פורום טיפול נפשי

שלום,
איך הייתם משייכים את הסימפטום לבעיה רפואית של פחד מסיכונים?
ולקבור את הראש בחול/לשבת בבית לא יעלים את הסיכון?


תודה רבה.

ליטל יקרה הייתי בפגישה ראשונית עם הרופא והציעו לי ללכת למועדון. במועדון במקום הזה יש אנשים מקסימים אנחנו באותו ראש אבל הדבר היחיד בגלל שעברתי פוסט טראומה מהמקום הזה בעבר אני פוחדת להגיד אמיתי את מה שיש לי להגיד רק בגלל שאני פוחדת עוד פעם לעבור את אותו גיהנום שם שעברתי לפני הרבה שנים הם נתנו לי רק שלושה כדורים קלים וזהו. הם המטפלים בקושי נותנים לי לדבר איתם רק אומרים לי מה לעשות בבית אחרי שאני חוזרת. הבעיה שמצד אחד אני עושה את מה שהם אומרים לי כמו לשמוע מוזיקה או מדיטציה וכאלה אבל מצד שני אני חוזרת מהמקום הזה עם דפיקות לב חרדה נוראית כאילו מחשבה מה כבר יגידו לי מחר? או מחרתיים? אני מתלבטת עם להמשיך ללכת למועדון הזה ואחותי אמרה לי עם זה עושה לך חרדות ולא טוב על תלכי לשם. מצד אחד זה הטיפים שהמטפלים נותנים לי שם הוא מצויין מצד שני המקום עצמו לא המועדון ספציפי המועדון ספציפי יש אנשים נפלאים אני מדברת על החברים ומטפלת מקסימה שיש שם,המקום עצמו זה שאני רואה מסביב עם את יודעת למה אני מתכוונת כי המועדון בתוך המקום הזה .אני לא יודעת עם להמשיך זה עושה לי חרדה. מצד שני אני רוצה להיות חופשיה באותו מקום ספציפי אבל אני כל נזכרת שם בעבר בגיהנום שעברתי בעבר המטפלים לא נותנים לי כל כך לדבר איתם על החרדה רק נותנים לי הצעה מה לעשות בבית וזהו. ואני ממלאה את ההצעות הנהדרות שנותנים לי. אבל אני מתלבטת עם להמשיך או לא להמשיך. אשמח לעצתך. תודה ליטל מקסימה אגב סיפרתי לכם על ההצעה של הפסיכולוגיה החיובית זה בסדר המדריכה מטפלת איך שקוראים לזה שם יכולה לראות את מה שאני כותבת פה. והיא תומכת מאוד בזה. אבל רק הבעיה שיש לי דפיקות לב שאני בחרדה מאותו מקום מאותו בית חולים בה נמצא המועדון ובטח את מבינה למה אני מתכוונת. מאחלת לך יום נפלא ושבת נפלאה

היו לי חלקים בטיפול של כעס ואיומים עקיפים על המטפלת אחרי הרבה שיחות היא אמרה שהיא לא תוכל להמשיך לטפל בי בלי שהבטיחות שלה תובטח

באופן דומה עם הפסיכיאטרים הם מכבים אותי בניצוצות הראשונות של הכעס אף אחד לא מסוגל לראות אותי כועס באמת לשנייה אנשים יפגעו כנראה
מה שהם רואים זה אותי הכנוע
דבר ראשון הרגשתי בעבר שאין טעם בטיפול בלי החלק שבי שרוצה להתנגד וכל מה שהוא יודע זה להרביץ, מטפלים רק באני הכנוע
ואני לא יודע אם לעבור מטפלת יעזור לי עם זה נשמע שאולי רק אזיקים יעזרו בזה
זה לא רק הכעס אלא גם הפגישה ריקה מתוכן אני מרגיש שאני סתם בא, בפגישות שהיו עם הכעס היו לי דברים לומר והיו דברים שהרגישו חשובים באמת ועכשיו כבר חצי שנה אני מרגיש שאני רק מדבר על שטויות

אני חושד שאולי יש לי הפרעת אישיות גבולית למרות שכל הבעיות שלי הן פנימיות מאוד הבהב בי מה שקראתי כי זה מבפנים תמיד הרגיש שאני שומר את עצמי מלהתפוצץ כל החיים שלי, אני הרגשתי כל חיי כאילו אני מחכה לרגע האלוהי הזה שסוף סוף אני יהיה זה שלמעלה ואני אנקום במשפחה שלי, חיכיתי יותר מידי ועכשיו אני לא יכול לעשות זאת מבחינה חוקית, אבל עדיין הזעם נשאר ואין על מה להתבזבז כי כל פעם שאני כועס מוציאים אותי איזה מוזר שעל מה אני כועס, לדוגמה בסיטואציות שעוקפים אותי בתור ואני צורח על מי שמתווכח איתי הוא נותו לי לעקוף בסוף אז אני לא מבין למה הוא מתווכח מלכתחילה הם לא מבינים כמה זה קריטי בשבילי
אני תוהה האם יש טעם להמשיך עם הטיפול כשחצי מעצמי בעצם לא נמצא בטיפול
ואני תוהה אם יש טעם לכבות בכלל את החצי הזה או שעדיף להוציא אותו ולתת לו להשתגע כבר פעם בחיים כמו שחלמתי מאז שהייתי קטן, והתוצאות יהיו מהירות ואכנס לכלא אולי ככה צריך להיות בשבילי ולזה נועדתי אבל לפחןת אני ארגיש חיי כי אני גם מכיר את ההרגשה וזו באמת אחת ההרגשות היחידות שאני מרגיש בהן חיי, רק כעס סוף סוף יוצא אני רוצה לחיות בלי זיופים יותר

דבר שני איך פסיכיאטר יאבחן אותי אם אני לא מדליק את החלק הזה, הוא מלכתחילה יכבה את החלק הזה ואז הוא נשכח ממני כמו שקורה לי רוב החיים, זה נראה שהוא לא יכול להיות על אש קטנה, או שדלוק או שכבוי, אין אמצע, אז גם כששואלים אותי שאלות והוא כבוי אין טעם כי הוא כבוי אין את מי לשאול בכלל הוא לא בחדר
זה בדיוק בינארי כמו שאני מתאר, גם עכשיו חוץ מקצת רעידות אני לא מודע לקיומו, אני רק נזכר פתאום שכיביתי אותו ושכחתי ממנו והוא כנראה עדיין שם

אם קורה בטיפול שהמטפל פוגע ברגשותיו של המטופל, וכשהמטופל מבקש מהמטפל להימנע מכך, ועל אף הדיון החוזר והנשנה, ועל אף שהמטופל מתאר למטפל את הסבל והכאב שנגרם לו מהכיוון הטיפולי שבו נוקט המטפל, המטפל מתעקש להמשיך את הדרך כמות שהיא.
האם זה סימן שאין התאמה?
או שהמטופל רגיש מידי ועליו להצליח לשאת את הכאב והפגיעה?

שלום
בני בן ה20 בד"כ בחור חכם, חברותי ביותר ופעיל ספורטיבית. התקופה האחרונה בצמצום היציאה מהבית וצמצום החברה קשה לו ביותר. בימים האחרונים הוא לא רוצה לעשות כלום, לא מוצא ענין בכלום.
יושב על הספה..הוא כן מתקשר עם הסבחבה עונה ומדבר , אך פשוט לא בא לו לעשות כלום.נראה שקשה לו מאד.
בשיחה איתו הוא אומר שאין לי מה לדאוג כי כשתעבור הסיבה (יחלוף הסגר הזה..) יעבור המצב בו הוא שרוי.
בכל זאת אני דואגת מאד וחוששת מהידרדרות .
מה צריך לעשות? כיצד ניתן לעזור לו?
אודה לעצה!

אני בטיפול פסיכודינמי, מאובחנת כסובלת מפוסט טראומה מורכבת (לא על רקע מיני)
על אף שעברו כבר כמעט שנתיים, לא דיברנו עדיין בטיפול כמעט על הטראומות, בטח לא הקשות שבהן, יותר מסביב ועל הדברים הקלים יותר.
יש לי משאלה שמה שיקרה בטיפול יהיה "תיקון בוחן המציאות".
שכמו שבמשחק כדורגל הקריין מתאר לצופים מה מתרחש במגרש, כשאנו מדברות על הטראומה שהמטפלת תתאר לי את המציאות הנכונה.
אפשר לומר שהטראומה הקשה ביותר שלי היא עיוות המציאות.
כשילד חווה חוויות מזעזעות על בסיס קבוע, ואלו החיים שלו, והוא אינו מודע לכך שהמציאות שבה הוא חי אינה נורמלית, הוא מקבל אותה כמציאות נורמלית.
בלי להאשים, כשהמבוגרים האחראים עליו פוגעים בו מצד אחד, ומכחישים את הבעייתיות כשהוא מעלה תהיות/ שאלות שלו מצד שני, הילד מבסס לעצמו מציאות מעוותת.
אני מרגישה שמה שקרה לי הוא עיוות בסיסי מאוד בתפיסת העולם, באמון בעצמי, בהבנה נכונה של רגשותיי. ועוד.
העיוות כל כך מבוסס אצלי, שרק כשהתחלתי טיפול הבנתי שבעצם יש בי משהו שונה מכולם בתפישה ובחוויה של החיים והעולם.
היום לאחר שהעמקנו ודיברנו על כך, אני מבינה שהעולם שונה ממה שאני תופסת אותו.
מבינה, אך עדיין לא מרגישה ומאמינה.
אני מאוד רוצה שהמטפלת תגיד לי:
זה לא נורמלי מה שקרה/ זה מעוות מה שאמרו לך/ זה שהרגשת כך או כך היה נכון. את בסדר, כל אחד היה מרגיש כך.
וגם, אני לא מאשימה אף אחד במה שקרה, ולא רוצה להיכנס למקום של האשמה וכעס, אבל מרגישה שאני רוצה שהמטפלת כן תאשים במקומי, כן תכעס במקומי.
האם המשאלות שלי לגיטימיות?
או שהדרך והטיפול אמורים להיות שונים?

שלום.
בנערותי, אחי (הקטן ממני) פגע מינית בשתי אחיותיי והתנהג באופן לא ראוי מינית עם אחד מאחי.
אני לא ראיתי את המעשים, אך נודע לי עליהם מיד לאחר שקרו.
עם כל האמוציות וכו'.
בלי קשר, יש לי תמיד מן דמיון/ פנטזיה שנפגעתי מינית בילדותי אבל אני לא זוכרת.
יש לי הרגשה חזקה שאם יעקפו לי את ההגנות (בהיפנוט למשל) אכן יתאמת שהיתה פגיעה.
הדבר מאוד מציק לי. כי לפעמים נראה לי שהייתי ממש רוצה לדעת שאכן היתה פגיעה, ואם אדע אשמח בזה.
זה מפחיד אותי כי אני מבינה שמצב כזה שבו אני כביכול מייחלת להיות "נפגעת" הוא מצב לא תקין.
האם זה משמעות הביטוי "אשמת השורד?"
ואם לא, למה זה קורה?
(בלי קשר, היתה לי ילדות עם חשיפה לאלימות פיזית ומילולית קשה)

בס"ד
האם השוטרים ואנשי החוק מחוסנים לנגיף הקורונה?!
שלום וברכה
שמי ציפורה ל., תושבת בית שמש ואזרחית ישראלית.
קודם כל ברצוני להביע את תודתי לכל אלו העוזרים בע"ה בכל דרך אפשרית למנוע את המשך התפשטות הקורונה. הן לרופאים, שוטרים, משרד הבריאות וכו.
כמו כל אזרח החייב להקשיב להוראות משרד הבריאות והחוק- כדי למנוע את התפשטות הקורונה -כך גם אני בע"ה עושה כמיטב יכולתי להקשיב וליישם את כל הכללים.
מה שלא הייתי מעלה על דעתי שדווקא אלו שאוכפים את החוק ונראה לי שהם צריכים להיות הדוגמה האישית לשאר האזרחים והתושבים, לא עומדים בכללי הזהירות כלל. איני רוצה להכליל את כולם, אבל מה שראיתי כיום נראה לי מספיק בישביל להבין שהמצב גרוע.
כאמור אני שומעת לכללי הזהירות, כך שלא יצא לי לצאת למרחב ציבורי כל כך. רק היום יום שני 31/03/2020 הייתי צריכה להיות אצל רופא עם הבן שלי בירושלים. והנסיעה - ממש פלא: פחות ממניין נוסעים (בחזור נסעתי היינו היחידים!) וכביש ריק- נדיר בכניסה לעיר!!!.
אחרי הנסיעה כשאני מתפלאת ונושמת אוויר חופשי -אחרי שבועות בבית, הייתי צריכה לעבור במרכז המסחרי בגאולה (כבשעה 16:30).– כמובן כל החנויות למעט של אוכל היו סגורים. כמעט ולא ראו נפש חיה ברחוב –חוץ מעשרות שוטרים המסתובבים "יחד". (דרך אגב ראיתי גם צלם המצלם אותם כך אולי יהיה להם תמונה ברורה יותר על המצב).
וה"סיור" שלי היה נראה כך:
• בתחילת הרחוב (למעלה במלכי ישראל) עברתי ליד ניידת משטרה שבתוכו היו שני שוטרים ומחוצה לה עוד שוטר שראשו בתוך הניידת כדי שיוכל לדבר (או לצחוק) עם עמיתיו.
כאישה שלא יכולה להתאפק לא להוציא מילים שעל הלשון, אמרתי להם בצחוק: הי! תגידו- לשוטרים מותר להתקהל מעבר לשני איש שלפי הכללים?
הם כמובן צחקו על הבדיחה והמשכתי הלאה.
חשבתי שהתקהלות של שלושה שוטרים יחד זו השיא. אבל מהר מאוד נודע לי שהמצב רק הולך ומחמיר ......
• סמוך לככר השבת (מלכי ישראל פינת יחזקאל) ראיתי שעצרו בחור צעיר (כבן 18) כנראה בכדי לשאול אותו על יציאתו למרחב הציבורי. וזה פשוט הדהים אותי: לפחות 5 שוטרים ושוטרות עומדים מסביב אזרח מפוחד בקריבות של פחות ממטר!!! ללא מסכות מגן וכו!!! האם השוטרים מחוסנים לנגיף? האם הם לא יכולים להעביר את הנגיף לאזרח הפשוט שאולי עבר על כללי הזהירות בגלל נגיף זה?.
כשראיתי זאת המשכתי את מילי התוכחה שלי וצעקתי ממרחק: הי שוטרים- אלי אל תתקרבו. לכם מותר להתקהל??? מעניין לא?
• הכי מוזר היה המצב בכיכר השבת ליד הבנק שם. (לא זכור לי את שמו). שם על הגדר ישבו לפחות 15!!! שוטרים עם מגנים-אבל לא מסכות, אכלו ושתו יחד, צחקו וכו.
אני לא באה בטענות שהם מנסים להנות על אף המצב הקשה, עדיין, האם הם- אנשי החוק – לא צריכים להיות הראשונים והדוגמה אישית לשאר איך צריכים להתנהג?
גם שם לא שתקתי ואמרתי להם: מה ההתקהלות הזאת אתם מעל מניין איש יחד. (סתם לסבר את האוזן: חתונה עכשיו לא היה נראה כך.....)
אחרי זה התקשרתי לבעלי ואמרתי לו: אם תרצו להתפלל במניין תצתרכו כנראה להתחפש לשוטרים- כי אולי הבגדים שלהם מגינים מפני הנגיף?
ולא נדבר על זה שהם הגיעו בישביל לשמור שלא יהיו מנייני תפילה! אני כאישה השומרת תורה ומצוות מבינה שבמצב זה מניין תפילה יכול להיות מסוכן, אבל מה שבטוח אצלי, שהתנהגות זו של השוטרים הרבה יותר מסוכנת- להם ולכלל הציבור.
דרך אגב אם כבר מדברים על התנהגותם אני יכולה להוסיף שנכון, גם האזרחים לא מתנהגים יפה לפעמים כמו ששמעתי וראיתי מהחלון בבוקר: ניידת משטרה ובזכותו " התקהלות של ילדים" ואולי גם מבוגרים יצאו לרחובות לצעוק מילותי גנאי. אני ממש לא מצדיקה התנהגות זו ומחנכת את ילדי לא ללמוד מהמיעוט שעושים את זה. אבל זה לא מצדיק לסכן ולבזות ציבור שלם ע"י אנשי חוק שעבודתם לשמור ולהגן ולא ההיפך או החמור מכך.
מקווה להבנה ובריאות שלימה ציפורה

שלום רב

יש לי אוסידי אבל קרה לי דבר מרגיז .בלי קשר לאוסידי

עמדתי ברכבי אחרי רכב שעצר ושם ושם ברכב דברים ,לכן היא עצרה .אחרי שהיא שמה דברים ברכב שלה.ירקה על הרצפה.נורא התרגזתי ,הרגשתי שהיא יורקת לידי למרות שאני היתי ברכב משלי אחריה.נורא שהתרגזתי כי היתי קרובה לרכב שלה תודה

אני סבתא לנכדה בת 20 אחרי שירות צבאי.
הנכדה כל הזמן מתפרצת בצעקות ובבכיות כלפי אמא שלה, ואחיות שלה. ההורים התגרשו לפני כמה חודשים.
לעיתים קרובות משתוללת זורקת דברים שוברת מרביצה ומקללת את אמא שלה ואחיות שלה.
על כל מיני דברים ומרגישה שכולם הגשה שאמא לא אוהבת אותה וכו,
מאוד הייתי רוצה לעזור לה
לאן עלינו לפנות הדבר בלתי נסבל .

היי, אני מקווה שההודעה שלי קשורה לפורום הזה.
אני עובדת במקום עבודה מספר שנים, נמצאת בתפקיד בכיר בחברה.
המנהל שלי ואני מהרגע הראשון התחברנו ויש לנו ממש דינמיקה משלנו ואני אף פיתחתי רגשות אליו עם הזמן (יש לציין שהרבה אנשים בעבודה זרקו לי הערות על זה שנראה שיש בינינו משהו מעבר ושנראה שיש לו משהו אליי) אבל אף אחד מאיתנו לא עושה איזשהו צעד בנושא...
בזמן האחרון (בערך שנה לדעתי) כל כמה שבועות קורה שהוא "מתהפך" עליי על משהו שקשור לעבודה (יש לציין שמבחינה מקצועית אני נחשבת אחת העובדות הטובות של החברה אם לא ה..), לעיתים מדובר בדברים שרק הוא מייחס להם חשיבות ולוקח אותם קשה וברגעים האלה זה או שהוא לא מדבר איתי (כאילו מעניש אותי) או שהוא יוצא עליי בצורה מוגזמת ואומר לי משפטים שפוגעים בי. בכל פעם שדבר כזה קורה אני זו שבסוף ניגשת אליו בשביל לפתור את המצב ולחזור לתקשר איתו.
יש לציין שביתר הזמן הקשר שלנו ממש עושה לי טוב ויש לנו הומור משותף והכל מעולה עד שקורה משהו שהוא מתחרפן ממנו.
החלטתי הפעם לא להיות זו שניגשת אליו. לתת לו לראות שנפגעתי ממנו ואני לא מוכנה להיות יותר זו שניגשת וסולחת כל פעם. הבעיה שמרגיש לי שהוא מגיב לי לשאלות מקצועיות בצורה חסרת סבלנות, כאילו הוא כועס עליי ממש.
בנוסף, על אף שאני מבינה שזו החלטה נכונה לי, קשה לי לא לתקשר איתו ויהיה לי קשה עוד יותר כשנחזור לעבודה.
נאמר לי שהוא מתנהג איתי כמו שמתנהגים בזוגיות כשרבים ואני נאחזת בזה שאולי יש לו רגשות אליי ובגלל זה הוא מתנהג איתי ככה.
אני יודעת שאני נשמעת כמו מישהי אובססיבית ולא יודעת מה לעשות. אשמח לעצה.

היי שלום
בשבועות האחרונים הרגשתי צורך גדול לפגוש את המטפלת שלי מספר פעמים בשבוע בעקבות מקרה שקרה לי והשפיע עלי. המטפלת נענתה לבקשתי, כמו תמיד. לאחר מספר מפגשים אינטנסיביים, נבהלתי מהצורך, ההזדקקות והתמיכה שלי על ידה , מההשפעה הגדולה שלה עליי והצורך החד צדדי ומיהרתי לבטל את המפגש הקרוב, שכן כבר נפגשנו השבוע.
אני מטופלת אצלה כבר כמה שנים , בד"כ מגיעה פעם בשבוע ולאורך השנים הללו גם היו מספר הפסקות ביוזמתי.
רציתי לשאול ממה יכול לנבוע הפחד מההיקשרות/תלותיות/נזקקות הזאת? בקשרים היומיומיים שלי אני תמיד אעדיף קשר דו צדדי, בו יהיה צורך ורצון של שני הצדדים בקשר , לעומת הקשר מול המטפלת, שהרצון שלי בקשר וההזדקקות שלי בה מבטא משהו חד כיווני וזה נורא נורא מפריע לי. אני מרגישה חלשה אל מול זה. מרגישה שהכח הוא אצלה.
איך והאם בכלל ניתן להתמודד עם התחושות הללו?

שלום,
אוהב לקרוא באינטרנט כיצד לטפל בבעיות פסיכולוגיות שונות, כמו למשל- קבלת החלטות, חשיבה של שחור או לבן, איך להתמודד עם אנשים בעייתיים בעבודה, דחיינות ועד בעיות יותר מורכבות. יש מאות נושאים שאפשר לקרוא עליהם.
השאלה איך מגיעים לרשימת כל הנושאים הבעייתיים שפתירתם יכולה להביא תועלת עבור אדם ספציפי? איך לדעת מה מתאים? מקריאת הכותרת לא תמיד מבינים אם זה בדיוק מתאים ואת החשיבות או העדר חשיבות.

הכוונה יש מגוון אתרים/ספרי פסיכולוגיה/ הרצאות און ליין שמלמדים איך להתמודד עם סימפטומים/בעיות, לכן חשוב לגלות כמה שיותר (או לפחות את המשמעותיות יותר) בשביל שאפשר יהיה לתקן.
הבעיה היא איך להגיע לאותם בעיות/סימפטומים.
האם איבחון פסיכולוגי יתן מענה לבעיה? האם יש רעיון נוסף מלבד איבחון פסיכולוגי?
סתם קריאה כללית גם תגזול הרבה זמן (יש הרבה נושאים לא רלוונטיים) וגם לא תמיד מבינים מה רלוונטי ומה בעל משמעות.

תודה רבה.

הי שלום אני בת 23,
בעבר התמודדתי עם חרדות, פחדים, דימוי עצמי נמוך, ביקורת עצמית גבוהה, חוסר הערכה עצמית, חוסר ביטחון, הייתי גם בדכאון תקופה,עברתי טיפול שסייע לי אך עדיין יש על מלעבוד בחלק מהדברים, יש רגעים שקשה אבל קיבלתי כלים להתמודד יחד עם זאת מעניין אותי מאוד תחום הפסיכולוגיה מאוד ואני חושבת שהיית רוצה לעסוק בכך, מעניין אותי לשמוע חוויות שאנשים עוברים ומתמודדים איתם להיות שם בשבילם ולהקשיב להם. אומרים מגדירים פסיכולוגים כאלו שבילדותם היו החברים שתמיד היו באים לשתף אותם בדברים והם תמיד היו מייעצים לחברים והם היו מקבלים את הכינוי של "הפסיכולוג של הכיתה" זה לא הכינוי שנתנו לי בילדות, הייתי יותר מופנמת ועם מעגל חברים מצומצם, וגם עכשיו כך, אני חושבת שאולי הרצון להיות פסיכולוגית היא אולי מהמקום שאני חווה כעת ועוברת המון התמודדיות זה התחום היחיד שנראה לי כמעניין ונוגע אליי אני תמיד מוצאת את עצמי מחפשת הגדרות למה אני חשה ומרגישה כעת, שאלתי היא איך אני אדע אם אני באמת רוצה להיות פסייכולוגית ולסייע לאחרים או שזה מעניין אותי כי אני רוצה לעזור לעצמי ?

תמיד היה נראה לי שיש בי משהו לא מסונכרן/ לא תקין.
אף פעם לא הצלחתי לשים את האצבע על הנקודה.
עכשיו עם התפרצת מגפת הקורונה אני קצת יותר מבינה.
פתאום כולם מרגישים מה שאני מרגישה כל הזמן, ומתנהגים כמו שאני מתנהגת כל הזמן אבל אני לא יודעת להגדיר מה זה ההתנהגות וההרגשה הזאת.
פתאום כולם עושים מה שאני עושה מלכתחילה ובבחירה:
לא יוצאים מהבית אם לא מוכרחים, לא מתקרבים אחד לשני, שומרים מרחק, לא מבקרים זה את זה.
ולא רק זה, אלא הכל, האווירה, המצב הכללי, לא יודעת בדיוק לתת שם לזה.
הדבר המדויק ביותר שאוכל לומר הוא שהמצב של כולם עכשיו הוא המצב שלי תמיד.
ועכשיו אני מרגישה שהעולם משקף את החוויה התמידית שלי.
זה נורמלי?