פורום טיפול נפשי

הטיפול בזום מרגיש לי כל כך אינטימי וזה מלחיץ אותי
שבוע שעבר ביטלתי פגישה והשבוע אני לא יודעת מה אעשה.. אני מאוד מתגעגעת אבל גם מרגישה שטיפול ככה חודר לי לטריטוריה הכי אישית..
זה מעבר למקום הקונקרטי שאני אעשה בו את הוידיאו.. לדבר בטלפון/ וידיאו משויך עבורי לדבר עם חבר, בן זוג
הקשר שלי עם המטפל גם ככה מאוד אינטימי וזה רק עלול להעצים את זה

שבוע טוב ליטל יקרה. קודם כל רציתי לעדכן אותך שהייתי בפגישה ראשונית עם הרופא שלי וממש הייתה פגישה נהדרת, מעודדת, יש תוכניות טובות לגביי אבל זה יקח המון זמן בגלל הקורונה לפחות חצי שנה ויותר. בינתיים לצערי עם ישראל צריך להישאר בבית ואני פועלת לפי ההנחיות כמובן. הבעיה היחידה שאני בחדר לבד מול האינטרנט והטלוויזיה ומה שיש זה כל הזמן רק חדשות על הקורונה גם באינטרנט פותחים אינטרנט ישר קוראים על הקורונה. בגלל שאני הרבה באינטרנט יש מישהו מהעבר הרחוק שאני מתגעגעת אליו בטירוף. כיום אין לי לא פייסבוק לא טלפון שלו אנחנו מזמן לא בקשר בעזרת השם בעתיד שאתחיל טיפול נכון יהיה לי הרבה חברים חדשים ויהיה לי הרבה לאן לצאת. אבל מה שקורה בגלל שכל הזמן אני באינטרנט לבד בחדר בגלל ההנחיות,אני נכנסת לפייסבוק של אותו אדם ולא מפסיקה להסתכל עליו. אני לא יודעת איך להגיע אליו אני גם לא יודעת שעם במקרה פעם באיזשהי צורה יהיה לי פייסבוק או אראה אותו למרות שאני לא מאמינה שזה יקרה כי הוא גר בעיר אחרת אני מפחדת שהוא יתחמק ממני או דברים כאלה. פתאום נזכרתי בו ובמקרה אמרתי אני אסתכל עליו בפייסבוק אבל נצבט לי הלב שאין לי שום קשר איך ליצור איתו קשר. אני קצת מרגישה רגשות אליו. חוץ מזה אני מרגישה מצוין בעזרת הרופא המדהים שזה לא מובן מאליו. הדבר היחיד שהתחלתי לפתח שוב רגשות עזים כלפי הבחור אני מרגישה מין תחושה כזאת שממש בא לי לחבק אותו. אני כרגע בודדה חברתית ובנוסף בגלל הקורונה אי אפשר לצאת החוצה אני כן מעסיקה את עצמי גם בדברים אחרים וטובים ועוזרת הרבה למשפחה שלי גם ממשיכה ללמוד לעצמי באינטרנט אגב הרופא הציע לי להמשיך וללמוד באינטרנט. אבל את אותו בחור אני לא מפסיקה להוציא מהראש ולהסתכל עליו בלי סוף בפייסבוק פיתחתי אליו רגשות. אשמח בינתיים עד שהרופא התקשר אלי לתיאום והוא אמר שזה יקח הרבה זמן מה לעשות לגבי הרגשות ואהבה שלי לבחור? איך אני יכולה להתמודד עם הרגשות שפיתחתי אליו? שוב. ממש אשמח לעצה קטנה ומאחלת לך למשפחתך לכל עם ישראל שנמשיך להתחזק ולהסתכל על החצי כוס המלאה שנעזור אחד לשני אנחנו עם אחד משפחה אחת בימים אלה כל עם ישראל ומאחלת לכולנו רק בריאות אמן שהקורונה יגמר כבר ונחזור לחיים הרגילים, בעזרת השם אמן

סליחה אם אני חופר או משהו, אבל יש לי עוד שאלה:

אחרי שיחה עם המשפחה גיליתי שאני לא מאובחן רשמית (המשפחה שלי לא קיבלה כסף או שירותים מן הביטוח הלאומי) ולכן אני לא נחשב כלוקה במשהו לפי הצבא שמקבל את המידע מהביטוח.

האם אבחון שני בבגרות ישפיע על משהו? רישיון נהיגה? רישיון נשק? כניסה למשרות מסוימות (נגיד במשטרה או בממשלה)?

שלום לכם.

כשהייתי ממש קטן, איבחנו אותי כבעל תסמונת אספרגר או בעיות וויסות חושי/רגשי/משהו כזה. אני כיום לקראת הצו הראשון, בעל כישורים חברתיים טובים, שליטה בעצמי ומוטיבציה להתגייס. האם אני אקבל פתור או פרופיל 45 אוטומטית? קראתי איפשהו שהביטוח הלאומי מעביר אוטומטית מידע על מלש"בים עם אוטיזם, האם אני אחשב כאחד?

אני לא מעוניין באנשים ומחפש את האנשים שהכי קל לי להיות בחברתם אין לי קליק עם עף אחד, איך אני אמור לדעת אם הפסיכולוגית מתאימה לי אם אני לא יודע מה זו ההתאמה ואני לא מרגיש כלום כלפיה
אני לא בטוח שאני עם הפסיכולוגית הנכונה לפעמים הרבה פעמים

אני מרגישה זעם
אני כועסת עליה ושונאת אותה וזה לא הגיוני כי היא כל כך חשובה לי ואהובה
היא לא אשמה
ואני לא רוצה להרגיש ככה
ואני לא מבינה את זה
אבל אני רוצה לכתוב לה דברים רעים
ולצרוח עליה

אני לא יכולה להיות כמו כל האנשים הנשגבים שרואים בזה הזדמנות ולוקחים את הטוב שהתקופה הזו מאפשרת (ואני יודעת שהיא גם מאפשרת)
הייתי רוצה להיות כמוהם
אבל אני משתגעת מבפנים

אני רוצה לחתוך/לשרוף את עצמי.דבר שלא עשיתי חודשים..
אני לא יכולה לסבול את זה שלא ידוע מתי זה ייגמר
ואני מרגישה שאני לא אוכל להחזיק מעמד הרבה זמן
איזה מן בנאדם מיותר אני
האמת שהייתי מעדיפה להיות מורדמת ומונשמת

אני מקשיבה לחדשות ואומרים שם את מגבלות התנועה לאור משבר הקורונה - ואני לא מבינה למה בעצם הפסיכולוגית שלי ביטלה את המפגשים והפכה את הטיפול לאונליין...הם אומרים שמותר ללכת לעבודה, מותר לצאת צרכים רפואיים,מותר לצאת לקניות בסופר ובבית המרקחת.אין שום איסור שאפשר להסיק ממנו שאסור לקיים טיפול.
אז למה ?

ליטל תודה על התשובה.. קצת השלמתי אם זה שעכשיו רק נשארים בבית..
אבל הבנתי אתמול משהו.. חתכתי הרבה והכי עמוק שחתכתי..והבנתי שזה רק ימשיך וימשיך כי זה כבר לא מספיק אבל גם כי לא באמת אכפת לי משום דבר. הבאתי את עצמי למצב הזה למרות שיכולתי שלא כי לא מספיק רציתי לא לחתוך. וגם עכשיו כשאני מבינה את זה.. מה אם אני לא רוצה להפסיק? לא מספיק אכפת לי לא מהצלקות ולא מהכאב והדם. וגם לא מספיק מלהיות בסדר כי מה זה בסדר בכלל? אני חושבת שאין דבר כזה. ואם כלפי חוץ אני מצליחה לתקשר וללמוד וללכת לעבודה אז זה הביטוי היחיד לזה שמבפנים אני מקולקלת. ואפילו שההקלה זמנית ושצריך לחתוך יותר ויותר עמוק זה כן מקל. אני בעצם רוצה להמשיך לחתוך. ואני חושבת מה זה אומר על זה שאני מנסה והולכת לטיפול.. אם אולי זאת צביעות כי אם אני באמת באמת ארצה אני חושבת שאני יכולה להפסיק

שלום, אני בת 21, ברקע יש לי אישיות גבולית וטראומה.
אז בערך מכיתה ח', אני במחשבות על בתי חולים,על כמה שבא לי להתאשפז, ולעבור ניתוחים. אני אוהבת את תשומת הלב, האכפתיות והתמיכה של הצוות הרפואי. לדעת שהכל מתרכז רק בי. אז בזמן האחרון התחלתי "להוציא את זה לפועל". העלתי לעצמי את החום בכל מיני שיטות , הייתה לי דלקת כלשהי (אמיתית) ונתנו לי אנטיביוטיקה ולא לקחתי כדי שהמצב יחמיר ואצטרך ללכת למיון. לאחרונה התחלתי לזייף בעוד כמה דרכים, דברים שלא אגיד פה כדי שלא יזהו אותי.
אני מבינה שאני צריכה עזרה. אני יודעת שזה לא תקין, אני יודעת שזה לא מצב נורמלי ואני לא רוצה להישאב לתוכו. אני רוצה עזרה, אני רוצה להפסיק את זה. אני רוצה להפסיק לקנא בכל חבר או חברה שהולכים למיון, אני רוצה להפסיק לקנא בידיד שיש לו מחלה קשה וצריך ניתוח. אני רוצה להפסיק עם המחלה הזאת.
אז השאלה שלי היא בעצם, קודם כל, איך מפסיקים? מה עושים?
וממה זה נגרם? זה גנטי? זה פסיכולוגי, בגלל טראומות כלשהן?
אני אשמח לכל תשובה כי אני באמת לא רוצה להמשיך עם המחלה הזאת. תודה מראש.

התחלתי טיפול פסיכולוגי.
ולא נעים לי אפילו לכתוב, אבל זה מפחיד מידי כדי להישאר עם זה לבד, אחרי מס' פגישות בודדות התחלתי לאונן באופן כפייתי. זה נמשך יום וחצי והפסיק כי קיבלתי מחזור.
זה לא היה לי נעים, לא רצוני, זה היה זוועתי וכפייתי ומפחיד, והרגשתי שזה קשור למשהו שמציף אותי בטיפול/במטפלת.
אני לא אדבר איתה על זה.
בבקשה תעזרו לי!
אני פוחדת שכשיגמר המחזור זה יחזור לי.

ליטל, אם אני מרגישה שאני נורא רוצה לחזור למטפלת הקודמת, אפילו שבעלי אומר שאין בזה טעם כי השלב הבא שלה זה לזרוק אותי מהחלון.
וגם אני בתוכי לא מאמינה שיש לה רגשות כלפיי, נראה לי שהיא צוחקת בליבה כל פעם שאני כזאת פתיה לחזור אליה...
אבל אני מרגישה רצון חזק נורא, בפרט בזמני מצוקה והצפה אני רוצה לברוח אליה דווקא, ולא לחדשה.
האם אפשר לסמוך על הלב שלי שרוצה לחזור אליה?
את החדשה אני לא רוצה כרגע, אז אל תגידי לי לדבר איתה על זה. לא בא לי לדבר איתה עכשיו טלפונית וכד', ועוד לשלם על זה, כשאני עוד בקושי מכירה אותה...

שלום.
בעקבות טיפול צפו תכנים טראומתיים למודעות, זיכרונות של אלימות קשה וממושכת שעברתי בילדות.
מעולם לא סיפרתי על כך לבעלי, על אף שאנו נשואים שנים רבות, גם כי מעולם לא חשבתי שיש משמעות למה שעברתי וגם כי רציתי לשמור על כבוד משפחתי.
המטפלת המליצה בעבר לשתף אותו, על מנת שיוכל להבין מה עובר עלי, אבל אני לא מוכנה בשום אופן! לא מוכנה להיחשף ולא מוכנה לפגוע בכבוד האדם שהתעלל, כי על אף הכל, הוא וכבודו חשובים לי ויקרים בעיניי, ולא אחלל אותם לעולם!
הבעיה היא שכעת, מכיוון שאני מוצפת, בכל פעם שבעלי מתנהג לילדי באופן שמזכיר לי אפילו מעט שבמעט את חוויות העבר, אני מרגישה כאב חד ובלתי נסבל, ומגיבה בחריפות: כועסת עליו, מקניטה אותו ומוכיחה אותו קשות על התנהגותו, ובתוכי אני רוצה לברוח ממנו ומהסיטואציה ואני מרגישה אליו שנאה, כעס וכאב מעורבים.
אני מבינה שהתגובה שלי אינה מאוזנת, אני מבינה שהוא אינו מתעלל אלא רק גוער או מוכיח בזמנים שצריך ומגיע, אבל כשאני רואה את הילד שלי כואב ופגוע רגשית בגללו, על אף שזה הגיע לו, אני לא מסוגלת להכיל את זה!
האמת שאני לא כותבת על מנת לקבל עצה וכד', רק מצאתי פה מקום לשפוך קצת את הלב, כי בבית שלי במקום הכלה והבנה אני מקבלת תרעומת ובן זוג שמסתובב פגוע, והכל באשמתי...

איך ניתן להסתמך אך ורק על מקור מהימן כמו משרד הבריאות, כאשר האפידמיולוגית שלו, פרופסורית בעלת שם, מדברת על תרחיש אמיתי של 10,000 מתים מן המגפה בארץ?! נשמע בעיקר כאיום מבהיל. אין דרכים אחרות להעביר מידע?

הי. בדיוק לפני שבועיים החלטתי שאני חוזרת לטיפול ואני אתחיל לחפש מטפלת שאני מתחברת אליה. ואז הגיעה הקורונה...
אני רואה שהרבה מטפלים עוברים לטפל דרך האינטרנט, אבל אני לא מצליחה להבין איך זה יעבוד. כשאני נזכרת בתחושה שהיתה לי בטיפול, זה תמיד כולל כורסא, האינטימיות של החדר... להעביר את זה לשיחה בוידיאו מרגיש לי כל-כך מוזר...
איך המטפלים מתאימים את הטיפול כשמדובר בשיחה אונליין?

אני לא מרגישה נטושה.אני בהחלט מרגישה שהיא עושה הכל כדי לשמור על קשר, כמו שכתבת..
אבל אני מרגישה מאד עצובה.כאב.
ואני גם מפחדת שלא ניפגש יותר,אפילו שאני יודעת שהסבירות לכך נמוכה.
אני מרגישה פחד.במיוחד שאני לא יודעת כמה זמן זה יימשך...
סיכמנו שנעשה פגישות טלפוניות.אני לא רוצה וידאו.

חוץ מזה אני מרגישה שבלעדיה אין לי איך "להיטען"..ומנגד אני נדרשת להרבה לעשות ולתת הרבה..
מציפים את הוואטסאפ והפייסבוק בכל מיני רעיונות לפעילויות עם הילדים , בגן של בתי ההורים שולחים לקבוצה תמונות וסרטונים של ההילדים עושים דברים...
ולי אין חשק וכול לעשות איתם כלום.וגם לא בא לי לתקשר עם שטר ההורים.
זה גורם לי להרגיש אמא לא טובה.