פורום טיפול נפשי

בני בן 28 בפוסט טראומה מתאונה וגם בטראומה כניצול מסיבת הנובה בשבת הארורה
הבת שלי בת 25 עם הפרעת אישיות גבולית ופוסט טראומה, בן הזוג שלה נרצח בנובה.
לא יודעת איך להתמודד איתם, מרגישה שאני הולכת על בייצים, החיים בבית לעיתים רגועים ולעיתים סוערים.
מעצם היותי אמם אני שק החבטות שלהם.
קשה לי בימים אלו גם עקב המצב,שלהם
וגם עקב המצב הכללי מאז השבת הארורה.
יחד עם זאת סיימתי לעבוד ב 31 באוקטובר ועקב המצב אני בבית ללא פרנסה.
לא יודעת כרגע להתמודד....
אשמח לגך עצה.

שלום, אני בת 40 טיפוס חרדתי ומאז שהמלחמה פרצה אני סובלת מחרדות קשות ותפקוד לקוי. אני לא עובדת ולא יוצאת מהבית מרוב פחד.
מסוגרת וללא אינטרקציה עם אנשים חוץ מהמשפחה.
אני פשוט מסמנת וי יום יום וסופרת סתם את הזמן שיחלוף והכל ייגמר שנוכל לחזור כבר לחיים בטוחים ונורמליים.
בגלל חוסר מעש, העיסוק העיקרי שלי הוא נקיון הבית ובזמן האחרון התעסקות אובססיבית בעבר… אני נהנת לראות תמונות שלי ושל המשפחה מהעבר, נכנסת לענן של גוגל ומריצה אחורה שוב ושוב כדי לחוות מחדש את התחושה הטובה שהיתה לי פעם. אלה רגעים קטנים של אושר וחיוך, משהו שאין לי בכלל. אבל שמתי לב שבסיום כשאני חוזרת למציאות המרה, היא נראית לי גרועה וקשה עוד יותר בהשוואה לפעם. כשההווה הופך לעבר הוא פתאום נראה בעיני מאוד יפה וטוב. ויוצא שרוב היום אני נשענת על הנוסטלגיה וכל כך עצובה שהעבר נגמר. מרגישה שפעם היו ימים יפים ובטוחים יותר ואולי לא הערכתי מספיק, והנה הגעתי לתקופה הכי קשה בחיי ואין לי לאן לברוח. חוסר אונים מוחלט ותסכול עמוק.
האם כדאי לי להפסיק להיזכר בעבר ולהתרפק עליו כי הוא מעצים את הכאב הנוכחי למרות רגעי האושר שזה מספק לי?

שלום, ביתי גרה עם בעלה בצפון הארץ, אנחנו גרים במרכז, לבן שלי יש חברה מאיזור הצפון שגרה כ3 בתים ליד ביתי, מכיוון שמשפחת של החברה מסורתיים הוא לא יכול לישון אצלה וכל שבוע בסיום הפגישה בינו לחברה הולך לישון אצל ביתי ללילה. ביתי התלוננה על כך שכל שבוע הוא מגיע ולא נראה לה שזה בסדר שכל שבוע הוא "יתנחל אצלם" חשוב לי לציין שהקשר בין האחים הוא קשר טוב, אבל לי צרם לשמוע מה שהיא אמרה לי ואני לא מסכימה עם מה שאמרה. מה עליי לעשות בנידון? הרי הוא מגיע אליהם ולא מפריע.....אין לו אף אחד אחר שם ובמקום שיחזור מאוחר בלילה למרכז הוא נישאר לישון אצלם

שלום,

אחי הקטן בן 22 סובל כבר למעלה משנה מקשיי שינה וקם מאוד חרד ומזיע כולו כאילו קם מסיוט. מאז שאמא שלי התאשפזה בבית חולים לשבועיים לפני שנה הוא בפחדים שמשהו יקרה למישהו והוא לא יהיה מוכן. הוא סובל ממיגרנות לעיתים תכופות ומעשן מגיל 16.
נוטה לחלום מהמהלך הלילה דברים שגורמים לו לתחושת פחד ואי נוחות.
במהלך לילה מקסימום שינה רציפה מגיעה ל2 בכל פעם ואז הוא מתעורר.

האם לפנות למעבד שינה? גורם פסיכולוגי? או שמא פסיכיאטרי?

תודה.

התחלתי טיפול עם מטפלת חדשה לפני חודש וחצי בערך, הגעתי לאחד הפגישות שלנו עם נושא שהסעיר אותי שהרגשתי פגועה והרגשתי שאני משליכה הרבה מהכעס שלי החוצה והודפת ביקורת אפשרית כלפיי ונאטמת והשיחה הייתה קשה, המטפלת בתגובה הזמינה אותי באמצע השיחה לשקול אם אני רוצה להמשיך את הטיפול שלנו ואם זה נכון לי, יצאתי מעט מבולבלת מהשיחה כי בחוויה שלי הרגשתי שזה בסדר שאני מביאה את מה שאני חווה לטיפול אבל לא הבנתי אם השאלה הזו הגיעה כי אני גם עושה הרבה מעברים בחיים וזו הייתה הזמנה כדי לאפשר לי לבחור במקום להאשים, או הזמנה כנה שהגיע ממקום של לבחון את הטיפול הנוכחי, לא ידעתי מה להגיב ומה לחשוב, האם הטיפול יכול להיות מרחב בטוח עבורי ולמה זה נשאל מה עליי לעשות ? תודה !

הי,
עברתי ניצול מיני בגיל 13. במהלך השנים הדבר היחיד שעורר אותי מינית הוא אלימות מינית (פנטזיות אונס וBDSM). במהלך השנים מאז (היום בת 40) קראתי וראיתי אלפי סרטים וספרי פנטזיה בנושא. אלו אמנם "רק" פנטזיות אבל מסתבר שהמוח שלי כבר לא עושה אבחנה.

מאז ה7 באוקטובר אני מוצאת את עצמי בזעזוע קשה כמו כולנו אבל בנוסף יש לי לופ בלתי נגמר של סלידה עצמית ורגשות אשם (כי המוח שלי מקשר אוטומטי).

אני מבינה ממה זה נובע, אני יודעת שלהמון נשים עם טראומות מיניות יש פנטזיות אונס - אבל אני לא מסוגלת להסתכל לעצמי בעיניים יותר.

חשבתי להתחיל טיפול אבל אני סובלת מאגרופביה קשה ומאוד קשה לי לצאת מהבית ולמצוא מישהי באיזור (דתי מאוד) שתקבל אותי ולא תשפוט אותי...

אני בת 23.
לאבא שלי יש כל מיני בעיות נפשיות.
העיקרית מבניהן וזאת שיותר ברורה לי לעין היא דיכאון.
הוא חיי עם תחושה שחוזרת על עצמה (כל כמה חודשים) שכל עולמו חרב עליו.

אני לא למדתי פסיכולוגיה מעולם ומודה שאני ממש לא מבינה בתחום ובגלל זה אני מעלה פה תסמינים כדי שאולי מישהו פה יעזור לי לאבחן אותו קצת יותר:

הוא מתמסכן הרבה ורואה את את הפגיעות של עצמו לפני הכל. הוא מרגיש שהוא נותן ונתן לנו הכל ושאנחנו לא נותנים לו בחזרה (למרות שזה לא המצב).

הוא יושב לי על המצפון ומפעיל מניפולציות בשביל שאתן לו יותר יחס (דבר שגורם לי רק להתרחק).

התקפי עצבים בבית ולעיתים גם במקומות ציבוריים שגורמים לי לתחושת מבוכה.

אני ואמא שלי חושבות שתינו שאם היא תעזוב אותו הוא עלול להתאבד.

המשפחה שלי אף פעם לא הייתה המקום שממנו שאבתי כוחות, ההיפך הגמור.

הוא מתאכזב ממני ומאחיי לעיתים קרובות על כך שאנחנו לא שם בשבילו.
אבל לי ולאחים שלי אין את הכלים ואת הכוחות הנפשיים להתמודד איתו. עם השנים אנחנו רק מתעייפים יותר..

הוא לא מבין שגם לנו יש את ההתמודדות שלנו בחיים, אם זה בדידות, זוגיות, לימודים וכולי.

אוסיף גם שאבא שלי ואמא שלי בחיים לא הלכו לטיפול פסיכולוגי.

אני מנסה למצוא כלים נוספים להתמודד עם המצב הזה בחיים שלי.

בוקר טוב,

לפני כמה פגישות נוצרה סיטואציה שבה הצלחתי לפתוח מעט את העבר הטראומטי שלי מול המטפלת. דיברתי כמו שמעולם לא דיברתי, שיתפתי את הכאב הגדול שלי בפתיחות יחסית. בפגישה האחרונה פתאום השתתקתי, לא הצלחתי להוציא מילה. הרגשתי שאני חוששת להמשיך לשתף. המטפלת ניסתה בכל דרך לגרום לי לדבר. אני פשוט לא הייתי מסוגלת.
מצד אחד, יש לי רצון גדול לשתף אותה ומצד שני, פחד גדול להיחשף. אני יודעת שזה יושב על מקומות של חוסר אמון מפגיעות עבר, המטפלת גם יודעת. אני מרגישה שיש תנודתיות בין היכולת לדבר לבין הסגירות הזאת.
האם זה טבעי להתכנס ככה פנימה אחרי שמשתפים ומה אפשר לעשות?

מישהו מכיר איזשהי חברת ביטוח המאפשרת רכישת פוליסת ביטוח בה נכלל גם החזר הוצאות על טיפולים פסיכולוגיים אליהם לא ניתנה הפנייה ע"י רופא, כלומר פרטיים?

תודה,
איתי.

תודה על כל התשובות אני רציתי לשאול אני אישית מאוד נהנית לדבר עם המשפחה שלי בטלפון אחות סבתא אמא אבא וכולי. ועם חברות פחות ברוב המקרים יש שתיקה שאני עם חברות ולפעמים המשפחה לא כל כך מעוניינת לדבר איתי או שמנתקים מהר ואני מרגישה תחושה של דחייה וכנראה פוחדת ליצור קשרים עם חברות כי אני לא יודעת מה נכן להגיד יש מצב שגם החברות לא ירצו קשר איתי כי אולי אני מוזרה או חופרת ומדברת רק על עצמי ובעיותיי...?או רק המשפחה . תאמת שאלתי את אחותי והיא אמרה שהיא עסוקה אז אני לא יודעת אם בגלל זה היא לא מדברת איתי שיחה ארוכה כי בדרכ בנאדם רגיל כולם רוצים לדבר איתו.

מרגישה פתאום מניע עז להסתגר
להתרחק מכולם ומכל המטפלות
אפילו להודיע על ביטול הפגישות אין לי טיפת כח ובטח שלא לקבל תגובה / לנהל דו שיח על זה.
מן צורך להיעלם. לשכוח מכולם ושכולם ישכחו ממני.
אין לי כל כך מילים. זה הרבה יותר חזק ממה שאני מצליחה לתאר. "מסתגר לי" ברמה כזו שאני אפילו לא מסוגלת לעדכן על הביטול. אין לי כוחות לתקשורת המינימלית הזאת

שלום
שמי הודא מחנכת כיתה י
יש לי תלמידה עם עודף משקל, בת 15
אמא שלה פנתה אלי שהיא מעודדת את הבת שלה להוריד מהמשקל שלה
באותו עת היא לא רוצה לפגוע בה או בדימוי העצמי שלה, עכשיו היא רוצה לעודד אותה להיכנס למכון כושר > כלומר היא כל כך דואגת לנושא וביקשה ממני לעבוד ביחד על התלמידה בשביל לעזור לה להוריד
השאלה שלי איך אני אוכל לכוון אותה?
מה אני יכולה להנחות אותה למרות שהיא גם פנתה לדיאטנית , וזה עדיין לא עזר , הבת שלה הצליחה להוריד כמה קילוגרמים אבל חזרה והשמינה עוד יותר
איך אני יכולה לעזור לה או לתלמידה ?

שלום,

לפני מספר שבועות הוחלט בשיתוף המטפלת להעלות את תדירות הפגישות לפעמיים בשבוע. השעה שנקבעה יחסית מוקדמת בבוקר. הגעתי לפגישה בבוקר, דפקתי על דלת הקליניקה פעמיים וראיתי מבחוץ שיש שהחדר חשוך. הבנתי שהיא לא הגיעה. לאחר מספר דקות התקשרתי אליה כדי להבין מה קרה. היא אמרה שהיא מתנצלת אבל היא מתעכבת בעשרים דקות ושאני צריכה להמתין לה.
כשהיא הגיעה כמובן שהיא התנצלה ואמרה שטעתה, הייתה בטוחה שדיברנו על זה וקבענו לדחות את הפגישה. ברור שלא דיברנו ובטח שלא דיברנו על שום דבר, אחרת לא הייתי מתקשרת ושואלת איפה היא נמצאת. התירוץ שלה הוא שהיא צריכה לשים את הילדים בבית ספר והיא הבינה שלא תוכל להגיע בשעה שקבענו ונאלץ להזיז את השעה. נפגעתי ממנה, הרגשתי תחושה של זלזול בזמן שלי, במי שאני ובכל מה שקורה בנינו. כעסתי עליה בפגישה, צעקתי עליה, התעצבנתי מאוד. בסופו של דבר סלחתי לה והפגישה המשיכה אבל אחרי כמה שעות זה שוב הציף אותי ואני כבר לא יודעת מה לחשוב. האם ההתהנהגות שלה מקובלת? האם אני צריכה לשכוח מזה? מה עושים בסיטואציה כזאת?

אני לא יודעת איך אני יגיע חמצב שאני ישים שרשרת או טבעת ויקנה בגדים אני לא הולכת עם בגדים יפים כי אני רטצה לשמור אותם למתי שאני יתחתן ויראה אותם לבעלי וזה מציק אני רוצה להיות יפה תמיד

שלום.
לפני מספר חודשים טופלתי על ידי כמה פסיכיאטרים במערכת בה"נ.
הייתה לי סה"כ חווייה די טראומטית--הייתי עד לאלימות מצד אחים ואחיות וגם מצד הרופאים והרופאות הפסיכיאטריים כלפי המטופלים וגם אלימות מצד מטופלים אחדים כלפי מטופלים אחרים וגם קצת כלפי האחים והרופאים.
היו לי ועדיין ישנם סיוטים בגלל החוויות הללו.

חוץ מזה, נתנו לי כמה תרופות עם תופעות לוואי לא נעימות.

מה כאן חושבים לגבי החוויות הללו שהיו לי ולאן ניתן לפנות(בארץ או בחו"ל) כדי לשנות את מצב המערכת בישראל?
מהמחקר שלי הבנתי שחוויותי אינן כ"כ שונות מהרבה מטופלים/שורדים של המערכת...

תודה