פורום טיפול נפשי

שוקלת אם לפנות למטפלת, כי קשה.
אבל כועסת עליה והיא עוד לא יודעת.
וסהכ חוויתי היום קשת כל כך גדולה של רגשות שאולי זה בסדר ונורמלי ולא צריך לרוץ לזרועותיה.
אז יש התלבטות וגם קצת רצון לכתוב לה אבל עוצרת את עצמי.
אסתדר לבד.
בטוחה שאסתדר לבד.
יהיה בסדר.

תמיד יש מישהו שרוצה לחדור פנימה
כמו לדעת סוד שאני לא מוכן לגלות
ואני יודע לעצמי שאין דבר כזה
וזה נורא מטריד אותי שמנסים לחדור לפרטיות שלי
שכנראה אני שומר עליה בקנאות
כל פעם מישהו אחר שמסרב להרפות
לפעמים אפילו לאורך שנים
אפילו הפסיכולוגית אמרה שיש משהו שאני לא מספר
ואני בתמימותי אומר לה
סיפרתי לך כל כך הרבה
על מה את מדברת?
יש לי קושי חברתי להתחבר לאנשים
ויש אנשים שאני ממש סולד מהם
וכשהסלידה גוברת כשהם מנסים להתקרב
זה בלתי נסבל
כי אני לא מצליח לעבד את זה
וזה נחווה כפולשנות
וחדירה לפרטיות
כאילו תעזבו אותי בשקט
מה אתם רוצים ממני
אני סך הכל 'מגמגם' כמטאפורה כן
אולי אני מתנהג כמו מרגל
כמו אלי כהן שתפסו אותו בסוף
אבל לי אין שום סיפור אפל
אני באמת לא מצליח למצוא מישהי לזוגיות
ולא מצליח להתחבר לחברים
וכבר לא מרגיש בודד כמו פעם
אז מה עושים עם האובססיבים האלה?
כדי שיניחו לי לחיות חיים שקטים

חזרנו להיפגש אחרי שהחלימה ממחלתה.והיא בסדר.
באופן מוזר לצד זה ששמחתי לפגוש אותה מתלווה לזה כעס שזר לי.לא מבינה למה אני כועסת עליה.למה לכעוס על מישהו שחולה..ועוד מישהו שככ אוהבים.
וזה לא עובר לי..כבר שתי פגישות.
ואני יושבת מולה מאד מאופקת.אני אומרת הכל אבל אני מחזיקה.ובעצם אני לא רוצה להחזיק.לא.אני רוצה לבכות אבל אני בולעת את הדמעות או מוחה מהר לפני שיזלגו ואני רוצה להתכרבל בתנוחה עוברית על הספה בחדר ואני רוצה לבכות בקול ולכעוס ולהגיד הכל במילים פשוטות באותן המילים שיש במחשבות בתוך הראש שלי:
קשה לי להיות רחוקה ממך,אני מרגישה שאין לי שליטה במצב,אני מפחדת לאבד אותך.אני כל הזמן רוצה יותר ואני לא שולטת ברצון הזה וזה מפחיד אותי.אני מפחדת שפעם נצטרך להיפרד.אני שונאת שפגישה נגמרת ואני צריכה ללכת ולהשאיר בחדר את ה"שמיכה" שאת נותנת לי שעוטפת אותי באהבה וחמלה וקירבה ושומרת עליי ככ טוב.אני רוצה עוד מזה.עוד לפני שפגישה מתחילה אני עצובה והגוף שלי כואב מהמחשבה על כך שהיא תיגמר ושוב אצטרך להתמודד עם הפרידה ממך.גם אם זה רק לכמה ימים.אני מפחדת שאיבדתי את עצמי בתוך האהבה וההיזדקקות שלי אלייך.

זה מה שאני רוצה להגיד בפגישות איתה.ואני רוצה לבכות ולצעוק.אבל אני לא יכולה ואני גם לא יודעת אם מותר..
ואני מרגישה שאני יוצאת ומשהו לא נגמר בתוכי.
אני לא חושבת שמטפלים צריכים לספוג הכל..אבל הייתי רוצה להרשות לעצמי להיות פחות מחושבת.להתפרע (לא בקטע אלים..).
אני לא מסתירה ממנה כלום.ואין כמעט משהו שאני לא יכולה לדבר עליו איתה.(כמעט..) אבל אני כנראה כן מתביישת.מפחדת לאבד שליטה.נבוכה מלבכות ומלכעוס..
כשמישהו מאבד שליטה מה מרגיש המטפל?

שלום,
ביתי החליטה שהיא מעוניינת ללכת לטיפול פסיכולוגי ( צריכה סדר בחיים והכוונה) איך בוחרים ? מה צריכים לבדוק והאם תפקידו של הפסיכולוג הוא רק לשמוע או שגם מייעץ ונותן כלים להמשך הדרך תודה שרון.

גם כך אני חושבת ומתלבטת הרבה לגבי המשך הטיפול.
אבל כשאמרתי למטפלת שלא אוכל להגיע לפגישה והיא ספקה כפיה כאומרת, אין מה לעשות, אין לי זמן אחר בשבילך. הרגשתי בום בבטן!
וכל מה שרציתי לעשות היה לקום וללכת משם.
במחשבה שניה היא הציעה זמן אחר, אבל ההרגשה ההיא של הבום נשארה במקומה.
ואני כל כך מתלבטת.
אני בתקופה קשה עכשו אבל יש תחושה שאולי כבר לא צריכה אותה.

ליטל ויעל, אתן כל כך עושות פה טוב לכולם. זה באמת מיוחד לראות את זה.
רציתי לשאול אתכן משהו שסתם מסקרן אותי...
אני מאמינה שאם המטפלת שלי היתה מנהלת פורום וכד', הייתי "מנצלת" את העניין לטובתי.
שואלת אנונימית מה שלא נעים...
מבקשת אנונימית תמיכה בזמנים שההמתנה לטיפול קשה וכד'.
האם זה טוב יותר שיש למטופל אפשרות "להרגיש" את המטפל שלו כ"כ הרבה?
או שזה בעצם תלוי במטופל, אם הוא זקוק, הוא משתמש בזה, ואם לא הוא מסתפק במה שמציע הטיפול עצמו?
לא שיש לי פנטזיה שהמטפלת שלי תנהל פורום, דווקא נראה לי שזה היה מאוד מציף אותי, זו באמת סתם שאלה סקרנית.
אולי לא יפה כך לחטט לכן?
אקבל בהבנה חוסר תגובה:)

כבר כמה פעמים הסבירו לי, אבל עדיין לא הצלחתי לגמרי להבין מה זה טיפול קוגניטיבי-התנהגותי (CBT)... כל מטפל יכול לתת טיפול כזה או רק פסיכולוגים? איך בדיוק הטיפול עובד? הוא יעיל לכל מיני בעיות או רק בעיות מסוימות?
אני סובלת מדיכאון קל כבר כמה שנים, בא והולך אבל כשהוא בא זה מכה בי חזק. כמה פעמים הציעו לי לנסות טיפול קוגניטיבי-התנהגותי אבל ניסיתי כבר כמה דברים שונים ואני מרגישה שכל פעם שאני מתחילה טיפול חדש, בטח אם זה עם מטפלת חדשה, אני חוזרת לנקודת האפס...
תודה!

שלום,
אני בן אדם שאוהב אוכל, ובימים קשים אני שמה לב שאני אוכלת הרבה יותר, לרוב מתוקים (מסוגלת כל היום לאכול רק מתוקים ולא שום דבר אחר). ואני יודעת שאכילה רגשית זה נורמלי, אבל איך אדע אם עברתי את הגבול? יש שלב שזה מפסיק להיות סתם אכילה רגשית והופך להיות הפרעת אכילה? ואם כן, איך מטפלים בהפרעות אכילה?
אני לא יודעת אם אני דואגת סתם...

שלום, לאחרונה התחלתי טיפול פסיכולוגי (שתי פגישות) ואני צופה בסרטוני פסיכולוגיה ביוטיוב, ועקב מעבר מגורים אצטרך למצוא מטפל חדש. בילדותי סבלתי מהתעללות פיזית ונפשית מצד אימי. היום אני בת 33 והתחלתי לעשות אנליזה עצמית והתגבש אצלי רצון עז להחלים מהחוויות שעברתי ולהתחיל סוף סוף לחיות. (סובלת מהתקפי פאניקה קשים, חרדות, דיכאון, כאב עיצבי פיזי ועוד מלא הפתעות)
עקב מצב כלכלי נאלצת לחזור לגור בבית הוריי, מבינה רציונלית שאין לי ברירה כרגע וצריכה להתאזר בסבלנות. יש לי כעס ושנאה רבה להוריי, כל קשר ונוחכות שלהם גורמת לי לגועל ולמתח. השאלה שלי איך להיתייחס אליהם במצבי? האם להיכנס לקונפליקטים? או להתעלם מהם לחלוטין? -משהו שבהחלט אפשרי מצידי עקב תעסוקה. בנוסף אציין שכל חיי נראו כמו קונפליקט אחד גדול איתם ואני כבר עייפה נפשית מלריב איתם, להיכנס איתם לקונפליקטים זה כמו לדבר עם אסלה.
מצד אחד רוצה ״להעניש״ אותם ולהגיד להם בפנים את כל הסבל שעברתי בגללם ומצד שני מבינה שאין בזה תועלת, הם מכחישים הכל מוצאים תירוצים ונכנסים להיסטריה -( היו מקרים שב״עדינות ובדיפלומטיות״ ניסיתי להסביר להם והם נכנסו למגננה)
רוצה למצוא חברים ולהיות יותר סוציאלית, הבדידות מחמירה את מצבי, האם יש פורמים למציאת חברים עם קשיים פסיכולוגים?
אשמח במיוחד להכיר אנשים שחוו סדיזם מצד אימם.
שאלה נוספת שלא מצאי אליה מענה באינטרנט וביוטיוב, אני מנסה להבין את דפוס התנהגות של אימי וסוג של ״לאבחן״ אותה, היא אישה שילדה אותי בגיל 20 ולא התייחסה לצרכיי, עד גיל 4 הייתה משאירה אותי לבד לבכות ולצרוח עד שאני אירדם, מאכילה אותי בצורה של ״זורקת אוכל לכלב״, הייתה ״דואגת״ לי בצורה של האכלה, לבישת בגדים יפים ונקיים, הייתי תמיד נקייה להפליא (לא שיחקתי אפילו בחול) ומסתבר מקרובים שלא הייתי מצייצת אפילו. (לא מראה רצונות ולא רגשות)
לא היה בינינו שום קשר ריגשי ואם שואלים אותי מבחינתי לי לא היתה אמא, אני אפילו לא יודעת מה זה.
בגילאים מאוחרים יותר היא החליטה לעשות ממני משרתת ועוזרת בית, אם לא הייתי שוטפת כלים הייתי מקבלת צרחות ומכות, אם לא שטפתי את הריצפה בצורה ״מושלמת״ גם הייתי מקבלת מכות, חזרתי מאוחר מביהס צרחות, בגיל נעורים אותו סיפור ויותר גרוע. הייתי הולכת על קליפות ביצים כל חיי והחיים נראו כמו חור שחור. ממידע שגיליתי לאחרונה מסבתי, מסתבר שאימי רצתה ״להשכיב״ אותי לישון מוקדם ולהיפטר ממני כדי שיהיה לה זמן לבעלה. איזו מין אישה היא? וממה סובלת? תודה.

שלום רב.
אני פונה אליכם בשם ידיד ותיק שלי בנושא שהוא מתבייש לדבר עליו. הוא נשוי בן 69 לא נשואי אושר עם שני ילדים מבוגרים. בעייתו היא שילדים צעירים מפעילים את דמיונו למקומות לא רצויים. כוונתי למחוזות מיניים. והוא שואל אותי האם זה נורמלי. אמרתי לו שאפנה את שאלתו לפסיכולוג.
הוא אדם מסוגר לכן אני עושה לו את הטובה הזאת.
אודה לכם מאד אם תענו לי בהקדם. עליזה.

יש לי שאלה שמציקה לי ממש.
עברתי ילדות לא פשוטה שכללה אלימות קשה מאוד, וכשאני אומרת קשה, אני מתכוונת לזה במלוא מובן המילה.
קשה עד כדי כך שכשהייתי עדה לאלימות הזו כשהופעלה כלפי אחד מאחיי, לא הייתי בטוחה שהוא ישרוד, תחושה של חיים ומוות על בסיס יומי.
לא הייתי מודעת לכך שזהו מצב לא נורמלי, שזה לא אמור להיות כך, אף אחד לא הסביר לי, ולעומת זאת הכחשה מבית הייתה על בסיס קבוע.
עברו מאז שנים רבות מאוד, ועד לאחרונה ממש לא ידעתי שיש לי איזו זכות לטפל בעצמי, על מנת להצליח להתחיל לחיות חיים נורמליים.
הפוך, חשבתי שבי האשם ואני בתוכי הלא נורמלית.
כשהתוודעתי לכך שאני חיה חיי סבל ולא מוכרח להיות כך והתחלתי בטיפול, חיפשתי חומר כתוב כדי שאוכל לקרוא על ההשלכות שיש לטראומה כזאת בבגרות ולהבין יותר לעומק מה קורה לי.
אבל כמעט כל החומר המתאים מדבר דווקא על פגיעה מינית.
אני לא מזלזלת חלילה בסבלם של אחרים, אך כואבת שאין פרופורציה בין החומרים, המחקרים וכו' על פגיעה מינית לעומת החומרים המחקרים וכו' על פגיעה פיזית, הדבר מכאיב לי כי זה יוצר רושם שפגיעה כמו שאני עברתי לא שווה יחס.
ואני לא חושבת שילדים מוכים סובלים פחות מילדים מנוצלים, נראה לי שבשני המקרים הסבל רב.
אולי אתם יודעים למה זה כך?

היי,
אני נשואה שנתיים בת 24 עוד מעט, יש לי בן בן שנה ושלוש. בעלי לומד פעמיים בשבוע ערב ועובד בוקר וערב פעמיים בשבוע, נמצא בבית יום אחד אולי יומיים בלחץ. מרגיש חנוקה מהמצב אני רק עם הילד כל הזמן לבד. לא גרים ליד המשפחה שלי רחוקים קצת, ההורים שלו גרים מעלינו.
מרגישה פשוט לבד, גם כשהוא בבית בסופש הוא תמיד עסוק יש לו דברים לעשות, לכתוב דברים. וכשהוא נמצא הוא מתעצבן למה אני מביאה לו "לעשות דברים" במקום שהוא ינוח, הדברים הם מטלות בית, ארוחת ערב וכאלה. הוא לא עושה שום דבר ים הילד, אני לא מגזימה. לא מקלחת לא ארוחת ערב לא הלבשה לא משחק פשוט כלום!! ואחרי שאני עושה את הכל הוא מצפה שהבית יעמוד נקי ומצוחצח בלי כלים בכיור ושיהיה ארוחת ערב.
השבת היינו בבית אמר לי שהילד עשה קקי ושאני יחליף לו, אמרתי לו שהוא שיחליף לו אפשר לחשוב... אמר שאני מנסה לחנך אותו,אני החלפתי בסוף..
מרגישה שגם צריכה לפרוק וגם איזה שהוא ייעוץ.
אשמח לתשובתם. תודה רבה!

שלום.
אני בטיפול פסיכודינמי כשנה וחצי.
הגעתי לטיפול בעקבות משבר רגשי עקב אובדן , האובדן גרם לי לתחושת שבר פנימי עמוקה מאוד שלא הצליח להתאחות ובעקבותיו חשתי תלות רגשית מכאיבה בחברה, רק היא, התמיכה שלה, עזרו לי להירגע.
המטרה העיקרית שלי בטיפול היתה להשתחרר מהתלוות המייסרת, אך המטפלת טענה בתוקף שכל אדם זקוק לקשר רגשי עם מישהו, והמטרה של הטיפול היא לעזור לי ליצור קשרים משמעותיים עם אנשים.
היא אמרה שבעקבות העבר שלי (התעללות ממושכת בילדות) אין לי קשרים משמעותיים עם אנשים ועלי ללמוד לרכך את ההגנות וליצור קשרים משמעותיים, זו מטרת הטיפול.
היא הסבירה לי שגם הקשרים שלי עם בני משפחתי (בן זוג, ילדים) אינם משמעותיים, (בעלי הסכים עם זה)
אני סובלת כנראה מדה ריאליזציה/ דה פרסונליזציה, בעלי אומר שאני תמיד נראית כמו בחלום בהקיץ, חמותי טוענת שאני "נמצאת ולא נמצאת" אנשים אומרים לי פעמים רבות שפגשו אותי/ דיברו איתי, ואני הייתי שקועה ולא שמתי לב. אני מרגישה שאני נמצאת מעבר למסך זכוכית שמבדיל ביני לבין העולם.
שאלתי:
אני הגעתי לטיפול במטרה לפתור את עניין התלות (שנפתרה עם הזמן) ועל מנת להקל על הסבל הרגשי היומיומי שאני חשה מכך שנפשי תמיד במצב מטולטל ולא רגוע.
לא באתי על מנת ליצור קשרים עמוקים יותר, זאת לא היתה המטרה שלי, ואני לא רוצה בכך!
לא באתי לטיפול על מנת להעיר בחזרה את הרגש המנותק, ואני לא רוצה בכך!
יש לי מטרה אחת ויחידה בטיפול- לצאת חזרה לעולם עם כוחות להחזיק את עצמי, כמו שהיה עד המשבר.
אמרתי למטפלת שההבדל ביני לבין אנשים אחרים שבאים לטיפול הוא שבד"כ מי שבא לטיפול מבקש: אני מעוניין בקשרים מספקים יותר/ אני לא מרגיש ורוצה להרגיש וכד'...
אני לא במקום הזה. אני מרגישה שנפגעתי מידי הרבה ואני לא מעוניינת בקשר עמוק יותר, לא מעוניינת יותר באהבה, לא מעוניינת יותר להרגיש. לא רוצה!
השאלה: האם טיפול יכול "לנצח" את ההתנגדות המודעת שלי?
האם יש סיכוי שיום אחד אמצא את עצמי מחוברת מקושרת ומרגישה, אפילו שאני לא רוצה?

אני ממש גרועה בלדבר עם ההורים שלי. אני צריכה סוג של הכנה נפשית לפני שאני פוגשת אותם. לדעת מראש ולהזכיר לעצמי להיות סבלנית ורגועה. כי כשהם שואלים אותי על החיים שלי, גם על הדברים הכי רגילים, לימודים ועבודה וכאלה, אני מרגישה שאני חייבת שזה יפסיק. ואני עונה תשובות קצרות בלי תוכן כי אני לא מצליחה. אני מעדיפה כשהם מדברים אבל גם אז לא ממש. היום מצאתי את עצמי איזה שלוש שעות עם אמא שלי. ורוב הזמן שתקתי וניסיתי להיות רגועה עד שהכל יעבור. והיא דיברה ודיברה כאילו היא רק מנסה למלא כל רגע בתוכן. ולא יכולתי יותר. ועוד יותר הרגשתי רע שאני גורמת לה לאי נעימות כזאת שהיא מרגישה שהיא חייבת לדבר ושאני לא עונה לה כמעט וזה לא יפה. כשאדישים אליך זאת הרגשה רעה. ובסוף זה נגמר. וחזרתי הביתה וישנתי שעתיים ואני פשוט כל כך עייפה. הכל מרגיש לא בסדר ואני לא רוצה לראות את ההורים שלי יותר אף פעם. אין לי כוחות יותר לא לזה ולא למציאות בכלל. אני יודעת שאני פוגעת בהם ושאני לא אמורה להתנהג ככה ואני יודעת שזה דפוק ושאני לא בסדר ואני גם יודעת שלעולם אני לא אהיה בסדר לא איתם ולא עם העולם באופן כללי.