פורום טיפול נפשי

האם שתיקה בטיפול גם מועילה ויכולה לספק החזקה?
ניסיתי המון את הטיפול שלי, אין לי מה לחפש שם כי הוא רק פוגע בי ומרסק,
אבל אני לא מצליחה להחזיק את עצמי לבד, אני עובדת והכל אבל בשארית הכוחות האחרונה.
אני פוחדת מהרגע שבו לא אצליח להרים את עצמי יותר.
לא מוצאת מטפלת אחרת, לכן אני נשארת בינתיים, כי אני לא יכולה להחזיק אפילו שבוע לבד.
השאלה אם שתיקה גם תעזור לי להרגיש מוחזקת?
אני מתכוונת לשתיקה לא כאקט התנגדות או רצון שהמטפלת תדובב אותי למה זה וכו', אלא שתיקה כפשוטה, שבה ארגיש מוחזקת בפנטזיה, ולא אפגע במציאות.
שתיקה- כי אין לי ברירה אחרת.
אני שבר כלי ואין מי שיכול לעזור לי בינתיים.

אני צריכה את העצה שעוזרת לי בתחום העבודה שלי להציג את עצמי כדמות עם דעה שכולם צריכים להקשיב לה ולהיות דמות שולטת בעבודה. הבנתי שאולי תנועות הגוף יש להם הרבה איפקט. אבל עדיין אני צריכה מעבר. אחרת לא תהיה אפשרות להמשיך בעבודה .

אפשר הסבר בשפת עם מה אמור לקרות בטיפול? הכל כל כך איטי לי או שבכלל לא עובד שאני כבר רוצה הסברים למה לצפות כי זה נראה ששום דבר לא הולך כמתוכנן

מה שהכי מעניין אותי זה כמה אני יהיה נכה בסוף, אמפטיה זה נחמד והכל אבל כשהיא נגמרת ואני לבד וצריך להסתדר אני רוצה להתאבד מאשר לחיות חיי נכות

לדוגמה
אני מפחד מרעשים כל רעש מקפיץ אותי ומפחיד, אני חכם אבל זה לא משנה במקרה הזה, אנשים מצפים שבגלל שאני חכם אני אבין שאין ממה לפחד
אני לא מבין ויש ממה לפחד, פחד עולה לי גם כשאני רואה אנשים שהולכים לכיווני

בסוף הטיפול מצופה שאני לא ארגיש פחד בגלל? אני ארגיש קצת פחד? מה בדיוק יקרה?

היום אני לא מצליח לשבת על המחשב 20 דקות ברצף (סתם ככה) בלי להשתגע מפחד להישאב פנימה ולא לחזור אף פעם לחיות במציאות, כשהייתי צעיר הייתי חיי במחשב והעולם האמיתי הרגיש לי וירטואלי ולא חשוב, האם אני אפסיק לפחד או שאפחד פחות בסוף הטיפול?

כל השאלות בהנחה שהטיפול הוא מוצלח והכל, מצידי שייקח שנים רק חייב שזה ייפסק כי החיים שלי בלתי נסבלים

האם אני יהיה מסוגל להיות בחברת אנשים, כמה אני יהיה מסוגל? אם לא אז מעדיף שתגלי לי הכשיו אני גם ככה חושב להתאבד הרבה לאחרונה
במצבי היום נוכחות של אנשים באותו בית איתי מפריעה לי, גם אם זה השותפים לדירה אני נחנק ומוטרד, בכוננות נפשית כל הזמן.

היום בדיוק הבית ריק ועכשיו אני ריק גם, זה המצב הרגיל אני תמיד ריק, הייתי רוצה לדעת מה זה להיות מלא, והאם הריקנות גם תהיה תמיד? או שזה עמור לעבור בתיפול?

יש לי עוד כמה שאלות בסיסיות בנוגע לטיפול, אולי אני פה עם ציפיות לא ריאליות...

1. יש מקום לפעמים להאשמה בטיפול מתוך כוונה להביא את המטופל למקום טוב?
2. בטיפול יש כאב, האם כאב חד שנובע בעיקר מתגובות המטפל הוא הכאב שאמור להיות בטיפול?
3. מטופל אמור לשרוד כאב פוצע ממטפל ולהתרגל אליו?
4. זה בסדר שמטופל מצפה לקבל הכרה בסבל שעבר מהמטפל?
5. האם זה מוגזם הרצון לחוש שהמטפל מזדהה עם הכאב?
6. האם מטופל יכול לסמוך על עצמו כשהוא חש שהמטפל לא נמצא במקום שלו, לא מפרש אותו נכון ולא מרגיש אותו? (כמובן, לא אחרי פעם אחת אלא אחרי ניסיונות הידברות עם המטפל)

ליטל, זו שוב אני הבלתי נלאית מלהיפגע...
הייתי היום בפגישה אצל המטפלת, כתבתי לה לפני הפגישה שאני רוצה לשוחח איתה על כך שתקופת הטיפול מתחלקת אצלי לשניים התקופה הראשונה שבה היא היתה דמות "פוגעת" בתוכי, והתקופה השניה שבה היא היתה דמות "מחזיקה", כאשר בתקופה הטובה לא זכרתי באופן רגשי שום דבר ממה שקרה בתקופה הקשה, גם לא את הדמות ה"פוגעת", וכתבתי לה שהתגובה המאשימה שלה בפגישה האחרונה העלתה את הדמות הפוגעת חזרה לזיכרון ואני מבקשת שתעזור לי לתת אמון בחזרה. כי אני רוצה את האמון.
המטפלת אמרה שהכל בא ממני, היא לא רק פוגעת ולא רק מחזיקה וצריך ליצור אינטגרציה. והתחילה שוב לקשר בין האישיות שלי לניתוק והטראומה, כשהיא יודעת שזה קורע לי את הלב! מאשים אותי! מקטין ומכאיב! אבל היא אמרה שאני חייבת לשרוד את זה! אמרתי לה שאני לא אשרוד, אני אמות. וששאלתי בפורום ואמרו לי שזה יוצר דיכוטומיה בין קורבנות לאשמה. וזה מה שאני מרגישה.
היא התחילה להתגונן, לומר שאני פוגעת בה בכוונה, מגיעה אליה עם שאלות ותשובות נגדה, להוכיח שהיא לא בסדר... הבטחתי לה שלא!!!! אבל היא עמדה על שלה בתוקף!
אמרתי לה ברוב ייאוש שאנחנו פשוט בשתי ארצות שונות...
היא המשיכה להתגונן, לומר שאני מנסה לטפל בה במקום שתטפל בי, אמרתי לה שאני ממש לא מתכוונת!!!! היא התעקשה שחייב להיות שאני עושה את זה במודעות.
אמרתי לה שאנחנו מנהלות דו שיח של חרשים, ושתעשה לי טובה ואם זה לא המקום המתאים היא לא חייבת לסבול אותי, רק שתסיים כבר היא בעצמה את הטיפול כי אני לא מצליחה לעשות את זה לבד...
היא אמרה שלא מסיימת את הטיפול כי זה התפקיד שלה לעזור לי. וזה יקרה לי עם כל מטפלת.
אמרתי לה שאני לא מאמינה ואני רוצה לנסות, אם באמת זה יקרה אדע שהיא צדקה...
היא אמרה שאני כל הזמן מכניסה אותה לטיפול וזה לא צריך להיות כך, אמרתי לה שהיא מכניסה את עצמה...כל דבר שאני אומרת היא לוקחת אישי, וזו ממש לא הכוונה שלי! לא משעמם לי, ומספיק קשה לי לחיות עם עצמי, אין לי מקום לעוד אחת בתוכי...
סיימנו כך.
יצאתי.
והיא טרקה אחרי את הדלת....
אני מזועזעת, ויודעת שאם היא תתקשר ותדבר יפה, יש סיכוי שאני חוזרת אליה...
מי יציל אותי מעצמי?

היי,

בארבע וחצי שנים האחרונות אני מוצאת את עצמי עם תספורת קצרה שלא מתאימה לי ושלא מייצגת אותי.
כמעט כל חיי היה לי שיער ארוך ואחרי שקרה משהו בחיים האישיים שלי, פתאום אני לא מצליחה לגדל את השיער שלי לאורך המקורי שלו, גם אם אני מגדלת לתקופה מסוימת ואז מחליטה להוריד שוב.
אני ממש לא מרוצה מהמצב, זה הופך אותי לדמות שאני מתביישת בה, לא רק שהיא מכערת אותי, היא גם פוגעת בדימוי העצמי שלי.
אני לא מסוגלת ללכת למקומות, להציג את עצמי, לדבר על עצמי, לרגע אני כבר לא אני.
האם יש דרך להשתלט על זה ולחזור לעצמי?

פעם החזקתי את עצמי, אפילו בזמנים קשים מאוד. שחזרו על עצמם שוב ושוב.
אפילו כשהטראומה היתה כ"כ עמוקה ומזעזעת, עד שהתחושה היתה שרצחו אותי נפש, ולא היה איתי אדם בעולם להחזיק, להסביר, לתקף.
מאז עברו שנים רבות וההחזקה העצמית שלי החזיקה מעמד יפה מאוד.
פתאום אחרי משבר, כבר מעל לשנתיים שאני לא מחזיקה את עצמי, אם אין לי החזקה חיצונית (טיפול) התחושה כ"כ קשה שאפילו פיזית אני מרגישה שקשה לי להחזיק את הגוף, תחושה שהגוף קורס.
הקושי שלי כפול:
גם הקושי עצמו- לא פשוט בשבילי להיות תלויה פתאום בהחזקה של מישהו אחר, וגם הקושי להסכים לזה שהנפש (זאת שאף פעם לא נתתי לה מקום, כי זה היה נראה לי מעשה של עצלנים שמחפשים תירוצים) לא נותנת לי להמשיך את החיים בלי להתייחס אליה. בלי לשלם בשבילה. ואם אני מנסה להתחמק או "לחפף" בטיפול, אני מקבלת מיד את מה שמגיע לי - כאב נפשי בלתי נסבל, תחושת פירוק וטלטול מייסרים.
יש לי שאלה- זעקה:
יום אחד אוכל להחזיק את עצמי בחזרה? זה הגיוני שזה יקרה אפילו שכבר שנתיים אני לא מסוגלת להחזיק את עצמי?
(המטפלת לא ממליצה על טיפול תרופתי)

אוי, ליטל, את לא יכולה לענות לי תשובה חד משמעית?
כתבתי לכן פה כ"כ הרבה פעמים, זה באמת נראה לך תקין הקשר המטורף הזה?
בבקשה תגידי לי שאין לי מה להמשיך אצלה, שקשר טיפולי לא אמור להיראות כך.
אני לא מצליחה להתפטר ממנה אפילו שבחודשים הבודדים שהיה קשר יותר נורמלי הצלחתי להבין כמה זה חשוב שהמטפל יהיה במקום תומך ולא פוגעני.
היא סתם רוצה את הכסף שלי.
זה מה שמעניין אותה.
לא אכפת לה להמשיך אפילו שהקשר כ"כ קשה, רק בגלל שחבל לה על הכסף...
ואני הפתיה ממשיכה לבוא ולהיפגע, כשמצאתי כבר מזמן מטפלת מכוונת עד הסוף...
אני רק פוחדת לאבד שליטה מרוב חיבור בקשר עם המטפלת השניה "הטובה", וגם היא מבוגרת מאוד, ואני פוחדת לאבד אותה באמצע טיפול...
אני צריכה שמישהו יידחף אותי לסיים, כי המטפלת שלי לא מוכנה ליזום את זה מעצמה.
למה המטפלת שלי ממשיכה איתי?
למה היא לא מוכנה לסיים את הטיפול?
זה יפה ככה?

הפסיכולוגית אמרה לי שיש משהו שאני לא מספר
ואני שברתי את הראש
והתמלאתי מלל
ולא הבנתי
היא אמרה לי הרבה שהיא לא מבינה
ואני התעקשתי שהיא כן מבינה
אני חושב שהיא התכוונה
שאני לא מתייחס אליה
שאני לא מספר מה אני מרגיש כלפיה
על הרגשות שלי אליה
על כמה שאני רוצה שתהיה קרובה אלי
על כמה שאני אוהב אותה
והפנטזיה רק הלכה והתנפחה כמו בלון
זה כואב שבלון מתפוצץ
בגיל ההתבגרות
זה מאד בלט שהסתרתי את ההתאהבות שלי בבנות
נורא התביישתי
רק שלא הצלחתי להפוך את זה להבנה מעשית
המנעות פסיכית
כמו המופע של טרומן
אני רוצה להביע רגש בעדינות
ולא כמו פיל בחנות חרסינה
אז איך הופכים את ההבנה למעשה?

בכל המפגשים אני טוענת שלא אכפת לו ממני והוא אומר שלהפך, שהפחד הכי גדול שלי זה שאני אדע שאכפת לו ממני
האם יכול להיות שאני בסופו של דבר חוששת שהוא התאהב בי?
הרי זה לא מסתדר לי כי המחשבות הכי כואבות שעוברות לי בראש באופן יום יומי הן כמה לא אכפת לו ממני ושהכל מזויף
שהוא שוכח אותי ומוחק אותי בתום המפגש

חשוב לציין שיש לי קסם אישי והוא לחלוטין מופעל בטיפול

היי, שאלה אולי קצת טיפשית, אולי מתוך בורות כי אני באמת לא כל כך בקיעה בנושא..
יצא לי לפגוש בזמן האחרון כמה אוטיסטים בתפקוד גבוה. זה די מענין אותי וקראתי על זה די הרבה. נתקלתי גם במחקר שעוסק ב theoty of mind בילדים עם בעיות קשב וריכוז. עד כמה שאני מבינה גם באוטיזם וגם ב ADHD יש קשיים בתקשורת, קושי בויסות חושי וליקויים בתפקודים אקזקוטיביים. מה בעצם ההבדל המהותי ביניהם? שהופך הפרעת קשב לדבר אחר ולא לאיזשהו מצב ביניים או אוטיזם מתון יותר?
תודה!

אני בטיפול דינמי שנה וחצי בערך.
יותר משנה נעשה שחזור טראומתי ע"י המטפלת, היה המון הקטנה והאשמה בטיפול, סבלתי המון והתנגדתי המון, ניסיתי לסיים את הטיפול פעמים רבות, קשר עין הלך והצטמצם עד שלא היה שום קשר עין מתחילת הפגישה ועד סופה במשך חודשים רבים, עד שקרה משבר.
המטפלת האשימה אותי שבגללי הבן שלי חולה, בגלל שאין לו אמא מספיק מקושרת. כשבעלי ראה שהיא מגזימה עד כדי כך הוא התקשר אליה להעמיד אותה במקומה, ובמקום להקשיב לו, היא כעסה וצעקה שהוא בעצמו גם צריך לבוא לטיפול ושהיא לא מוכנה להמשיך לטפל בי יותר, ושנקבע פגישת סיום.
הרגשתי שהכאיבו לי שנה שלימה ובסוף זרקו אותי.
לאחר משבר גדול מאוד ביננו, שאין כאן המקום לפרט, המטפלת ביקשה שאשוב לטיפול, אמרתי למטפלת שהטיפול עד עכשיו רק פוצע אותי וצריך למצוא דרך אחרת.
עשינו שיחת עומק, הסברתי מה מכאיב לי, התחלנו להיפגש פעמיים בשבוע במקום פעם אחת, והטיפול החל לצעוד בדרך חדשה וטובה יותר.
אני שכחתי מהדמות הקודמת ה"פוגעת" של המטפלת ותקשרתי עם הדמות החדשה שהופיעה בעקבות השיחה.
בפגישה האחרונה הגעתי בחרדה גדולה מאוד, אני עצמאית בעלת עסק, וכרגע נמצאת בתקופה של השקעה כלכלית גדולה, שמקווה מאוד שתכסה את עצמה ותרוויח, אמרתי למטפלת שאני לחוצה מכך שהטיפול עולה לי יקר כ"כ, ואולי בינתיים, עד שתסתיים תקופת ההשקעה בעסק נעבור לפעם בשבוע במקום פעמיים, כי זה יקר לי.
פתאום יצאה ה"דמות הפוגעת" שהכרתי שנה שלימה מתוך המטפלת, והאשימה אותי, שאני לא עושה מה שצריך כאישה, אני לא רוצה להתקדם בטיפול, ולכן אני רוצה להפחית את מינון הפגישות, וזה לא קשור לכסף, וכו' וכו'.
יצאתי מהפגישה שבורה, מרוסקת.
התגובה הרגשית החזקה לא נבעה מהמילים הפוגעות והמאשימות של המטפלת, כי אם זה היה קורה באופן חד פעמי, הייתי מסוגלת להבין ולסלוח.
התגובה הרגשית החזקה נבעה מכך ש"גיליתי" את הדמות הזאת שכ"כ הרבה פגעה ופצעה אותי שוב בחדר, היא לא נעלמה, היא קיימת ובועטת!
כל מה שאני אומרת לה יכול לשמש ברגע של "פיצוץ" שלה נגדי.
אין לי שום קשר רגשי עם המטפלת הזאת, אבל אני כן הרגשתי מוחזקת בתקופה הטובה.
עכשיו כל התחושה של ההחזקה נעלמה, ורק הכאב, הטראומה והפצעים שנפצעתי ממנה, רק הם בוערים וכואבים בתוכי.
יש טעם לדבר איתה?
או שמצב כזה שבו מסתתרת דמות "פוגעת" במטפלת, הוא מצב לא תקין.
חשוב לי לציין שבאופן כללי אני מרגישה שהמטפלת לא "מכוונת" אלי, לא מרגישה אותי, לא מבינה את המקום שבו אני נמצאת.
אבל אני ממשיכה איתה למרות הכל, לא יודעת למה...

שוקלת אם לפנות למטפלת, כי קשה.
אבל כועסת עליה והיא עוד לא יודעת.
וסהכ חוויתי היום קשת כל כך גדולה של רגשות שאולי זה בסדר ונורמלי ולא צריך לרוץ לזרועותיה.
אז יש התלבטות וגם קצת רצון לכתוב לה אבל עוצרת את עצמי.
אסתדר לבד.
בטוחה שאסתדר לבד.
יהיה בסדר.

תמיד יש מישהו שרוצה לחדור פנימה
כמו לדעת סוד שאני לא מוכן לגלות
ואני יודע לעצמי שאין דבר כזה
וזה נורא מטריד אותי שמנסים לחדור לפרטיות שלי
שכנראה אני שומר עליה בקנאות
כל פעם מישהו אחר שמסרב להרפות
לפעמים אפילו לאורך שנים
אפילו הפסיכולוגית אמרה שיש משהו שאני לא מספר
ואני בתמימותי אומר לה
סיפרתי לך כל כך הרבה
על מה את מדברת?
יש לי קושי חברתי להתחבר לאנשים
ויש אנשים שאני ממש סולד מהם
וכשהסלידה גוברת כשהם מנסים להתקרב
זה בלתי נסבל
כי אני לא מצליח לעבד את זה
וזה נחווה כפולשנות
וחדירה לפרטיות
כאילו תעזבו אותי בשקט
מה אתם רוצים ממני
אני סך הכל 'מגמגם' כמטאפורה כן
אולי אני מתנהג כמו מרגל
כמו אלי כהן שתפסו אותו בסוף
אבל לי אין שום סיפור אפל
אני באמת לא מצליח למצוא מישהי לזוגיות
ולא מצליח להתחבר לחברים
וכבר לא מרגיש בודד כמו פעם
אז מה עושים עם האובססיבים האלה?
כדי שיניחו לי לחיות חיים שקטים

חזרנו להיפגש אחרי שהחלימה ממחלתה.והיא בסדר.
באופן מוזר לצד זה ששמחתי לפגוש אותה מתלווה לזה כעס שזר לי.לא מבינה למה אני כועסת עליה.למה לכעוס על מישהו שחולה..ועוד מישהו שככ אוהבים.
וזה לא עובר לי..כבר שתי פגישות.
ואני יושבת מולה מאד מאופקת.אני אומרת הכל אבל אני מחזיקה.ובעצם אני לא רוצה להחזיק.לא.אני רוצה לבכות אבל אני בולעת את הדמעות או מוחה מהר לפני שיזלגו ואני רוצה להתכרבל בתנוחה עוברית על הספה בחדר ואני רוצה לבכות בקול ולכעוס ולהגיד הכל במילים פשוטות באותן המילים שיש במחשבות בתוך הראש שלי:
קשה לי להיות רחוקה ממך,אני מרגישה שאין לי שליטה במצב,אני מפחדת לאבד אותך.אני כל הזמן רוצה יותר ואני לא שולטת ברצון הזה וזה מפחיד אותי.אני מפחדת שפעם נצטרך להיפרד.אני שונאת שפגישה נגמרת ואני צריכה ללכת ולהשאיר בחדר את ה"שמיכה" שאת נותנת לי שעוטפת אותי באהבה וחמלה וקירבה ושומרת עליי ככ טוב.אני רוצה עוד מזה.עוד לפני שפגישה מתחילה אני עצובה והגוף שלי כואב מהמחשבה על כך שהיא תיגמר ושוב אצטרך להתמודד עם הפרידה ממך.גם אם זה רק לכמה ימים.אני מפחדת שאיבדתי את עצמי בתוך האהבה וההיזדקקות שלי אלייך.

זה מה שאני רוצה להגיד בפגישות איתה.ואני רוצה לבכות ולצעוק.אבל אני לא יכולה ואני גם לא יודעת אם מותר..
ואני מרגישה שאני יוצאת ומשהו לא נגמר בתוכי.
אני לא חושבת שמטפלים צריכים לספוג הכל..אבל הייתי רוצה להרשות לעצמי להיות פחות מחושבת.להתפרע (לא בקטע אלים..).
אני לא מסתירה ממנה כלום.ואין כמעט משהו שאני לא יכולה לדבר עליו איתה.(כמעט..) אבל אני כנראה כן מתביישת.מפחדת לאבד שליטה.נבוכה מלבכות ומלכעוס..
כשמישהו מאבד שליטה מה מרגיש המטפל?