פורום טיפול נפשי

שבוע טוב ליטל יקרה.
כמו שאת יודעת אני כבר כמה זמן נמצאת במועדון שיקומי. מצד אחד שוב אני נעזרת מאוד מבחינת הטיפול השיקומי, אבל מצד שני אני לא יודעת מה יהיה בעתיד עם אשאר ואני בחרדה מזה. גם ככה עברתי לפני הרבה שנים פוסט טראומה בגלל אשפוז שעברתי. אני לא חתמתי על שום דבר הם בסך הכול רוצים לעזור לי בשעת חירום עם אבא שהוא חולה ועוד. אבל בכל זאת אני ממש מתלבטת עם להישאר שם או לא. החרדה הזאת מהמחשבה על העתיד מה יהיה עם אשאר במסגרות האלה מפחידות אותי. כל מה שקורה לי זה חרדה מהמסגרת. בלי שום קשר הצוות מעולה הרופאה מעולה אנשים נחמדים טיפול נכון אבל בכל זאת,מצד אחד אני רוצה להשתקם כדי להרגיש טוב אבל מצד שני יש לי חרדות לגבי העתיד במסגרות האלה. מה את ממליצה לי לדעתך לעשות כדי להקל על עצמי? האם כדאי לי להישאר? או עם יש לי כל כך הרבה חרדות מהעתיד מה יהיה? לעזוב את זה וזהו? אשמח לדעת מה את חושבת לגבי זה? אני מודה לך ליטל שבוע טוב

לפני חצי שנה התעוררתי בבוקר עם התקף חרדה חריף שגרם לי להגיע לבי"ח ומאוחר יותר לאשפוז יום. הכל התחיל שנעשיתי מודעת לעצמי ולסביבה יותר מידי, כל הזמן שאלתי את עצמי האם מה שאני רואה זה אמיתי למרות שאני רואה, איך אני מצליחה לדבר ומה זו השפה הזו למרות שאני יודעת מה היא והתחלתי לשים לב לכל פעולה שלי והרגשתי שאני פועלת על אוטומט. בשלב מאוחר יותר התחיל להתעורר אצלי פחד מאובדנות ובעיקר פחד מהחלון בחדר שלי. באשפוז יום אבחנו אצלי דיסוציאציה ocd והפרעת חרדה מוכללת וקשה.
מטופלת תרופתית ושיחתית אך עדיין יש את הפחדים והניתוקים.
מטופלת כמעט ארבעה חודשים באנפרניל 75 מג ובנוסף בחודשיים האחרונים הוסיפו לי 1/4 קלונקס x3 ביום. מרגישה עדיין דיכאון חרדות ופחד ממחשבות אובדניות ותופעות לוואי.
בעבר נטלתי 7 ציפרלקס 10 מג ועזר. האם ניתן לחזור לאותה התרופה? כמה זמן אמורים לחכות עד להשפעה מלאה?
מה הבעיה שלי שממנה אני סובלת כבר חצי שנה והאם סביר שהאנפרניל שנחשב לתרופה ותיקה וטובה לא תשפיע עליי לטובה?

ערב טוב!
אני בת 37, בריאה בדרך כלל לא סובלת מכלום. בתקופה האחרונה נמצאת בבית עם הילדים כמו כולם, והתחלתי מאוד להתעסק עם הגוף שלי וחרדה שאני חולה. כל יום מחפשת משהו חדש, או גוש בשד, צרבת, כאבי בטן וישר בטוחה שש לי סרטן. עסוקה בזה כל היום וזה גורם לי לדיכדוך והרגשת אי שקט... מה עליי לעשות על מנת להרגיע תופעה זו?

שלום,

אני בן 36.
מאז שאני מכיר את עצמי, ברוב הזמן אני לא תופס את עצמי כמי שאני באמת, אלא כדמות אחרת מחיי (דמות אמיתית מהחיים שלי, לרוב כזו שהייתי רוצה להיות) שאני כביכול מחקה אותה.
זה כאילו שאני מדמיין את עצמי כמישהו אחר.
זה קורה בעיקר בסיטואציות חברתיות, שיחות טלפון וכו. אני תמיד מדמיין את עצמי כמו דמות אחרת. לפעמים זה משפיע על סגנון וטון הדיבור, תנועות גוף, וזה נשמע ונראה מוזר.

כשאני לא מצליח לגייס את עצמי להכנס לאיזו דמות, אני בקושי מוצא את המשאבים הנפשיים לתפקד.

אני מקווה שהצלחתי להסביר את עצמי, לא יודע עד כמה התופעה נפוצה.

השאלה שלי - האם זו הפרעה מוכרת? יש לה שם? איך כדאי לטפל?

תודה,
אלי

לפעמים האנשים סביבי שכביכול מכירים אותי
מדברים ברמזים
לדוגמה במקום להגיד גשם הם יגידו מטריה
כמובן מה שמפריע לי זה שהם באים
לדעתי בגישה שלילית
שמקטינה ומורידה במשך יחסית הרבה זמן
מדובר בקבוצת אנשים שנראה לי שגדולה למידותי מבחינת הכמות
העיניין הוא שכביכול אני לא יודע איך להתמודד עם המילה גשם.
אני צריך להסביר? אני צריך לתת קונטרה? דוגמה
הרכילות שאני לא שותף בה
משתלטת עלי ומעכירה את חיי. יחסית
אין לי מישהו קרוב לדבר איתו בפתיחות
בנושא הזה
ואני לא ממש יכול לדבר על הנקודה הזאת עם אף אחד. כי אני חושש שדברים יעברו הלאה
כמו שרכילות תמיד עוברת
איך מדברים עם רמיזות
לגלוג מדברים שאין לי שליטה עליהם
עדיין לא הצלחתי להתגבר על זה.
אני מבין שזה בגלל שאני יחסית נמנע ולא משתתף מבחינה חברתית
וזה כבר לא מפריע לי להיות לבד
אני מרגיש שאין לי ממש כוח להתמודד חברתית עם הדבר הזה שרוחש מסביבי
מקוה שהסברתי את עצמי טוב..
תודה
אשמח להבנה בנושא

שלום.
אני במצב דיסוציאטיבי. די ריאליזציה/פרסונליזציה.
לא נוטלת תרופות.
בטיפול פסיכודינמי, על רקע C-PTSD
לאחרונה בפרט מרגישה שהעצמי שלי הוא כמו חיה מתרוצצת בכלוב, חשה רצון לשאוג ממש כמו חיה.
חשה פעמים רבות שאני צריכה לשמור חזק על החיה (אני) שלא תברח מהכלוב (הגוף) כי אם זה יקרה, זה השלב של היציאה מהשפיות.
לא מבקשת אבחון כמובן, רק נקודת מבט.
אפשר?
תודה מראש!

שלום רב,

לפני כמה שנים הייתי בדיכאון ורציתי מאוד לדבר עם פסיכולוג דרך קופת החולים שלי.
את הפרוצדורה לא ממש הבנתי, אבל נקבעה לי פגישה אצל פסיכיאטרית קודם (רק בפגישה הבנתי שיש לי עוד הרבה זמן לחכות לשיחות עם מישהו) ובפגישה איתה, שארכה אולי 5-10 דקות, היא אבחנה כמה דברים שידעתי רק בדיעבד (לאחר שראיתי אותם כתובים בטופס שהוציא לי רופא המשפחה).

הדברים שהיו כתובים הם: personality disorder
ו- somatization

בהתחלה לא התייחסתי לזה כי עזבתי את השיחות והבנתי שכל זה לא בשבילי, אך בתקופה האחרונה אני מרגיש מועקה ודיכאון ואני חושב ללכת שוב לפסיכולוג. הדברים שנכתבו שם התחילו להפריע לי בצורה די רצינית, כי קראתי פרטים על סומטיזציה, ואין שם אפילו שמץ של דבר שנוגע אליי. שום סימפטום, שום דבר שאמרתי, ממש כלום. דיברתי איתה על צלקות שיש לי בידיים ושהיא טענה שהיא לא רואה כלום, ופה זה נגמר. סיפרתי לה שיש דברים שמפריעים לי במראה החיצוני למשל, ולא הרחבתי. איך זה קשור לסומטיזציה בדיוק?
קשה לי לכתוב את הדברים כי ברור לי שיצדיקו את הניסיון המקצועי שלה, אבל אפילו הדיוט כמוני מבין שאין בזה שום היגיון.

לגבי הפרעת האישיות התחושה שלי הרבה יותר קשה. אני לא יודע במה מדובר, ואני זוכר שכבר אז ניסיתי לקבל מידע מהתיק הרפואי והעובדת הסוציאלית אמרה לי שזה לא אפשרי. את זה אני מבין.
אבל איך אפשר לדעת במה מדובר? האם זה שם כולל שנותנים ורק אחר כך מאבחנים את ההפרעה או ההפרעות הספציפיות? כי לא כתוב שם ההפרעה, רק הפרעת אישיות.
אחת הטעויות הכי גדולות שעשיתי בביקור שם, זה שפשוט לא הייתי אני, אמרתי סתם דברים וחיפשתי פשוט להוציא את התסכול והכאב שלי על מישהו. אני רק מקווה שהדברים האלה לא גרמו להם להעריך אותי באופן כזה.
הדבר היחיד שהוצאתי מהפסיכיאטרית זה ששאלתי אותה האם מה שיש לי זה OCD, והיא אמרה שזה "משהו דומה". אולי מישהו מכם יוכל להבין למה הכוונה.

מה שכואב לי זה שבאמת שום דבר שם לא עזר, וכל הדברים האלה עוד גרמו לי ליותר נזק ותסכול. אז בשביל מה ללכת ולבקש לדבר עם מישהו? הגעתי למצב שאני כבר מפחד ללכת לפסיכולוג או לבקש הערכה אצל פסיכיאטר כי אני לא יודע לאן זה יוביל, אבל לכל אחד מגיע לדעת עם מה הוא מתמודד ולהכיר את עצמו, לשם זה אנשים הולכים לפסיכולוג.

מקווה שאולי התשובה שלכם תניח את דעתי במקצת.
תודה רבה וחג שמח.

היי, אני בת 19 עם הפרעת אישיות גבולית.
כל חיי רציתי להיות מישהי אחרת וגם ביצעתי את זה, התנהגתי שונה כמו מי שרציתי להיות באותה תקופה. כל תקופה האדם שאני רוצה להיות הוא משתנה. רציתי לשאול, מה עושים עם זה? האם זה קשור להפרעת אישיות גבולית? למה זה קורה לי?
אני באמת כבר לא מכירה את עצמי, וכשאין לי את זה אני מרגישה ריקנות מוחלטת..
תודה מראש

אני כל הזמן נכנסת לוואטסאפ של המטפלת שלי לבדוק אם היא מחוברת או אם היא בטיפול, ומנסה לחשב כמה מטופלים יש לה בכל יום
מפחדת מאוד שהיא שוכחת אותי כל שבוע מחדש, למרות שבזמן המפגשים נדמה לי שהיא זוכרת אותי אך כל פעם זה חוזר על עצמו
אני מפחדת מאוד שהיא שונאת את המקצוע שלה והיא מתחרטת שבחרה בו וצריכה לטפל באנשים כמוני
אני מפחדת שאני מייאשת אותה וכל פעם מחדש מראה לה שכל מה שהיא נותנת לי אין בו תועלת
אני לא רוצה לאכזב במיוחד כי יש לה ציפיות ממני והיא חושבת שיש בי המון דברים טובים
למה אני לא מצליחה לסמוך עליה?מה יהיה אני כבר אובדת עצות

אני אמא לילד בן8 הורים גרושים זה 4 חודשים
מאז הקורונה . הילד לא מצליח להירדם בלילה ומרוב שהוא פוחד שהוא לא מצליח להירדם הוא לא נירדם.
מה עושים?
עשינו הכל דימיון מודרך ספירת כבשים ועוד.

ליטל אני חייבת לך תודה גדולה!
בהכוונתך סיפרתי למטפלת החדשה על הקפיצות שלי מטיפול לטיפול, על כך שבכל פעם שנוצר חלון אני בורחת לקודמת ועל כך שבכל פעם שאני חשה מצוקה אני רוצה דווקא את הקודמת.
היא עזרה לי להגדיר מה אני מבקשת דווקא שם ולמה זה קורה, והגעתי להבנה ומסקנה שאני מבקשת שהקודמת תרפא את השבר ששברה בי ויש לי מן דמיון שאם היא תרפא אז הריפוי יהיה הטוב והמושלם ביותר.
ולכן אני חוזרת שוב ושוב.
המטפלת החדשה הסבירה לי שיש לנפש רצון לחזור למקום השובר מתוך תקווה לתיקון וזהו רצון טבעי.
אך בד"כ מה שקורה שהמקום השובר לא יתקן אלא רק ישבור עוד. (שזה באמת מה שקורה -קרה בטיפול הקודם במשך שנה וחצי)
אני מודה לך שעזרת לי לעשות את הצעד הזה ולדבר עם החדשה.
היא כ"כ מכוונת ומתאימה. כ"כ מרפאה.
זה נותן לי להעז לקוות שאפשר שירפאו אותי מתוך חמלה ורוך ולא מתוך שבירה, הפחדה ותוקפנות.
אז באמת תודה לך ליטל, על המסירות, הסבלנות ההכוונה.
אין לי מילים!

היי.
אני בטיפול חדש.
עברתי הרבה דברים.
התעללות פיזית, מילולית ופגיעות מיניות במשפחה.
מנסיון בטיפול קודם הרגשתי שאני לא מצליחה להפיק תועלת כיוון שאני והמטפלת "ניתרנו" מטראומה לטראומה בלי להיכנס לשום דבר לעומק.
מודה שגם אני ברחתי מהכאב אבל גם היא לא היתה אמיצה מספיק להוביל אותי לשם באופן בטוח.
אני רוצה להצליח בטיפול החדש.
איך מצליחים לעבוד על טראומה באופן עמוק ומספק?
של מי התפקיד להצליח להיכנס לעומק? שלי או של המטפלת?
ומה עושים במקרה שיש הרבה טראומות וכולן זקוקות לעיבוד?
מתחילים לפי הסדר? לפי מה שיותר זכור ומורגש? לפי מה שעולה בטיפול?
אשמח לעצה!
תודה!

היי. מה ש נחמד שיש פורום כזה , אז קודם כל תודה . אספר על עצמי קודם אני בת 38 מטפלת ברפואה סינית , לבד עם שני ילדים אחד גדול ושני קטן .
מה שמטריד אותי עכשיו כמו את כולם זאת הקורונה . אני דווקא מתמודדת מאוד טוב מכל הבחינות , אפילו מצאתי לי דרך אחרת להכניס כסף מהבית שזה לא טיפול . תמיד ידעתי שאני הכי טובה במצבי לחץ .
לפעמים אני חושבת מה הגבול שלי מתי אוכל להישבר ? אבל לא נראה לי שזה יכול לקרות בעצם אי אפשר לדעת .
מה שאני חושבת עליו כרגע זה איך המצב ישפיע על כולנו כשזה יגמר וזה יקח זמן ..
הכל הולך להשתנות , דבר הזה שצריך להתרחק מכולם ואסור מגע , נראה לי שקורונה מפגישה אותנו עם הפחדים הכי גדולים שלנו ועכשיו אנחנו רואים מי אנחנו באמת .
ועוד דבר , אני מאוד עצמאית ובחיים לא הייתי תלויה בגבר ,אבל משום מה אני בוחרת גברים שהם מעט בדיכאון , הרצון הזה לטפל בכולם .
בכלל בחור אחרון שזה סיפור הזוי הוא לא מארץ ויש לו מאניה דיפרסיה ובטוח גם חרדה חברתית.
מאיפה הרצון הזה לטפל בכולם ?
ועוד דבר שהוא מעצבן אותי לפעמים . אני תמיד חייבת להשיג מה שאני רוצה ואם זה לא קורה אני מתחרפנת מעט . מרגישה רע עם עצמי שלא השגתי ממש קשה להרפות .
סליחה על האורך תודה .. אני מורכבת

אני מתנצלת מראש על האורך אבל נואשת לחוות דעת ונקודת מבט נוספת:
לפני 5 שנים בערך התחלתי טיפול אצל המטפלת הנוכחית, שנה וחצי ראשונות היו מאוד אינטנסיביות (גילוי של טראומה מינית בילדות, ופעמיים נסיונות התאבדות). אחר כך היו תקופות של הפסקות ושיגרה לסירוגין.
היא מטפלת מדהימה. הקשר בינינו היה מצויין והיא איפשרה לי תמיד בגלל המצב שלי לכתוב לה בהודעות כשהרגשתי צורך לשתף בין המפגשים. היא אמרה לי שאני תמיד יכולה לכתוב, אבל היא עונה כשהיא יכולה, וכשיש לה מה לענות. בכל אופן היא תמיד קוראת.
בגלל שגרתי עד לפני שנה עם שותפים, אז טלפונים פחות באו בחשבון, והשתמשתי המון בווטסאפ ובמייל.
היה לי קשה התלות הזו ודיברנו על זה הרבה במפגשים. מבחינתה זו תקופה של תלות שהיא הכרחית בטיפול ויום אחד המטרה שאוכל להסתדר גם בלי לכתוב לה.
אני כותבת בקצרה, אבל רוצה להדגיש שהיא באמת היתה בסדר. נתנה לי הרבה מאוד חום ואהבה ואיפשרה לי להתפרק חופשי מולה.
בשנה האחרונה אני גרה לבד ורחוק מאוד ממנה. לא היו הרבה הזדמנויות למפגש נורמלי. לפני שעברתי היא הרגיעה אותי שנוכל להיות בקשר טלפוני וכו, אבל למעשה היא חיכתה כל הזמן ליוזמות שלי ולא התעניינה בי מרצונה. זה פגע בי, ואמרתי לה את זה כמה פעמים בכעס.
היא כל הזמן החזירה את הכעס אלי ואמרה שהוא שלי מתוך המציאות הפנימית שלי ושוב ושוב החזירה אותי לטראומות העבר שביקשתי לשכוח.
מה שהרג אותי הפעם, זה קצת לפני כל הקורונה הייתי במצב נפשי קשה ושלחתי לה הודעה כדי לברר אם אוכל להגיע, אך היא לא ענתה לי הרבה זמן. בינתיים התפוצצתי (מחשבות התאבדות כפייתיות) ומצאתי טלפון של מטפלת באזור שלי, התקשרתי אליה וקבעתי פגישה. אחכ כתבתי למטפלת שלי מה עשיתי... היא איחלה לי בהצלחה ובאהבה גדולה אבל לא התעניינה בי!!! זה פגע בי קשות!!! למה היא לא שואלת לרגשותי? פחדתי גם ככה פחד מוות מהצעד.
ואז הטחתי בה האשמות בווטסאפ. כעסתי על ההתנהלות שלה מולי. ביקשתי בפשטות שתתעניין בי. אחרי המפגש הראשון עם המטפלת החדשה יצאתי בוכה ממש, כתבתי לנוכחית בתחינה שאני רוצה לדבר איתה. רציתי להתייעץ, לנתח איתה מה נכון לי לעשות, אם להמשיך או לא. היא לא יכלה באותו יום. למחרת כתבה לי שננסה מחר, למחרת שלחתי הודעת תזכורת, ואז היא לא קראה אותה ש-ב-ו-ע. גם אחרי שקראה לא הגיבה ולא פנתה ביוזמתה. לי כבר לא היה נעים כי הייתי ככ ברורה. ביקשתי והיא התעלמה ממני במופגן! ואז החלטתי שוב לכתוב לה על הפגיעה ואז היא התקשרה אלי. היא התעניינה בי כאילו לא היה כלום אבל לא הייתי מסוגלת לשתף. ביקשתי ממנה לדבר. ואז יצא ממנה כל כך הרבה כעס עלי!!! כאילו היא אגרה 5 שנים את כל מה שהטחתי בה והטיחה בי חזרה. היא אמרה לי בעיקר שני דברים: 1. להפסיק כבר עם הווטסאפ הזה ובמקום זאת להתקשר ולבקש לקבוע זמן לדבר. 2. אם את הולכת למטפלת אחרת אני מאוד מכבדת ומכל הלב מאחלת לך בהצלחה, אבל אני לא שם!!! במטרה מבחינתה לאפשר לי עצמאות ובחירה ו"לא לבלבל אותי".
היא אמרה לי משפט שמאוד מכאיב לי: שההתנהגות שלי מייצרת דחייה (וזה אחד הדברים שהכי מכאיבים לי כל חיי והיא יודעת את זה). בסוף השיחה סיכמנו שאני צריכה לחשוב האם להמשיך איתה או לא והיא מחכה ממני לתשובה. לפני כן כבר החלטתי לא להמשיך בטיפול בכלל כי כבר איבדתי אמון.
אחרי שבוע וכל המצב עם הקורונה היא שלחה הודעה שהיא מזמינה אותי לפגישה בזום.
נעתרתי. נעתרתי בעיקר לכאב הנפשי ולבדידות האיומה שלי. עד למפגש היא גם שוחחה איתי טלפונית כשביקשתי והשיחה היתה טובה והחזיקה אותי. אבל המפגש בזום שוב החזיר אותי לעלבון. ניסיתי להחזיר אותה למשפט הזה שהיא אמרה לי, שאני מייצרת דחייה. רציתי להבין יותר למה כל האנשים הקרובים אלי תמיד מואסים בי. והיא כאילו התייחסה לזה כנחלת העבר ושאין צורך לדוש בזה. בנוסף עצבן אותי שבכיתי בשיחה... ואז פתאום נגמר הזמן והיא מיהרה לסיים בלי רגע לאפשר לי לנשום או להירגע.
אני מרגישה באופן כללי שנמאסתי עליה למרות שהיא לא מוכנה לזה שאני מדברת ככה ואומרת שאני זו שמאסתי בעצמי ולא מקשיבה לעצמי ושאני משחזרת. זה נכון במידה מסויימת, אבל עדיין! ציפיתי ממנה להיות אחרת.
בקיצור כבר שבועיים לא כתבתי לה מילה. אני כעוסה ופגועה ובעיקר איבדתי את התקווה שאצליח ליצור קשר בריא אי פעם (זה הקשר היחיד הקרוב שהיה לי).
אני חושבת שבשיחה שהיא צעקה עלי ושהיא התכוונה לחתוך את הקשר בגלל שהלכתי לטיפול אחר בלי להבהיר לי את זה קודם - זה לא היה מקצועי והיא פעלה מהבטן או סתם כי יום רע.
האם את חושבת גם ככה? ומה את מציעה לי לעשות? בא לי להתנתק ממנה כדי להוכיח לעצמי שאני לא זקוקה לקשר אנושי אך מצד שני קשה לי כי היא כל עולמי ואני לא נרדמת בלילות מהריק. טיפול חדש לא בא בחשבון.
יש סיכוי שאשים קץ לחיי בקרוב כי באמת אין לי במה להיאחז. גם סתם ככה נמאס לי לשלם כל כך הרבה כסף בשביל שמישהו יקשיב ויתייחס אלי!!! למה דבר ככ בסיסי צריך לבוא לי על חשבון הוצאות אחרות שאני לא מרשה לעצמי להוציא??? עד מתי???
בבקשה תעזרי לי!!! ותודה רבה מראש.