פורום טיפול נפשי

אני רק מחפשת תשובה לעצמי
שמישהו יגיד לי אם זה הגיוני, אם זה טוב אם זה רע,אם צריך להישאר, או צריך לברוח
לטובת "רחוק מהעין רחוק מהלב"?..

במטפלת שלי אין דבר מלבד טוב.
ואני יודעת שהיא כבר מזמן פינתה מקום בלב שלה שתוכל לשכן אותי בו לתמיד אם צריך.

ואני סומכת עליה הכי בעולם.והיא חכמה וטובה ורגישה וסבלנית ורכה וחמה.
אבל אני הבעיה, את מבינה?
אני בור ללא תחתית!
אני רוצה שהיא תהיה אמא שלי
ולא רק בטיפול.
אני רוצה כל הזמן.
ואני רוצה להיות ילדה שלה.ולגדול להיות כמוה, דומה לה.
והלב שלי נשרף מקינאה באלה שבאמת שלה.
אני לא מצליחה להרפות מזה.

לא שהטיפול עצמו מזיק..
אבל אני תלויה וזקוקה לה באופן מכאיב מדי.כבר הרבה זמן.(זה לא אמור לפחות עם הזמן?)
אז חשבתי שאולי אני צריכה להרחיק את עצמי

שלום רב,
אני בן 34 כרגע גדלתי במשפחה שרק אמא גדלה אותי כי אבא מת לאחר שנולדתי . אמא הייתה מאוד קשוחה כלפי והיה לי מאוד קשה בילדות להבין אותה . רק כאשר כבר גדלתי להבין שבסופו של דבר היא רצתה רק טוב בשבילי ואני באמת אוהב אותה ומכבד אותה ....אבל נהיה לי קשה בחיים האישיים שלי בבוגרות והחיים המיניים שלי התחלתי בגיל מאוד מבוגר ב גיל 29 . לפני זה הייתי סגור והיו לי חששות אפילו שאולי אני לא שייך לגטרוסקואל והיו לי פחדים ... לאחר שמצאתי משהי שהיא שהייתה מוצאת חן בעניי יצאנו יחד ובאמת גם בגלל שלא היו לי אף פעם קשרים עם נשים פחדתי שאכנס ללחץ ומשהו השתבש והיא הייתה יפה מאוד בעניי ובאמת זה מה שקרה צריך להגיד שהייתי גם שיכור מאוד באותו לילה . כדי שאחרי זה לא יקרא אותו הדבר קניתי סיאליס כדי לעשות את זה כי הפחד היה מאוד חזק ואז הכל הלך חלק וסוף סוף איבדתי את בטולין אבל מה פחדתי שבפעם הבא שוב פעם יהיה פחד שלא אוכל משהו ותמיד התחלתי לקחת טיפ טיפה מהכדור וכך זה נמשך את שהתחלתי להכנס לדכאון וספרתי לה שהיא הייתה ראשונה שלי ושלקחתי כדור אז התגובה שלה הייתה שאם אני לא נמשך אליה ולא הולך בקטע הטבעי אז אולי אני גיי שזה מאוד פגע בבטחון עצמי שלי ואחרי זמן גם קבלתי ממנה מחלה כל שהיא ואז נפרדנו ... אספתי את עצמי בידיים מצאתי משהי אחרתי עם ילדים יצאנו יחד הפחד נשאר לי ולקחתי כל פעם טיפונת מהכדור סיאליס והכל הלך טוב זה היה סוג של בטחון שלי ..... בגלל שלא רציתי אישה עם ילדים נפרדתי ואז מצאתי משהיא שאיתה היינו בקשר ארוך אך לא רציני שנמך עד כו אך הוא כבר מאוד לא בריא .... איתה אני כבר הייתי עם בטחון ואיתה כבר שכחתי מה זה תרופות סילאליס והלך הכל טוב ובהתחלה הייתי מאושר אבל לאחר זמן קצר היא דברה איתי על דברים מוזרים שהיא נכנסה להריון לאחר שבוע שיצאנו ואז זה הפחיד אותי .... לא הייתי בקטע של להקים משפחה עם משהי שהכרתי רק שבוע ואז מהפחד אמרתי לה שנפרדים ואז שוב חזרתי אליה רק שהיא התחילה לדבר איתי שעוד משהו מתחיל איתה והיא יוצאת איתו ואז כך הפגישות שלנו היו רק על מצב של סקס והיו זמנים טובים שאפילו חשתי שאני מרגיש רגשות אליה ואז שוב דיבורים על זה שגברים מתחילים איתה והיא יוצאת עם זה ועם אחר אך רוצה אותי שאני זה שהיא אוהבת ואצלי נעלמה האמונה כלפיה אך לא הפסקתי לצאת איתה .. וכל פעם הדיבורים שלה התחילו לעצבן אותי וחשתי עצבים עליה על כל מילה שהיא דבר על גבר אחר ואחרי זה בכלל על כל מילה שיצא מפיה.... אך עדיין לא זרקתי והחיים אישים שלי נעצרו ולבסוף השנה מסוף 2019 עד 2020 מה שאני עושה זה רק רואה סרטי למבוגרים כי כבר הסקס אני גם לא מקבל ממנה והכל נקשר אחת עם השני איבדתי עבודה והחיים ירדו מהפסים והתחלתי שוב לחשוב שאולי אני גיי לא מבין נשים וזה ועוד פעם הפחד הזה והתחלתי לבדוק את עצמי ראיתי סרט למבוגרים של גייז ואיכשהו זה אפילו חרמן אותי ועד כדי כך התחלתי לחשוב על זה ופניתי לכל מני אסטרולוגים שאמר שכנירא אני גיי ואני פשוט נכנסתי ללחץ וסבל יום יומי שפשוט בא לי למות אני מצד אחת בא לי משפחה ילדים מצד שני אני לא שם משהו בתוכי אומר לי שלא רוצה כלום כרגע ואני לא רוצה להיות גיי זה מפחיד אותי יותר טוב למות מאשר להיות גיי ... מה אני עושה למי לפנות איך לפטור את מה שיש לי על הלב איך להרגיע את עצמי יש תרופות משהו ?

בקרוב תיפתח סדנת טיפול פסיכולוגי קבוצתי ייחודית לחולי פיברומיאלגיה.
הסדנה תיערך במסגרת מחקר בשיתוף אוניברסיטת בר-אילן ומכבי שירותי בריאות ותונחה על ידי פסיכולוגים מומחים.
הסדנה תינתן לחברי מכבי שירותי בריאות, תועבר ללא תשלום, בתמורה להשתתפות במחקר.
הסדנה תכלול 10 מפגשים ותתקיים ברעננה.
מספר המקומות מוגבל, מומלץ לפנות ולהפנות למעוניינים בהקדם.
ניתן לפנות למייל- [email protected]

מתי צריך להפסיק טיפול?
איך יודעים שהוא מזיק? (לא בזדון כמובן)

בהמשך להתכתבות הקודמת "מחפשת מרגוע"
נושא הפרידה מעיק עלי ,אני כמה שנים בקשר טיפולי עם מטפלת מעולה אבל נושא החופשות מעיק עלי והמצב של הריחוק בקורונה היה מזעזע מבחינתי כמו פרידה והמון מחשבות אולי לא נחזור להיפגש לעולם?
למרות שהמשכנו להיפגש בזום ועכשיו חזרנו למרחב הרגיל עם הגבלות...
מה עושים? פרידה של חופשה גורמת לי להרגיש רע ,
שלא אכפת ממני וגם מעלה הרבה תחושות ורשות ומחשבות של בדידות...
חוסר אכפתיות....ואדישות למצוקותי וצרכים שלי..אחרי חופשה קשה לי להתאושש ואני מרגישה כל פעם מחדש שאני צריכה לבנות אמון מחדש כאילו לא היה כלום...יש בי הרבה כעס...ואכזבה מה עושים? איך אני יכולה לעזור לעצמי לצלוח את ההפסקות בשלום?

כבר הרבה שנים שאני בטיפול דינמי עם מטפלת מקצועית וטובה הרבה צעדנו...
מה שמציק לי זה שתמיד בסוף אני חוזרת להתמודד מולה בנושא של יש הבנה או אין היא מבינה או לא...קרבה ריחוק...
אני לא בוכה מולה אבל בבית עם עצמי כן...
יש תקופות יפות ויש שאני מרגישה לא מובנת בכלל....למרות שהיא צמידה מציעה ומנסה...
קשה לגלות שהיא שונה ממני יש לי פחד נוראי לחוש שוני...
ועכשיו הקורונה הטיפול מרחוק היה זוועתי!
חזרנו מקרוה עם מגבלות של מרחק ועוד...
אבל אני עדיין סוחבת איתי את הקושי והכאב מהתקופה של הריחוק...
גם עם הפסקות קשה לי חופשות חג וקיץ קשות לי מאד...ודווקא ככל שהקשר נבנה ...ומעמיק יותר קשה לי עם הפסקות בשבילי הפסקה היא ניתוק הקשר!
חוסר אכפתיות ....ולהשאיר אותי לבד...ולהנות...כביכול..
מהי התקשרות אבוילנטית? איזו התקשרות נראה שיש לי?
ומה יכול לסייע לי להתקדם ולהרגיש ביטחון הקשר ?
מאד מסייע לי להיפגש כמה פגישות בשבוע כרגע אין לי יכולת כספית וזה מעיק עלי
מה אפשר לעשות? מה יכול להקל?
אני מרגישה מחפשת אי של שלווה...בתוכי....ומשהו להרגיע את הכעס האכזבות והציפיות...

יש משהו שאני לא מבין... התחלתי טיפול באומנות לפני כמה חודשים. המטפלת שלי אחלה, אני מרגיש שזה עוזר, אני מרגיש שזה נותן לי מקום להביע את עצמי בלי להצטרך לשבת על הספה ולדבר על מה שמפריע לי, זה אאוטלט שהרבה יותר נעים לי...
אבל יש לי 2 חברים שבאמצע ההתמחות הפסיכולוגית שלהם, והם קצת מרימים את האף כשאני מדבר על טיפול באומנות. אומרים שאין למטפלים באומנות הכשרה מספיקה לתת טיפול. אבל אני בדקתי את ההכשרה של המטפלת, יש לה הכשרה ארוכה והרבה ניסיון והרבה המלצות. ואני מרגיש שסתם הם חושבים שזה טיפול נחות כי זה לא פסיכולוגי, זה לא טיפול כמו פעם.

שוב אני...
אני קצת תוהה אם אני מנסה בכח לתת לזללנות ולצורה החזירית שאני אוכלת תגית של "הפרעות אכילה" כדי שזה ייתן מעין לגיטימציה, ולא שאני סתם אוכלת ללא הפסק...
אני רואה מסביבי רק נשים רזות, רק קבוצות הרזיה, רק טיפים על מה לאכול ומה לא לאכול, רק דרכים לרדת במשקל כדי להיראות יותר טוב בביקיני בקיץ (מצחיק אותי בכלל לחשוב על ביקיני). ואני אוהבת אוכל, אני מרגישה סיפוק נפשי כשאני אוכלת משהו טעים ומתוק, יש ימים שאני רק חולמת על המבורגר או גלידה, במיוחד בימים קשים.
אבל האם זה נחשב הפרעת אכילה? האם זה מוזר שאני כאילו רוצה שתגידו לי "כן, זאת הפרעת אכילה, לכי לטיפול"?

אני בטיפול שנתיים וחצי ומתקשה לתת אמון במטפלת. לא מאמינה שבאמת אכפת לה ממני. לא מצליחה להרגיש שהיא באמת אוהבת. לא מרגישה משמעותית. מרגישה שהגבולות מפריעים לי. אני רוצה שתהיה ספונטנית אלי, ולא תגיב במקצועיות. מתקשה להרגיש מאחורי המילים שלה את האהבה והחמלה אלי. אולי זה בגלל שלא תמיד אני מרגישה שהיא איתי בכאב, יש פעמים שהיא יותר ממהרת לפתרונות או להסברים ואז אני מתקשה להרגיש את הלב שלה. ואני גם מאוד פוחדת שתבקר אותי, כי היו פעמים שהרגשתי ששהשאלות בירור שלה הן כערעור על מה שאמרתי. ואני מבינה שחלק מזה זאת הרגישות הגבוהה שלי לבקורת.
אני כ"כ רוצה להרגיש בטוחה. אני מתעלפת ליחס ולהתפעלות שכ"כ חסרים לי מינקות, ופוחדת להביא את עצמי כי אולי היא תדחה אותי.
אני נמנעת ונשרפת מבפנים. באה כל שבוע עם ציפיה להצליח להרגיש את האהבה שלה, וכל מה שהיא אומרת אני שואלת את עצמי מה האינטרס שלה? אני מודעת לכך שיש לי התקשרות אמביוולנטית, ולכן אני חרדה מהתקרבות.
נואשת מרוב רצון להרגיש אהבה. ואנחנו מדברות על זה הרבה בטיפול, האם יש עוד כיוון שיכול לעזור לי להרגיע את הכאב הזה? איך אוכל להרגיש בטוחה בקשר איתה?
אגב, הרבה מהחוסר אמון שלי מושתת על אמונה שרק מאמא מותר לבקש הכל. ורק אמא אוהבת לגמרי את הילדים שלה. והמטפלת היא כאמור לא אמא שלי....

שלום ,
אני רוצה להתחיל טיפול פסיכולוגי וכדי לחפש פסיכולוג שיתאים לטפל בבעיה שלי, אני מבקש לדעת איזו גישה פסיכולוגית הכי תתאים לטיפול בדה ריאליזציה?
מקריאה רבה על דה ריאליזציה, למדתי שיש לי מהסימפטומים של התופעה.
כמו כן, אני למדתי גם שאולי יש לי הפרעת דה ריאליזציה שבעיקר מקשורת לטראומה רגשית בילדות, בעיקר בעקבות הזנחה רגשית, חוויתי מעט מאוד הורות חיובית במובן של דאגה, מעורבות, אמפתיה ותמיכה של ההורים. בגיל 14 חוויתי טראומה הקשורה להזנחת האחריות ההורית, הייתה לי בעיה רפואית ועקב ההזנחה אני הייתי קרוב למוות... כשהגעתי לביה"ח עקב הבעיה הרפואית, מנהל המחלקה בביה"ח אמר שאם הייתי מגיע לביה"ח עוד שעה הייתי מת.
כאמור, מבקש לדעת איזו גישה טיפולית תתאים לטפל בדה ריאליזציה, כדי שאוכל למקד את החיפוש שלי אחר הפסיכולוג, על פי הגישה המתאימה לטיפול בבעיה זו?
אשמח לסיוע בעניין, תודה רבה.

אני בטיפול שנה וחצי, קראתי שטיפול בהפרעת אישיות ארוך, לא קורה כלום, אולי אני לא נפתח לא יודע מה בדיוק אמור לקרות שלא קורה אבל אני יודע שלא קורה, רוב הטיפולים אני מחכה שייגמר הטיפול

בחיים האישיים אם קרה משהו זה שאני יותר סובל, פחות כוח לדבר עם אנשים, יותר סובל ממחשבות מכאיבות שלקחתי את האבחנה כמחלה סופנית וזה לא עוזב אותי, כי פעם יצאתי מסיטואציה חברתית עם מחשבה "היום לא הלך, בסדר" והיום אני יוצא עם מחשבה "כל החיים יהיה לך ככה כמו היום".

עברתי חצי שנה שבה אולי פעם בשבוע נפגשתי עם חברים אבל חוץ מזה לא דיברתי ימים שלמים חוץ מבאינטרנט, אני לא מחשיב את זה, אולי זה גרם לי פחות להשקיע אנרגיה באנשים והגעתי לרמה שאני לא מוכן לנהל שיחה, גם עם הפסיכולוגית אני בקושי מדבר וגם כשאני מדבר זה תמיד מאולץ
מה באופק?

היי,
יש לי חברה בת כמעט 30, ממש כמו אחות, שחיה כבר למעלה מ15 שנים עם דיכאונות.
בנוסף לדיכאון, היא מכורה לסמים, גברים ואוכל.
היא הייתה באינסוף מקומות, טיפולים, פסיכאטרים וגם נוטלת כדורים.
אני חלק פעיל מאוד בחיים שלה ועוזרת למשפחה שלה בכל מה שצריך כדי לטפל בה.
המשפחה שלה כבר ממש הרימו ידיים, והגענו למוצא האחרון, להכניס אותה לטיפול במחלקה סגורה
שנועד לטיפול בהתמכרויות וכמובן לטיפול הרגשי.
יש לה עסק מצליח( הדבר היחידי שמשאיר אותה קצת עם הראש מעל המים), כלב והיא מפחדת מאוד (בצדק)
להיכנס למקום למשך 3 חודשים.
היא טוענת שכבר ניסתה הכל, היא יודעת הכל, כל הטיפולים ה"הוליסטיים" של גוף ונפש לא ייעזרו לה, זו לא היא (ככה היא טוענת כן?)
אי אפשר להכריח בחורה שעוד מעט בת 30 להיכנס למקום כזה, אבל היא ממש ממש נאבדת לנו מול הידיים
התחושה שמלווה אותה ביום יום, כל שעה זה שאין לה מה לעשות בעולם הזה, הכל הבל הבלים ושלא בא לה לחיות פה יותר.
ממש ממש אשמח לעזרה, שאולי תיתן לנו קצת אור, אפילו טיפים וכלים להתמודדות של המשפחה איתה.

שלום ליטל.
לשבת מולה, מול המטפלת, בפגישה לדבר על דברים סתם ולחשוב אולי כדי לסיים (כי אין באמת על מה לדבר...) ולא להגיד לה מילה על סיום.
לשבת מולה בפגישה, מול המטפלת, ולא להגיד דבר על ההרגשה המוזרה, רעה, לא מובנת שהייתה מספר ימים לפני הפגישה ולנסות להבין יחד מה עבר עלי.
מרגישה כאילו ביד אחת אני רוצה להחזיק בה חזק, במטפלת וביד השניה רוצה להדוף אותה ולהרחיק אותי ממנה, לסיים את הקשר והטיפול.
לא מבינה מה קורה לי?

אני בטיפול כבר די הרבה זמן
בחיים שלי מאוד אהובה ומוקפת חברים ובן זוג
אבל כל מה שאני רוצה זה רק את האהבה של המטפל. כאילו שהעולם בחוץ על מיוט
ולמה שאני ארצה שמישהו שאני בכלל לא באמת מכירה יאהב אותי
והאם זאת בקשה הגיוני שמטפל יאהב אותך? שיהיה אכפת לו ממך?
והאם אתם גם רוצים שנאהב אתכם?