פורום טיפול נפשי

שלום,

בתקופה כזו הזוגיות מאוד אינטנסיבית לי בגלל שאנחני בהסגר. בן זוגי מדהים והוא מאוד אוהב אותי ומראה את זה ואומר את זה ורוצה מגע כל הזמן אבל אני אחרת וקשה לי להביע כל הזמן את הרגשות (אני כן יודעת להראות רגשות אבל לא באותה תדירות שלו)
אני יודעת שאנחני מתרגלים מחדש לראות זה את זה כל כך הרבה זמן ולכל אחד יש את המקום שלו בבית אבל עדיין קשה לי

אני צריכה חופש ולא כל שניה שאני עוברת לידו שהוא יסתכל עלי במבט מאוהב וירצה נשיקה וחיבוק. אני יודעת שעל פניו זה מקסים וזה פלא שאחרי 4 ומשהו שנים ביחד ומגורים משותפים של שנתיים פלוס הוא עדיין אוהב אותי כל כך אבל זה קשה לי ואין לי איך לדבר על זה בכלל כי אני לא רוצה לפגוע בו כי לרוב אני נהנת מזה שהוא אוהב אותי ונמשך אלי אבל כרגע זה יותר מידי בשבילי..

מה כדי לעשות?

אני כל רגע רצה למדוד לעצמי חום .
הבוקר קמתי עם כאבי בטן ורצון להקיא
אין לי תאבון כשהדממה בחוץ משגעת אותי .
אפילו הציפורים דוממות
לא ילדים משחקים ולא מכוניות נוסעות .
שבוע שעבר קיבלתי מכתב פיטורין כשאני שואלת רבות למה עכשיו ?
נראה שאני עומדת להשתגע
לקחתי חצי ואבן וישנתי אך שוב קמתי למציאות המוות ששמה קורונה .

תודה אלה

היי ליטל
אני אחות בבית חולים ובתקופה האחרונה לאור המצב עובדת במחלקת טיפול נמרץ לחולי קורונה. אנחנו מקבלים במחלקה את מקרי הקצה של המחלה.. מונשמים, מורדמים ובמצב מורכב. בשל החשיפה שלי למטופלים האלה אני לא יכולה להיפגש עם משפחתי, חבריי וכל אדם מחוץ לכותליי המחלקה ובית החולים. אני לא מתחרטת לרגע על ההחלטה לעבוד במחלקה הזאת, זה שליחות וחלק מתפקידי כאחות ללא ספק אבל אני תוהה עוד כמה זמן המצב ימשך.. כמה זמן אצליח לשרוד עם הריחוק מהמשפחה והחברים.
חייבת לציין שאני בצוות משפחתי, מכיל ומקבל והמצב החדש מגבש עוד יותר ואני כן מרגישה תמיכה וחברות מחבריי לעבודה. אבל אין תחליף למשפחה והחברים מהבית...אני מנסה לדבר איתם כמה שאפשר בשיחות, פייסטיים והם באמת מנסים לתמוך כמה שאפשר אבל גם בניהם נוצר ריחוק כי הם לא נמצאים במציאות שאני חווה כרגע
בנוסף, לראות את המקרים הקשים ביותר של המחלה וההשלכות הקשות שלה לא מוסיפות להתמודדות עם המצב שקשה גם ככה. יש לנו תמיכה פסיכולוגית מבית החולים, פסיכולוגית שמסתובבת במחלקה שאפילו הציגה את עצמה אישית בפני כל אחד ואחת בפנינו והזמינה לשתף במידת הצורך אך אני לא רואה את עצמי פותחת דברים ומשתפת, בטח לא בזמן משמרת שכמה דקות לאחר מכן אני צריכה להיכנס למטופל, חושבת שלדבר על זה בזמן המשמרת עשוי לגרום לסערת רגשות שלא הייתי רוצה שתקרה בזמן שאני צריכה להיות אסופה ומלאת כוחות לטפל במטופלים הללו.
רציתי לדעת האם מקובל לדעתך לבקש לדבר עם אותה הפסיכולוגית, אפילו בפלאפון שלא בשעות המשמרת שלי?
או האם מקובל לפנות לפסיכולוג/ית לאו דווקא מטעם בית החולים, לשיחות אונליין אפילו שלא הייתי מטופלת קודם?
מקווה שהמצב יחזור לקדמותו במהרה
בריאות לכולם ותודה
מתנצלת מראש אם הכיתוב יצא מסורבל, המחסור בשעות שינה נותן את אותותיו
עופרי

שלום.
אשתי סיפרה לי שהתייעצה אתכם מס' פעמים וממנה התוודעתי לפורום שלכם.
אני פונה אליכם על מנת לעזור לה ובידיעתה, ואני מתנצל מראש, כיוון שהיא יידעה אותי שכיוונתם אותה כבר מס' פעמים, ועל אף זאת, היא לא מצליחה להתגבר.
אז ככה:
אשתי נמצאת בטיפול פסיכולוגי כבר שנה וחצי.
היתה מעל לשנה אצל פסיכולוגית קלינית עם הצלחות.
לא שולל את מקצועיותה והצלחותיה של הפסיכולוגית, אבל עם אשתי היא מתנהגת באופן ברוטלי.
מפחידה אותה, כועסת עליה ומביאה אותה למצבים של שבירה.
(אני רואה את התוצאות בבית, כשהיא חוזרת לפעמים מפגישות במצב של אפיסת כוחות נפשיים)

היא ניסתה להפסיק את הטיפול מס' פעמים אבל כל פעם היא שבה אליה בחזרה.
לא יודע אילו כשפים הפעילה עליה הפסיכולוגית, שככה היא מוכנה לתת לה את הלחי השניה.
לאחרונה סוף סוף היא החליפה מטפלת והפסיקה את המפגשים בגלל הקורונה ועכשיו היא שוב רוצה לחזור לפסיכולוגית הראשונה. על אף שכולם סביבה (כולל אתם פה בפורום) אומרים לה לא לעשות זאת.
היא טוענת שהיא מחזיקה לה את הנפש וזה שווה לה יותר מהבנה ואמפתיה וכו'.
איך אני עוזר לה לא לחזור אליה ולהמשיך עם הטיפול החדש?
ולמה זה קורה לה? יש סיכוי שהפסיכולוגית שברה לה את הנפש? למה היא נמשכת לחזור דווקא לשם?

שלום, לפני כמה חודשים התנתק קשר ביני לבין חברת ילדות מאוד טובה. היה סוג של ריב ומאז אנחנו לא בקשר. גם לי וגם לה יש משקעים על צורת התנהלות ודברים שפגעו בנו.
אני יודעת גם שפגעתי בה בנושא רגיש בלי כוונה והיא עדיין פגועה למרות שביקשתי סליחה ואמרתי לה שזו אל הייתה כוונתי והיא לא משחררת לצערי..

אני מסתכלת על תמונות שלה באינסטגרם ובתמונות שלנו בטלפון ומאוד רוצה לדבר איתה אבל היא לא רוצה איתי קשר כרגע אז אני לא מנסה ליצור קשר.

יש לה עוד מעט יום הולדת אז חשבתי לשלוח לה הודעה ביום הולדת ולהגיד שאני גם מתגעגעת אליה

מה כדי לעשות? להשאיר הכל מאחור ולא לדבר איתה יותר או לנסות ולחדש את הקשר?
תודה ורק בריאות

מרגיש שכלום לא שווה את המאמץ. לקום מהמיטה ללמוד לדבר עם אנשים.. אני לא באמת רוצה לעשות אף אחד מהדברים האלו. אני סתם מנסה לשכנע את עצמי כי אם אני אהיה במיטה כל היום זה כבר כמו למות.. אבל אני גם ככה כבר לא כל כך מצליחה כי אולי כבר זהו.. אני כל כך עייפה.. אני לא רוצה יותר.. ואני כבר לא יודעת מה לעשות.. אין עוד שום דבר שאני יכולה לעשות.

בכל המסגרות שאני נמצא בהם
בלי ברירה. כי אם היה לי קל למצוא מקום יותר טוב הייתי עובר
אנשים מסוימים כוחניים או אגוצנטרים
או אינטרסנטים או לא יודע מה
עושים דווקא את מה שמעצבן אותי
ואין לי שליטה עליו
כאילו מנסים למצוא את החלקים הרגישים החלשים
הפגומים
עושים את מה שכאילו מותר
זה לא משהו שאנשים אחרים יכולים להגיד בוודאות שזה לא בסדר
איך מפסיקים להתעצבן ממשהו שמעצבן אותי?
אני בדרך כלל משתדל להתרחק
אם אני יכול
אם זה לא משפיע עלי יותר מידי

קיבלתי אבחון של מחונן בילדותי. נציגי המכון שערך את המבדקים אימתו את הדבר אך לא יכלו למסור לי את התוצאה המדוייקת.
אני מעוניין לבדוק את מנת המשכל שלי באופן מקצועי וקונקרטי, אך לא מצאתי שום מכון שמתעסק בזה. האם קיים דבר כזה בארץ?

היי
לאחרונה לאור המצב עם הקורונה וההשארות בבית עם הילדים,מרגיש תחושות מועקה וחרדות.

בפנייתי לרופאת משפחה היא נתנה לי מרשם לכדור מרגיע השם ציפרלס.
האם יתכן כי אחת ההשפעות המידיות של הכדור היא הרגשה לא נעימה בתחילה,בימים הראשונים,ואז חל שיפור?
כי אני מרגיש מועקה קצת יותר גדולה מאז לקיחת הכדור.
האם זה רגיל בעת לקיחת הכדור הזה?ותוך כמה זמן יש לו השפעה חיובית עם בכלל?
תודה
מנחם

שלום,

מאז התחילו ימי ה"הסגר" אני מוצאת את עצמי אוכלת המון.
יש לי מעין התקפי אכילה של מתוק, מלוח חמוץ והמון המון פחמימות.
אני בחורה בריאה לחלוטין הייתי מתאמנת ריצה ואימוני כוח 4-5 פעמים בשבוע כבר כחצי שנה, מקפידה על תזונה נכונה ואף הולכת ליועץ תזונאי שמתאים לי תפריט מיוחד שמתאים לאורך חיי.
מאז שיצאתי לחל"ת והישיבה עם ילדה בת 3 בבית ובעל, אני הזנחתי לחלוטין את עניין האוכל הבריא ואני כבר לא מסתכלת בתפריט בכלל, אני לא מסוגלת לעמוד בו, יש לי חשקים לאכול בלי גבולות והמון, יחסית למה שהייתי אוכלת קודם לכן אני אוכלת שטויות ובכמויות, זה כל כך לא אני, אני מרגישה שלגמרי איבדתי שליטה על חיי והכל יצא מאיזון, אין אימונים ואין לי יכולת להתמיד באכילה שפויה.
מה ניתן לעשות? איך להפסיק את ההתקפים של האכילה? איך אני יכולה לחזור לעצמי?

למה זה קורה לי?
היי, לפני שאני אתחיל רק אספר כמה פרטים: אני לא גר בארץ ,ההורים שלי התגרשו כשהייתי ילד (בן 9-10 , חרדת נטישה) ובגיל ההתבגרות היה לי דימוי עצמי נמוך. אמנם לאורך כל חיי יצאתי עם נשים.

בכל אופן, אני יוצא כעת עם מישהי חדשה ומשום אני תמיד רוצה שאישה תהיה "שמורה" או לא מינית מדיי וכשזה לא קורה אני נהיה קצת חרד או אובססיבי. אני חייב לציין שאני לא דתי ואני בעמי לא מעט "שובב" וזה משהו שתמיד הפריע לי ואני לא יודע מאיפה זה בא ולמה זה כל כך מפריע לי. – זה לא שלנשים אסור להנות או משהו כזה, אני ממש לא בא ממקום כזה!

עם הבחורה החדשה שאני יוצא , הכל הולך טוב ויפה והיא בחורה מקסימה. ה"בעיה" שלי, כרגיל, זה שהיא מאוד מינית. לפני כמה ימים דיברנו בטלפון והיא אמרה לי שהיא כבר לא במחזור ושאני חייב לה (סקס מן הסתם) ואז אמרתי לה משהו בצחוק (לא בדיוק משנה ואני גם לא זוכר) ואז היא הגיבה שהיא רוצה לעשות סקס. זה הציק לי שהיא אמרה את זה בכזו קלילות כאילו זה רק 'סקס' – זה הרגיש כאילו לא מדובר בסקס 'שלנו' אלא סתם בסקס..הבחורה רוצה לעשות סקס.

אז אמרתי לה בצחוק (כמובן שזה נאמר בצחוק אבל הסתיר המון מאחורי זה..זה קשה לי) שאם היא רוצה לראות אותי אין בעיה אבל סקס זה לא איתי ואין לי בעיה שתעשה עם אחרים (לא נאמר בשום טון מגעיל או רע..זה היה בצחוק והיא צחקה) ואז היא אמרה שהיא תשמח גם לראות אותי וגם לעשות סקס.

בכל אופן.... זה הרחיק אותי ממנה ואני מנסה להבין את המקור ל-למה זה קורה לי. זה מן הסתם קורה בעיקר כשאני יוצא עם מישהי ואני מתחיל להיקשר אליה ואולי אני תופש אמירות כאלה כההיפך מלהיקשר למישהו, זאת אומרת שהן טיפה ריקות ודלות...שאולי הן נאמרות בכזו קלילות שזה ההיפך מאהבה ואולי אולי אולי זה מסמל לי שאני נקשר והצד השני לא (אולי זה מתקשר לחרדת נטישה?)
*זה קרה לי עם כל אחת שהייתי וזו אף פעם לא הייתה הסיבה לפרידה למען האמת, אני לא בא ושופט את הבחורה על דברים כאלה אבל זה פשוט מרחיק אותי ועושה לי לא טוב.

אני מאמין שזה איכשהו מתקשר לילדות שלי ולזה שההורים שלי התגרשו, חרדת נטישה, משהו לא פתור שם. אני רק לא מצליח להצביע על מה ולמה זה קורה. מלא שאלות עולות לי כמו "אם היא אומרת את זה לי היא יכולה להגיד את זה לכל אחד" , "למה היא לא נותנת לזה לקרות באופן טבעי ורומנטי, מחכה שניפגש ואז נותנת לסקס לקרות (למה להגיד לי על זה בטלפון" , "מה ייקרה כשאני לא אהיה בסביבה והיא תרצה סקס?" וכו'.
אשמח לדעת למה זה מתקשר, למה זה מפריע לי.
תודה,
מייקל

אם החלטתי שאני חייבת לעצמי בידוד.
להישאר בחדר סגור שבוע, כי אין לי כוחות לראות ולדבר עם אף אחד.
אני במצב של יאוש ואיבוד אמון אחרי טיפול פסיכולוגי שובר.
איך אומרים לילדים שאמא צריכה להיכנס לבידוד, בלי לגרום להם חרדה ונזק פסיכולוגי?
(בעלי יטפל בילדים)

אני מרגישה שהיא נעלמה לי.שהיא איננה.
אני לא יודעת באמת מה היא מרגישה ומה עובר עליה.
אולי אין לה כוחות בשבילי עכשיו?
אולי היא הייתה מעדיפה להפסיק את הטיפול עד שהכל יעבור? אולי אני מעיקה מעמיסה מדי?

בשבוע הבא נדבר שוב בטלפון. אני ארצה לחבק אותה לעצום עיניים ולהרגיש שאנחנו באותו מקום
אבל אז שוב אגלה שהיא נשמעת אחרת
קצת זרה (בעצם לא קצת)
ובעיקר רחוקה

אני מפחדת מהמחלה ואני מפחדת שהיא תיפגע ותחלה ואני אפילו לא אדע והיא תיעלם

ואני גם מפחדת שהטיפול נשמט
אני ממש יכולה להרגיש את זה
כמו משהו שיש לי בין כפות הידיים ופתאום הוא נלקח ממני למרות האחיזה והכח שאני מנסה להפעיל
ופתאום אין

אני לא מאמינה יותר בשום דבר
היא והקשר שלי איתה, היו עולם ומלואו בשבילי
אי של יציבות ובטחון, וודאות.
וזה נעלם עכשיו

גם אם שתינו נחיה בסוף המשבר הזה ונחזור לחדר האהוב שלה
אני לא יודעת מה נמצא שם
מי אנחנו נהיה אחת לשנייה?

חשבתי אתמול (אחרי 5 שעות של בכי אחוז פאניקה שטיפטף מתוכי פחד וכאב) שאולי עדיף שלא נדבר וזהו..כדי שלא אצטרך שוב ושוב להתמודד עם הפרידה המערערת.
את חושבת שעדיף?
והרי גם בימים כתיקונם הפרידה קשה..לא תמיד ולא ככה..אבל קשה.האם זה אומר שעדיף בלי?
מן הסתם אם היא לא הייתה בחיים שלי לא היה כואב להיפרד וכו...אבל גם לא הייתה לי האהבה שלה, האמונה שלה בי,העניין שלה,הדאגה שלה ועוד כל מיני דברים...
שכרגע אני מרגישה שנעלמו לאנשהו
(אולי הם בבידוד)

שלום.
אני מאוד מתאמצת לבצע את המוטל עלי בעבודה על הצד הטוב ביותר, ממש סוג של פרפקציוניזם.
כמוכן בבית בזמני לחץ וכד' אני מצליחה לאסוף כוחות ולבצע את המוטל עלי.
אך באופן כללי אני לא מצליחה לאסוף את עצמי לעבוד ולפעול אם אין זה מצב של חוסר ברירה- דד ליין וכד'.
אני מסוגלת לשבת במקום אחד ולא לעשות כלום גם במשך שבועות. אך זאת בתנאי שיש ברקע צורך לנוע ולפעול ואני לחוצה שאני לא עושה ולמרות זאת יושבת ובוהה עד הרגע האחרון.
לעומת זאת, בתקופות חגים וכד' ובפרט בזמנים שאנו מתארחים ואין באמת מה לעשות, אני יוצאת מדעתי משעמום ורוצה לברוח מהסיטואציה.
ממה נובעת התנהגות משונה זו?
והאם זה קשור למשהו נפשי?

האם יעוץ מיני שכולל התיעצות בנושאים בריאות מינית ( גיל המעבר, בעיות בשמירה על זקפה ) וזוגיות כדאי להתיעץ גם מטפל זוגי או סקסולוג רופא ?