פורום טיפול נפשי

אני מרגישה כל היום שבא לי לפצוע את עצמי כאילו להעניש את עצמי אפילו שמבחינה הגיונית אני יודעת שלא עשיתי שום דבר רע.אבל אני מרגישה שגרמתי לה סוג של סבל.
האבסתי את עצמי אכלתי בכעס ההרגשה היא כאילו צריך להכניס עוד ועוד דברים לתוך איזה חור גדול כדי להפסיק להרגיש אותו

היי ליטל.היום היינו אמורות להיפגש אבל מאתמול לא הרגשתי טוב, אני משתעלת וחלשה אז ברור שלא נסעתי ובמקום זה דיברנו בטלפון.
היא מודאגת קצת מהמצב הזה, כי נפגשנו בתחילת השבוע, והתסמינים שלי דומים לשל קורונה..דיברנו על זה בפתיחות,ואמרתי לה שאם מחר עדיין ארגיש כך,אני אבקש לעשות בדיקת קורונה.

כבר עכשיו אני מרגישה הרבה יותר טוב מהבוקר, כמעט לא משתעלת ולא חלשה,אבל בכל מקרה אני רוצה לעשות את הבדיקה רק כדי שהיא תהיה רגועה.
המחשבה שאני גורמת לה להיות מוטרדת ולא שקטה לגבי בריאותה, מכאיבה לי ומייסרת אותי.
אני לא חושבת שאני חולה בקורונה.גם רופא שדיברתי איתו באפליקציה של מכבי אמר שזה נשמע כמו וירוס בדרכי הנשימה העליונות..
אבל עצם הידיעה שהיא מודאגת ושקיימת אפשרות שאני מסכנת אותה - אלה דברים בלתי נסבלים בשבילי.

אני מרגישה שחיללתי משהו.
ואני כל היום הזה נלחמת בעצב כבד שאני לא מבינה אותו ככ,
אבל אני כל הזמן חושבת על השיחה היום, ועל הבהלה ששמעתי בקולה,אני כל הזמן משחזרת את זה ובוכה..בוכה על הדאגה שלה, על זה שאני גרמתי לה, על זה שהמחלה הזו מסכנת אותה גם אם לא תבוא ממני.
אני מבועתת מהמחשבה שיכול לקרות לה משהו רע ושהיא יכולה להיעלם לי..
אני מרגישה שנכנסתי למעגל של אובססיביות סביב זה..ושרק בדיקה שתרגיע אותה, תוכל לעצור את זה.
מעצמי אגב, לא אכפת לי בכלל.זה לא מדאיג אותי ואני גם לא חושבת שיש לי קורונה.

שאני נמצאת בטיפול פסיכולוגי כל הגוף שלי מתכווץ מה שגורם לכאב וחוסר יכולת להרפות
מה זה אומר

היי,
באוגוסט האחרון הייתי בחו״ל אחרי שחרור מהצבא (בן 21) ושם התנסיתי עם קנאביס שלוש פעמים. (כרגע אני בן 21 ו10 חודשים)
בפעם הראשונה עישנתי במקטרת שאיפה אחת שלא גרמה לכלום (אני לא חושב ששאפתי נכון והיא גם הייתה שאיפה מאוד קטנה ולכן אני לא מחשיב את זה כהתנסות בכלל).
בפעם השנייה סיגריה מגולגלת עם טבק- הרגשתי מאוד טוב והכל היה תקין.
ובפעם השלישית שאיפה אחת משמן קנאביס במכשיר שמאדה אותו ואתה שואף את האוויר- שם חטפתי התקף פאניקה שכלל נימול ודפיקות לב שעברו אחרי יומיים.

חודשיים אחרי המקרה הזה חטפתי שוב פעם נימול ודפיקות לב ללא שום טריגר והכל פתח אירוע מאוד גדול שנמשך עד עכשיו שמתבטא בחרדות בלתי נשלטות שבאות והולכות, כל הזמן בתחומים שונים ותחושה שאני לא סומך על עצמי ועל המעשים שלי (לחרדות האלה יש ״גיבוי״ בסיפור כלשהו מהחיים שלי). לחרדות אין קשר כלשהו למציאות אבל כולן מתמקדות בפחד לעשות משהו רע ״בלי לשים לב״ (שזה המקור לסיפור אישי בחיים שלי)

הייתי בטיפול עם פסיכולוגית בשיטת הEMDR (רק פגישה אחת בינתיים) והיא אמרה שהיא תדבר עם פסיכיאטר בנוגע לכדורים וגם ״רמזה״ שאולי גרמתי לעצמי נזק מוחי ״בלתי הפיך״ שאין מנוס מלקחת כדורים פסיכיאטריים *לכל החיים* כי רק הם יעזרו לי.

רציתי לשאול אותך בתור פסיכיאטר האם דבר כזה יכול להיגרם מעישון של קנאביס חד פעמי- הרי חוץ משלוש ההתנסויות האלה לא עישנתי בכלל. שלוש ההתנסויות באו בערך בהפרשים של שבוע אחד מהשני וכולם היו בגיל 20 ו11 חודשים. האם על שטות שכולם בגיל שלי (ואפילו לפני) ובסביבה שלי עושים אני נידון לכדורים לכל החיים?
ובנוסף האם זמן מרפא את החרדות ואת הפגיעה המוחית שנגרמה? והאם אין מנוס מכדורים על מנת שארגיש טוב (כי אני לא רוצה לקחת כדורים כרגע)?
תודה על העזרה

שלום,
איך מסבירים לאחות שאיני מעוניינת לבלות עם משפחתה לבד ולהמשיך להיות בקשר טוב איתה וואת שאר משפחתה לראות במפגשים משפחתיים?
היא יודעת שאני ובן זוגי הרמנו ידיים מבעלה אך ממשיכה מצידה לנסות להפגש רק אנחנו מה שלא יקרה מבחינתנו.
רוצה לפגוע כמה שפחות למרות שהסברתי את עמדתי בעקיפין כמה פעמים אך עדיין לא מרפה תודה.

היי,
יש לי אפליפסיה שהתחיל בגיל 20 בערך, אני לא מדברת את וזה איכשהו הפך לסוד אם אני צריכה לדבר על זה אני ישר מתחילה לבכות כנראה שלא קיבלתי את זה עדיין.. אני מקבלת טיפול תרופתי והמצב טוב יחסית היא אפליפסיה קלה. הבעיה שאני יוצאת עם בחור אני לא יודעצ איך לספר את זה שלא ירתע מזה כי אני כן יכולה להבין , בעייתי לי גם להגיד את זה פנים מטל פנים אני מפחדת לבכות אין לע אומץ . איך אני יכולה לעשות את זה בצורה לא ״מבהילה״
לא יודעת אם זה קשור לפורום הזה אבל מנסה בכל זאת..
תודה

אני מתארת לעצמי שזה לא המקום לכתוב פה את השאלה- תהייה, שלי, אבל בגלל שאין לי למי לפנות, ולמי שכבר פניתי, לא היו בידיו תשובות מספקות או מרגיעות, אני מרשה לעצמי לשאול כאן.
הגשתי בקשה לסל שיקום הרבה לפני הקורונה, הבנתי שהכל נעצר, אבל מה שלא ברור לי זה איך בתי החולים וכל המרפאות פתוחות ורק הוועדות של סל שיקום לא פתוחות? כך אמרו לי במרפאה שמטפלת בבקשה שלי מול משרד הבריאות. זה לא נשמע לי...
עד מתי אני אמורה לחכות עם הבקשה? וזה לא שאני מחכה לסל שיקום כי אני רוצה אותו, אני צריכה עכדשיו דיור ממש חיוני. וזו הדרך היחידה שלי להשיג אותה....
איך אוכל לדעת חוץ מפנייה למחוזות השונים, חוץ מהתשובות הסתומות שאני מקבלת.
אני לא רגועה אני מחכה כבר המוןןןן זמן ואין לי סבלנות לכלום אין לי פתיל בכלל
מה אני יכולה לעשות?

אני עוד מעט בן 35 ולאורך בחיים הייתי בהרבה מאוד טיפולים, אך השינוי שהושג קטן מדי. כתוצאה מכך אני כבר לא מאמין בטיפול הפסיכולוגי וביכולתי להביא לשינוי אמיתי. אני לא מוכן יותר להיכנס לטיפול שלא יתרום בצורה משמעותית. אחת הבעיות שלי היא גם חוסר יכולת לעזוב טיפול גם כשאני לא מרוצה.

הבעיה שלי מאוד משמעותית ואני די חסר אונים.

בכל שנות ילדותי ונערותי הייתי חשופה לאלימות קשה במשפחה.
כלפי אמא וכלפינו הילדים.
אני נשואה כבר שנים רבות ולאחרונה התחלתי טיפול פסיכולוגי.
הטיפול העלה כל מיני תובנות, ביניהן הצורך שלי לשמור מרחק וליצור הפחדה כלפי בעלי על מנת שההתעללות לא תשתחזר במערכת היחסים הנוכחית שלי.
לאחרונה קראתי מאמר שמתאר מה נתוני האופי של גבר עם פוטנציאל לאלימות.
לבעלי יש כמה מנתונים אלו:
הוא קנאי מאוד, תמיד טוען שהסתכלתי על אחרים או שהם עלי שנגעתי או שהם נגעו בי וכד'.
למרות שזה לחלוטין לא נכון, הוא בטוח בעמדתו ואין עם מי לדבר!
כמוכ' הבנתי שאחיותיו חששו ממנו כשהיו גרים בבית ההורים יחד, היות והוא הגיב כלפיהן בתוקפנות בבחרותו (לא באלימות פיזית)
כמוכ' הוא לא מדבר בכבוד לאימו.
לא פוגע בה באופן ברוטלי, אך מתייחס בקוצר רוח, בחוסר כבוד וכד'.
כמוכ' הוא שומר בקנאות על פרטיותו אך אינו מכבד פרטיותם של אחרים, שלא בזדון.
כמוכ' אני מרגישה חשופה ושקופה לידו. הוא רואה כל דבר וקורא אותי כמו רנטגן.
כמוכ' כשהוא בסביבה אני בלחץ שאלכלך/ אפיל דברים / וכו'.
תקופה ארוכה הוא היה משדר בלי מילים שאני מלכלכת או מבלגנת וכד' (מטאטא סביבי למשל)
כמוכ' הייתי מדברת המון עם אימי בעבר, באופן יומיומי והוא לא אהב את זה, היום (לא יכולה לומר שזה בגללו) אבל היום אני לא מדברת איתה אפילו פעם בחודש. פשוט שוכחת ממנה...
כמוכ' הוא לא אוהב שאני משוחחת בטלפון והיום עם הזמן הפסקתי לעשות זאת כמעט לחלוטין לידו.
בשנות נישואיי הרבות התרחקתי כמעט לחלוטין ממשפחתי - הורים אחים ואחיות, אין לי חבר/ה קרוב/ה אחר/ת וזה לא חסר לי.
משונה בעיניי לחשוב שאני חוששת ממנו כי אני זו שמפחידה אותו...
אבל במבחן התוצאה- הוא השיג כל מה שרצה ובתוך תוכי אני חשה לחץ לרצות אותו (אולי ללא סיבה).
אני בטוחה שהוא יצחק אם ישמע שאני בתוכי מרצה אותו, אך נראה לי שזה מה שקורה בתוכי בעומק במקום שאולי אפילו אני לא מספיק מודעת לו.
רוצה לציין- הוא מאוד פוחד ממני. אני מפחידה אותו בגלל העבר שלי. ולא מעזה להפסיק להפחיד כי אני מרגישה שאם אפסיק הוא ישתלט עלי.
עוד נקודה חשובה- הוא אכפתי, אם מעירים לו הוא משתנה. באמת.
מה דעתכם?

בוקר טוב.
אני סובל משינויי מצבי רוח קיצוניים.
אני מנסה בכל כוחי להסתכל על הדברים הטובים שיש לי בחיים ולפעמים זה ממלא אותי, אבל הרבה פעמים אני מוצא את עצמי לא מסוגל להיות מאושר.
הייתי רוצה לעבור אבחון פסיכיאטרי בשביל לראות האם ישנה בעיה שורשית יותר.
האם תוכלו להמליץ לי על פסיכיאטר טוב שיידע להקשיב אבל גם לשאול את השאלות הנכונות בשביל להגיע לאבחנה?

שלום ליטל,
רציתי לשמוע את דעתך על תופעה מוזרה שיש לי אני וחברות שלי עסוקות ביום יום בית עבודה ונפגשות פעם בכמה חודשים, אבל טלפונית אנחנו בקשר שבועי עם חלק אפילו יומיומי, ובטלפון אנחנו יכולות לדבר שיחה של שעה ובלי בעיה מגיעות לשיחת נפש - כל אחת על הקשיים שלה, וככה זה עם כל אחת ואחת מהחברות הקרובות שלי, שמתי לב שבפגישה פרונטלית אני ננעלת ופתאום לא מוצאת על מה לדבר איתן( כל אחת לחוד) משהו במראה שלהן חוסם אותי, אני מחכה כבר ללכת הביתה ואחרי יום יומיים השיחות הטלפוניות הן כרגיל - על כל נושא שבעולם. בהתחלה זה קרה עם חברה אחת, ופתאום עוד אחת "דוחה" אותי. אנחנו חברות של שנים ועברנו ביחד תקופות וכל אחת היתה בשביל השנייה. ומעניין אותי האם נתקלת בתופעה כזו - האם יש לזה הסבר כלשהו?
תודה רבה

לפי מה שקראתי הפוגעים בעצמם מעוניינים בתשומת לב מזולתם ולכן הם עושים זאת.
אך אצלי זה כלל וכלל לא כך!
אני מתביישת במעשיי. מסתירה אותם, וכועסת על עצמי בגינם.
אין לי כל רווח משני מהסביבה, וההפך.
ולדעתי, אין קשר בין המעשה לשנאה העצמית שלי.
לצערי, המעשה עצמו גורם לי להנאה פיזית (לא מינית!!) וצורך לחזור על הפעולה.
האם גם במצב כזה מדובר בכאב נפשי שבא לידי ביטוי בפגיעה עצמית?
או שזה איזשהו "דפקט במוח"?

היי יעל.
תודה לך על התשובה.
האמת, מבאס אותי שזה קורה פעם אחר פעם עם מטפלות שונות.
מבאס שהן כל כך בטוחות ואני כל כך לא זוכרת.
אכן, לפעמים עולה בי מן חוויה, מן הבזק אולי זהו חלקיק של זיכרון ואולי לא.
אך הרגעים הקצרצרים והחמקניים הללו כל כך מאיימים ובלתי נסבלים, אינם ניתנים בשום אופן להכלה ולעיכול.
כאילו הנפש החוויה והתודעה כולם גם יחד עומדים בתדהמה מול הבלתי אפשרי.
ובאופן אוטומטי הכל מתבטל ומתמוסס למול האמירה הפנימית: אין סיכוי! זה לא נתפס! זה לא יכול להיות!
ואז אני שואלת את עצמי: למה, בעצם? מה תועיל החפירה הזו כשאין לאדם כלים להכיל אותה? ואיך ממשיכים משם הלאה?
מה המטרה לדעת מה שהנפש אולי מחקה כדי לשרוד?
יש תועלת ממשית בזה? אי אפשר בלי זה?
בעבר היתה בי סקרנות לדעת מה באמת היה, אך בשלב כלשהו חוויתי חוויה רגשית קשה של כאב והיסטריה למול איזשהו חרך קטן שנפתח בנפשי, ותוך כדי ההיסטריה והכאב חשבתי לעצמי: "הנה נפתח בתוכי פתח למקום עמוק ונסתר שלא ראיתי עד היום"
אמנם המטפלת היתה איתי כל כולה ברגעים הקשים, ממש תמכה ועטפה, את החיבוק הרגשי העוטף והמחזיק שלה הרגשתי בכל נימי נפשי.
אך האימה שחוויתי באותם רגעים הורידה ממני את כל החשק לדעת מה באמת היה.
אני פוחדת לדעת. מעדיפה שלא לדעת.
האם חייבים להיזכר כדי שהסבל הנפשי התמידי יירגע?

שלום ליטל.
אני מתחילה להבין שמה שעברתי עם המטפלת הקודמת היה פוגעני.
מותר למטפל לכעוס או אפילו לשנוא מטופל, אבל אסור לו לבצע בפועל פעולה פוגענית (כמו לטרוק דלת בכעס/ להפחיד/ להאשים/ ליצור אידיאליזציה כוזבת וכד')
זה קרה בטיפול הקודם שוב ושוב.
אני לא צריכה אישור של אף אחד לכך, אני יודעת שזו הפרה אתית מה שהיה שם.
השאלה- האם יש טעם לשלוח למטפלת הקודמת מכתב סיום עם מה שאני חושבת באמת על מה שקרה בטיפול?
לכתוב לה שחור על גבי לבן שזה היה פוגעני ולפרט למה?
יש טעם בזה?
אני רוצה שהיא תפחד לעשות את זה למטופלים אחרים.
אבל אולי זו סתם נקמנות.
מה דעתך?

היי.
אני בטיפול פסיכודינמי כבר מס' שנים. עברתי מס' מטפלות.
תופעה משונה שחוזרת על עצמה:
זו לא פעם ראשונה שמטפלת כמעט בטוחה שהיתה התעללות מינית בעברי.
לא זכור לי דבר כזה.
אמנם ניתן לומר שמבחינה חווייתית כאשר אני נחשפת למאמרים המתארים את הפרעותיהן הדיסוציאטיביות של נפגעות התעללות מינית, כמו גם את תחושותיהן כלפי עצמן, רגשותיהן וסביבתן, אני מזהה את עצמי.
האם זה יכול לקרות בגלל מבנה נפשי חלש?