פורום טיפול נפשי

היי שמי מרגרט בת 26
בגיל 20 נכנסתי למערכת יחסים רצינית שנמשכה כשנה.
נפרדנו כי גיליתי שהוא הראה תמונות אינטימיות שלנו לחבר שלו ומאז הטעם שלי בגברים השתנה לחלוטין לגברים בנאליים משעממים שלא מאתגרים אותי שכלית וחשוב לציין שלפניו זה לא היה ואהבתי את המשחק והחיזור
אשמח לדעת ממה זה נובע ואיך אוכל לעבוד על זה כי אני מרגישה שנהרסו לי חיי האהבה.

הורי עברו לגור איתנו באותו בניין
את המהלך יזם קרוב משפחה אחר כי עמדו לעבור גם ככה וזה מה שהוא מצא .
אני לא מרגישה בנוח עם זה שלא מבקרת אותם כל יום . אבל נוצר מצב כזה שבו אני משקיעה הרבה מחשבה על זה שלא הולכת כי מצד אחד מאוד זקוקה לשקט שלי ולא רוצה ליצור דבק/תלות שתקשה עלי ותנג'ס . מצד שני מלאה רגשות אשמה ומה חושבים על זה שלא מגיעה שהרי זה כביכול לא מצריך הרבה מצידי . מאוד חשוב לי לא להכשל בכיבוד הורים , מצד שני באמת קשה ככה לחיות עם כל המחשבות האלה . אפילו להתקשר בטלפון מבחינתי כבר לא ספונטני יותר..פסיכולוגית מרגישה חנוקה ומרגישה שזה אפילו קצת מכניס לדכאון . חשוב לי לציין כי גרנו אצלם משך מס' חודשים עד לפני כשנתיים/שלוש בגלל קושי מאוד גדול שהיה והיה לי מאוד קשה להתנתק מהמצב הפסיבי שהיה ולחזור לעצמאות שלי כאמא ולשקט היקר שלי .
מה אפשר לעשות כדי לא לשקוע במחשבות ומה התדירות המומלצת לבקר/ ליצור קשר כדי לחיות חופשי חיים נפרדים מהם ?

הי
אני מאובחן 20 שנה . אני למדתי ב2014 הנדסאי חשמל .מטופל אצל חיים שם דוד .
עובד בתעשייה כמהנדס שירות .
אני לא יודע מאיפה אני מוצא כוחות וגם חיים לא מבין . רק שאני לדבריו כמעט ואין כמוני .
אולי זה מחשבות גדלות שמובילות אצלי מוטבציה בריאה ויכולת שלא נפגעה ( גם לדברי חיים).
אבל זה מלווה באובססיות למנהל לשעבר שלי למשל . שהיחסיםאיתו לא היו טובים . עברתי משבר נפשי בקורונה , חלת , פיטורין . ואז חזרתי לאותו מקום עבודה אחרי שנה וחצי . ועכשיו התפטרתי בשביל הזדמנות חדשה במקום עבודה חדש .
אני לא יודע כמה אני יציב . למרות שאצלי לא רואיםכלום כלפי חוץ אולי ככה אני מצליח לעבוד בהנדסה .
אני לא יודע אם אני יכול לצבור לעצמי נק זכות על מה שעברתי/השגתי .
כי יש לי קשיים נפשים שאני מחפה עליהם בעיקר בעישון בהשמנה . ואני כן מטופל תרופתי . בבקשה עזרה .

שלום וברכה!
עובדת בגן, כמה חודשים שמתוך טוב ליבי עודדתי ועזרתי לאבא של אחד הילדים בגן (שהתגרש לפני כמה חד') שהוציאו את הבן שלו ממסגרת אחה"צ,ראיתי שהוא ממש שבור ועודדתי אותו מידי פעם כי כאב לי. ואז ניסתי לעזור לו להחזיר את הילד למסגרת כי ממש כאב לי על הילד שלא אשם במשבר שעובר ומידי פעם הייתי מעדכנת אותו במה שעשיתי למען חזרתו של הילד. לבסוף אחרי שדיברתי המון עם האחראית,היא החזירה אותו והאבא אמר שמאוד מעריך וממש פירגן.
הבעיה שפתאום הרגשתי שקצת נקשרתי אל האבא של הילד מרוב כל השיחות שדיברתי איתו והרצון לעזור והרצון שיהיה לו ולילד טוב ועכשיו לא יודעת איך לצאת מזה כי זאת לא היתה המטרה בכלל.
כמובן שאף אחד לא יודע מזה.
**אציין שאני רווקה
האם זה דבר נורמלי?
איך אפשר להתגבר על כך ולהוציא אותו מהמחשבות?
תודה רבה!

חלמתי שאני חושדת שביתי בת ה10 נכנסה להיריון
ואני לוקחת אותה לבדיקה לבדוק אם האמת היא נכנסה להריון כדי באמת להוכיח שהיא נאנסה
בחלום יש לי חשש מאוד גדול שהיא נאנסה והיא לא מספרת לאף אחד ויש לה חרדות ואני מחכה לתשובת הרופא וזהו החלום נקטע
מה זה אומר ?

היי
אני בת 31 מטופלת אצל פסיכולוגית.
לאחרונה שמתי לב ואני מגלה על עצמי שאני חווה פאניקה וחרדה כללית.
לקחתי ציפרלקס וזה עזר פיזית, הטיפול והמטפלת שלי מדהימה. אבל הרבה פעמים אני מרגישה שהמוח שלי רץ בלעדיי, קשה לי לעצור ואני נכנסת לפאניקה, חרדה ומחשבות לא הגיוניות.
מצד אחד אני מרגישה הקלה עצומה שאני מודעת לזה סוף סוף כי מפה אוכל לשנות, מצד שני אני פיזית נכנסת כל כך עמוק למחשבות שזה משפיע לי על התפקוד היום -יומי. אני מפחדת שאני ״חולת נפש״ ולא מצליחה להשתלט על הגוף שלי.
הייתי רוצה טיפים, או אולי סדנא שתעזור לי לזהות את המצבים האלה ולצאת מהם ולעצור אותם כמו שהצלחתי הבוקר (קמתי חרדתית והצלחתי לעצור את הלופ מעצם זה ששמתי לב אבל לא תמיד מצליח לי)
תודה

שאלתי בעבר כאן מספר שאלות,הבעיה שנזכרתי שיש לי רק שאלה חשובה שלא שאלתי אותה.אני מטופל בcbt אינטגרטיבי נגד חרדות,ובגלל שאני משתדל ליישם את העצות ואת "השיעורי בית" שאני מקבל אני חש שיפור עצום(הבעיה היא התקפי חרדה,חרדה מהחרדה וכו).אם הטיפול יצלח ממש יש חשש כלשהו שההשפעה שלו תתפוגג במשך הזמן ואז עוד פעם אמצא את עצמי בנקודת האפס?

הבעיה היא שכרגע אני בסדר. נכון לרגע הזה, לנקודה הזו בזמן אני בסדר. אני מרגישה סבבה. לא רע לי ואני לא סובלת. כרגע זה נראה לי טיפשי להתחיל טיפול. אני לא בטוחה מה להגיד או להסביר למה בכלל הגעתי. אבל אני יודעת שמתישהו, אולי בעוד שבוע, אולי שבועיים אולי אפילו חודש אני אפול שוב. אני שוב אכניס את עצמי למצב שבו הכל אפל וחסר טעם. אבל השלב הזה יעבור ושוב נחזור לאותה נקודה. למה לי ללכת לטיפול, לקחת משאבים שאחרים צריכים אם לא בטוח שאני בכלל צריכה? לא חבל על הזמן והכסף? לא עדיף להישאר ככה? יש בי חלק קטן שחושב שאולי זאת הייתה הפעם האחרונה, שאולי זה לא יקרה שוב או שאולי אחרי כמה שנים אני כבר אדע להתמודד עם עצמי יותר טוב.
בגלל שאני בסדר כרגע, בגלל שאני לא מרגישה רע, למה להתחיל טיפול? לאיזו מטרה? אני לא יודעת בוודאות שזה יקרה שוב.
אולי אני בסדר כמו שאני, אולי אני סתם מגזימה בתגובות שלי. אולי אני מתלוננת סתם.
האם כדאי לי להתחיל טיפול שלא בטוח שהוא הכרחי?

שלום, אני רוצה לאבחן את הילד שלי בן ה-10 אך לא יודעת מה הדרך היעילה ביותר עבורו מבחינת עומק הבדיקה ועד כמה מקיפה ומדייקת. האם יש הבדל בין אבחון בקופת חולים או באופן פרטי? האם בקופת חולים צריך לדאוג מכך שאין חיסיון וההפרעה לכשתאובחן תהיה ברישומיו? כמובן מודעת להבדל בעלויות.
אני מעוניינת לטפל בעיקר באופן הכי נכון ויעיל וכן גם רוצה שהתהליך לא ימרח אלא יהיה יחסית מהיר. רוצה להקל על הילד ולתת את הטיפול בהקדם. מה היית ממליצה לי?
כמו כן למה הכי חשוב לשים לב בבחירת המאבחן? תודה מראש
תמר

אני סובל סכיזואפקטיבית האם יש תקווה להרפא מזה? מה המשמעות בחיי?

שלום, הבן זוג שלי מזה 8 חודשים הוא בן 28 ואני 30טס לחול עם חברים מהעבודה, לפני חודשיים בערך עברנו משברים באמון שהוא הסתיר ממני שחיפש נשים באינסגרם ובסוף הודה ולפני חודש בערך התקשרה אליו בחורה מפעם והוא שיקר שזה חבר, הדברים האלו מאוד פגעו בי ואני נמצאת כרגע במצב של בניית אמון מולו . ישבנו במסעדה וראיתי שהוא נועץ עיניים על מלצרית וגם עם זה התעמתתי כי יש לי גם גבולות אדומים שאני מבקשת שיכבדו אותם. לפי מה שזכור לי ומה שהוא אמר לי שהוא טס לבודפשט ושהוא כבר הגיע לשם הבנתי שהוא טס לבוקרשט, עיר הסקס והזנות עם עוד 3 חברים רווקים, הגרוש שלי בגד בי בדיוק באותה העיר שהבן זוג שלי טס לשם עכשיו, אני יכולה לסמוך עליו שהוא לא יעשה שם משהו שיפגע בי וגם אם כן אני לא אגלה זאת לעולם, עצם העובדה שהוא טס לשם מההתחלה ויכול להיות שהטעה אותי גורמת לי פשוט לרצות לפרק את הכל, שוחחתי עם אנשים והם אמרו לי שזה לא מתאים שגבר עם בת זוג יטוס למקום כזה, אני באמת מבקשת עזרה מה לעשות בנושא, איך להתנהל מולו, האם זה שווה לפרק הכל.. אין לי מאה אחוז אמון בו וכל פעם זה נפגע מחדש, בשיחה איתו הוא מאשים אותי כרגיל וטוען שאני מגזימה ושהם נסעו לטייל לראות עולם, אמרתי לו שיש עוד יעדים ויש סיבה שהם בחרו דווקא ביעד הזה, אשמח להתייעצות, תודה רבה

שלום אשמח לעזרתכם
הבן שלי הוא בחור בן 21 עם ת.דאון
יש לו יכולת דיבור הוא חברותי ובדרך כלל מתקשר , אולם במצבי לחצ יש לו קושי להביע את עצמו ולתקשר עם מי שלידו באותו רגע והבעיה שהמצב הופך למאתגר התנהגותית ...הוא נושך את עצמו צועק וחוזר בלופים על מילה אחת
לא לא לא.
אני ממש מרגישה שזה חסם תיקשורתי שהוא מרגיש באותו רגע.
ושאלתי היא לאיזה סוג של טיפול תיקשורתי עלי לפנות?
אולי לגשת קודם לאבחון תקשורת ?
דרך הקופה אין לגיל הזה , האבחון עלותו יקרה אך השאלה היא האם יועיל לעשות אבחון ?

שלום, איך אוכל לשוחח עם הבן שלי ( 23) מבלי שירגיש ביקורת ממני?
הוא דחיין
מתעלם מדברים שצריך לעשות , מוותר לעצמו, מספר לעצמו סיפורים...
ובכל תקופה אחרי שהוא כביכול בהתקדמות, חוזר חזרה להתנהלות עבר ואזור נוחות...
אני יודעת שהכל עניין רגשי ואני מעוניינת לעזור לו

מזה זמן רב שאני סובל מהפרעת פאניקה(התקפי חרדה חוזרים ונשנים,פחד מהתקף עצמו) וכעת אני התחלתי טיפול בגישת הcbt,רציתי לשאול לגבי נדבך נוסף-עניין הכימיה במוח,כידוע גם נותנים לעיתים תרופות במידה וטיפול לבדו אינו מספיק,אז השאלה שלי היא ככה-האם הפעילות הגופנית יכולה לספק בדיוק את אותה ההשפעה כמו התרופות(הרי ידוע שלמעשה זה אכן עובד על אותם ההורמונים,כמו סרוטונין,gaba ،דופמין וכו,אלא שהמחלוקת היא האם אכן זה באותה המידה כמו תרופות) ?
אני יודע שזאת שאלה לפסיכיאטרים(ואולי יש בפורום כאלה) אבל אשמח למענה,תודה
רק אציין שנתקלתי בכמה מחקרים שטוענים שאכן פעילות גופנית זהה לתרופות.

חברה טובה שלי כבר מספר חודשים בתקופה לא טובה- מצבי רוח משתנים, תסמינים דכאוניים, דימוי עצמי די נמוך ומתארת תחושת בדידות (מצד שני, היא מוקפת אנשים ביומיום ויש לה סביבה אוהבת ממה שאני יודעת) בנוסף, היא הרבה פעמים מפרשת משפטים שאני אומרת לה בצורה אחרת לגמרי ממה שהתכוונתי ויש לי תחושה שהפרשנויות השונות האלה הן מול עוד אנשים בחייה, ממה שאני מרגישה מולי זה עושה לה ממש לא טוב...
שיתפתי אותה שאני חושבת וממליצה לה מאוד ללכת לטיפול פסיכולוגי ולעזור לעצמה לצאת מהמשבר הזה- היא מראה קצת רצון, אך לצד זה- ייאוש גדול מהמצב והחיים וחוסר עיניין בלרצות שיהיה לה טוב כרגע..
רציתי לשתף מישהו מהמשפחה שלה בזה אבל היא מסרבת בתוקף ואומרת שהיא אחראית לעצמה (היא בת 24), קשה לי לראות אותה ככה במצב המיואש הזה..

די אובדת עצות מול זה, בינתיים ממשיכה לנסות לשכנע אותה ללכת לטיפול.