטיפולים ואני מרגישה שדי מפריעות לי מלהתחיל שוב..גם הלידה לא עברה עלי בקלות ...
בלידה הראשונה נעזרתי בתמיכה פסיכולוגית לשם כך..ומרגישה שכבר מיציתי..
האם כדאי שוב לפנות לעזרה?? למרות שכבר שבעה מטיפול ??
תודה רבה ..

עברתי שוב נסיון oבדני
לקחתי כמות ממש גדולה ואני לא אפרט מעבר
פסיכו משגעת אותי להתאשפז
הכאב עבר את יכולת הסיבולת שלו
בחג שכבתי במיטה יחייתי מקלונקס לקלונקס
הפוסט טראומה הרביצה לי בכל הכח
אני חושבת שככה נגמריםהבן זוג שלי אמר שאם אני מתאשפזתשוב הוא עוזב את הבית עם הילדים
אני בין הפטיש לסדן
מה עושים ליטל מה עושים

לפני כשלושה חודשים חסמתי אקס בעת כעס ותסכול.
מישהו שהיה לנו און-אוף שנה וחצי שנתיים ונוצרה סיטואציה לא נעימה ביני, בינו וחברות שלנו.
הרגשתי שויתרו עליי והיה לנו קצב שונה.
הוא היה צריך לאט לאט וכל פעם שאני רציתי להתקדם הוא היה מאויים ונעלם מה שהותיר אותי בודדה.
אבל לאחרונה אני לא יכולה להפסיק לחשוב עליו ותוהה מה לעשות עם זה. אני ראיתי בו בן זוג פוטנציאלי אבל אני אף פעם לא הבנתי אותו.
הוא היה אומר שיש לו רגשות ומשיכה אליי ורגשות רומנטיים אבל פחד תמיד לעשות את הצעד הבא ואני לא יכלתי להשאר. תמיד תוהה האם הוא סתם שיקר לי. כשחסמתי אותו זה היה אחרי שנפגשנו ללא מגע מיני ואז נעלם ל3 חודשים ורצה להפגש כי ״הוא באזור״
לפני שחסמתי אמרתי לו שאני רוצה זוגיות ואיתו זה לא זה, שקשה לי להשאר ידידה שלו ועדיף לשחרר. אבל אני לא באמת מצליחה לשחרר.
אני עצובה וכואבת. מרגישה אובדן, וכל יום זה מציף אותי..
אני הולכת לטיפול גם עוד מלפני שחסמתי אבל לא מרגישה שזה נותן לי נחת..
אני לא מבינה איך להתנהג עם הסיטואציה ועם הכאב שאני חווה וזה ברמה של בלתי נסבל ומציף. אני מתגעגעת אליו, בו זמנית מפחדת להפגע שוב ובנוסף לזה בדייטינג עםמאחרים אני מרגישה חסומה

שלום, ביתי בת ה 31 עוברת תהליך גירושין, לאחר 3 שנות נישואין .
לאורך התהליך אני מרגישה שנדחקתי הצידה....בעלי בקשר מול העו"ד
ונוצר מצב שהוא והבת שלנו כאילו עוברים יחד את עניין תהליך הגירושין ואני מרגישה בצד.

מצד אחד אני מאוד שמחה שבעלי יכול לתמוך ולהוביל ולעזור
יחד עם זאת אני מרגישה לא שייכת....מנדבים לי מידע ,אך אני מרגישה לא שייכת לכל מה שקורה....ובמיוחד כשביתי מספרת לחברות שלה ש..אבא שלה עושה ואבא שלה ......
זה ישמע ילדותי- כאילו מי שמלווה את הבת בכל נושא הגירושין זה אבא שלה.
אני לא יודעת איך להגיב לסיטואציה....

שלום רב,
שואלת עבור קרובת משפחה - האם קיים דבר כזה פסיכולוג שממש מתמחה באופן בלעדי בפוסט טראומה מורכבת? (אצלה לא על רקע מיני).
באזור השרון.

בהמשך לשאלתי האחרונה אציין כי בני מסיים כיתה י"ב השנה, עשה צו ראשון רגיל, עם המון קושי. ומיועד להתגייס באוקטובר הקרוב.

בני עומד לפני גיוס, הוא מאובחן עם הפרעות קשב וריכוז ועם DCD. אני מעוניינת לערוך לבני אבחון לאוטיזם.
לאחר האבחון של הDCD הייתי בטוחה כי זו הסיבה לכל התופעות שלא הבנתי עד כה, אולם עם הזמן וככל שחיפשתי וחקרתי יותר, אני נוטה להבין כי ישנה בעיה נוספת.
נפנופי הידיים, המנעות ממצבים חברתיים, חוסר היכולת שלו להבין סיטואציות מסויימות וההסתגרות מובילים אותי למחשבה שאולי בני מצוי על הרצף האוטיסטי, אודה להכוונה, למי עלי לפנות? אילו אבחונים עליו לעבור? מה הצבא מבקש?
תודה