פורום טיפול נפשי

בוקר טוב,

לפני כמה פגישות נוצרה סיטואציה שבה הצלחתי לפתוח מעט את העבר הטראומטי שלי מול המטפלת. דיברתי כמו שמעולם לא דיברתי, שיתפתי את הכאב הגדול שלי בפתיחות יחסית. בפגישה האחרונה פתאום השתתקתי, לא הצלחתי להוציא מילה. הרגשתי שאני חוששת להמשיך לשתף. המטפלת ניסתה בכל דרך לגרום לי לדבר. אני פשוט לא הייתי מסוגלת.
מצד אחד, יש לי רצון גדול לשתף אותה ומצד שני, פחד גדול להיחשף. אני יודעת שזה יושב על מקומות של חוסר אמון מפגיעות עבר, המטפלת גם יודעת. אני מרגישה שיש תנודתיות בין היכולת לדבר לבין הסגירות הזאת.
האם זה טבעי להתכנס ככה פנימה אחרי שמשתפים ומה אפשר לעשות?

מישהו מכיר איזשהי חברת ביטוח המאפשרת רכישת פוליסת ביטוח בה נכלל גם החזר הוצאות על טיפולים פסיכולוגיים אליהם לא ניתנה הפנייה ע"י רופא, כלומר פרטיים?

תודה,
איתי.

תודה על כל התשובות אני רציתי לשאול אני אישית מאוד נהנית לדבר עם המשפחה שלי בטלפון אחות סבתא אמא אבא וכולי. ועם חברות פחות ברוב המקרים יש שתיקה שאני עם חברות ולפעמים המשפחה לא כל כך מעוניינת לדבר איתי או שמנתקים מהר ואני מרגישה תחושה של דחייה וכנראה פוחדת ליצור קשרים עם חברות כי אני לא יודעת מה נכן להגיד יש מצב שגם החברות לא ירצו קשר איתי כי אולי אני מוזרה או חופרת ומדברת רק על עצמי ובעיותיי...?או רק המשפחה . תאמת שאלתי את אחותי והיא אמרה שהיא עסוקה אז אני לא יודעת אם בגלל זה היא לא מדברת איתי שיחה ארוכה כי בדרכ בנאדם רגיל כולם רוצים לדבר איתו.

מרגישה פתאום מניע עז להסתגר
להתרחק מכולם ומכל המטפלות
אפילו להודיע על ביטול הפגישות אין לי טיפת כח ובטח שלא לקבל תגובה / לנהל דו שיח על זה.
מן צורך להיעלם. לשכוח מכולם ושכולם ישכחו ממני.
אין לי כל כך מילים. זה הרבה יותר חזק ממה שאני מצליחה לתאר. "מסתגר לי" ברמה כזו שאני אפילו לא מסוגלת לעדכן על הביטול. אין לי כוחות לתקשורת המינימלית הזאת

שלום
שמי הודא מחנכת כיתה י
יש לי תלמידה עם עודף משקל, בת 15
אמא שלה פנתה אלי שהיא מעודדת את הבת שלה להוריד מהמשקל שלה
באותו עת היא לא רוצה לפגוע בה או בדימוי העצמי שלה, עכשיו היא רוצה לעודד אותה להיכנס למכון כושר > כלומר היא כל כך דואגת לנושא וביקשה ממני לעבוד ביחד על התלמידה בשביל לעזור לה להוריד
השאלה שלי איך אני אוכל לכוון אותה?
מה אני יכולה להנחות אותה למרות שהיא גם פנתה לדיאטנית , וזה עדיין לא עזר , הבת שלה הצליחה להוריד כמה קילוגרמים אבל חזרה והשמינה עוד יותר
איך אני יכולה לעזור לה או לתלמידה ?

שלום,

לפני מספר שבועות הוחלט בשיתוף המטפלת להעלות את תדירות הפגישות לפעמיים בשבוע. השעה שנקבעה יחסית מוקדמת בבוקר. הגעתי לפגישה בבוקר, דפקתי על דלת הקליניקה פעמיים וראיתי מבחוץ שיש שהחדר חשוך. הבנתי שהיא לא הגיעה. לאחר מספר דקות התקשרתי אליה כדי להבין מה קרה. היא אמרה שהיא מתנצלת אבל היא מתעכבת בעשרים דקות ושאני צריכה להמתין לה.
כשהיא הגיעה כמובן שהיא התנצלה ואמרה שטעתה, הייתה בטוחה שדיברנו על זה וקבענו לדחות את הפגישה. ברור שלא דיברנו ובטח שלא דיברנו על שום דבר, אחרת לא הייתי מתקשרת ושואלת איפה היא נמצאת. התירוץ שלה הוא שהיא צריכה לשים את הילדים בבית ספר והיא הבינה שלא תוכל להגיע בשעה שקבענו ונאלץ להזיז את השעה. נפגעתי ממנה, הרגשתי תחושה של זלזול בזמן שלי, במי שאני ובכל מה שקורה בנינו. כעסתי עליה בפגישה, צעקתי עליה, התעצבנתי מאוד. בסופו של דבר סלחתי לה והפגישה המשיכה אבל אחרי כמה שעות זה שוב הציף אותי ואני כבר לא יודעת מה לחשוב. האם ההתהנהגות שלה מקובלת? האם אני צריכה לשכוח מזה? מה עושים בסיטואציה כזאת?

אני לא יודעת איך אני יגיע חמצב שאני ישים שרשרת או טבעת ויקנה בגדים אני לא הולכת עם בגדים יפים כי אני רטצה לשמור אותם למתי שאני יתחתן ויראה אותם לבעלי וזה מציק אני רוצה להיות יפה תמיד

שלום.
לפני מספר חודשים טופלתי על ידי כמה פסיכיאטרים במערכת בה"נ.
הייתה לי סה"כ חווייה די טראומטית--הייתי עד לאלימות מצד אחים ואחיות וגם מצד הרופאים והרופאות הפסיכיאטריים כלפי המטופלים וגם אלימות מצד מטופלים אחדים כלפי מטופלים אחרים וגם קצת כלפי האחים והרופאים.
היו לי ועדיין ישנם סיוטים בגלל החוויות הללו.

חוץ מזה, נתנו לי כמה תרופות עם תופעות לוואי לא נעימות.

מה כאן חושבים לגבי החוויות הללו שהיו לי ולאן ניתן לפנות(בארץ או בחו"ל) כדי לשנות את מצב המערכת בישראל?
מהמחקר שלי הבנתי שחוויותי אינן כ"כ שונות מהרבה מטופלים/שורדים של המערכת...

תודה

אין לי כוח לדבר אבל צריכה טיפול
יש אמצע?

מה ההבדל העיקרי בין פסיכולוג קליני לעובדת סוציאלית קלינית?
איך זה מתבטא בטיפול עצמו?

חזרתי לחתוך
הפסקתי את הטיפול התרופתי
אני נוראית וצומיסטית
במקום לנסות להבריא אני שוקעת חזרה במקום החולה
במקום לנסות לקום אני נמשכת אחורה
הכדורים משמינים אותי
הכדורים מבריאים אותי
אני לא רוצה להבריא
אין לי מקום בעולם הזה בתור בריאה
גם לא בתוך עצמי
גם לא בתור חולה
הכח הרס עצמי שלי הוא כמו קשר רעיל
כמו איבר מזוהם
כמו גוף ממולכד
ואני שוקעת בתוך ההרס
ואני מתפלשת בכאב
רק כשכואב לי נורא אני מרגישה קיימת
הכדורים משטיחים את עוצמת הרגשות
אני נוראית אני יודעת
ככ הרבה אנשים סובלים ורוצים להבריא
ורק אני חוזרת
לארץ המופצצת והמדממת שבי

בעבר היו לי חרדות שבעקבותן נטלתי כדורים.
שלחתי בקשה להוצאת רישיון נשק על סמך ישוב מזכה.
קיבלתי תשובה עם דחייה מסיבה רפואית, במכתב נרשם:
"התנגדות משרד הבריאות- במידה ויוצג בפנינו אישור רופא שהוסמך ע"י משרד הבריאות כי הנך כשיר לשאת נשק, תשקל בקשתך בשנית".
בנוסף רשום: "הפניה לרופא בודק באמצעות לשכת רישוי".
לא שלחו לי הפנייה לבדיקה למרות ששלחתי בקשה כזו ולא קיבלתי תשובות בנושא.
ידוע לכם כיצד מקבלים את ההפנייה לבדיקה רפואית אצל גורם מוסמך ומה המוסד אליו עלי לפנות על מנת להיבדק?
מנסיונכם במידה ואני בריא, האם יש מניעה מלקבל רישיון נשק?

היי.
יש דברים שאני חושבת שהם פחות מהנים ויש כאלו שלא לדוגמא עגילים חישוקים גדולים דקים אני לא ישים כי זה לא נותן לי הנאה יש כאלה שאומרים שזה טעם אנץבל אני חושבת שיש לי משהו נפשי שאני לא נהנת משרשרת או קוקו אני לא ילך עם זה כי לא תהיה לי סיבה ללכת ככה ..ואני גם לא יידע אם זה במקום או אם זה צנוע כי אני חרדית. בקיצור אני לא יודעת איזה טיפול פסיכולוגי יתאים לי יש לי תסמינים של סכיזופרניה . אני לא ייסע על קורקינט חשמלי כי אפחד ליפול אני לא ישים איפור אם זה לא בשביל בן כי יהרס לי העור ולא יהנה כתוצאה מכך.מה התשובה אשמח לתשובה יום טוב.

אני והמטפלת ממשיכות בשגרת הטיפולים שלנו.
ביקשתי ממנה שאם קשה לה להכיל אותי בימים אלה- שתגיד לי, אבל היא התעקשה שהיא מצליחה לעשות את ההפרדה בין העבודה הקבועה בקליניקה שלה לבין עבודה עם הניצולים בדרום.

העניין הוא שלמרות מה שהיא אמרה, בפועל אני מקבלת אותה תשושה ושפופה. ונכון שהיא מנסה להתמקד בי, אבל אי אפשר להתעלם מהפיל שבחדר- היא כבר לא פנויה אלי כמו שהייתה פעם. הפגישה האחרונה הייתה קשה ומדכאת. המטפלת הייתה עצובה וטרודה.
מצד אחד אני אוהבת מאד את הצד האנושי שבה, זה מה שעושה אותה ככ מיוחדת בעיני.
מצד שני אני חוששת לטיפול שלנו, יצאתי מעורערת לגמרי ממנה.

אני מבינה שזו תקופה לא נורמלית, והגבולות בין מטפלים ומטופלים קצת מטשטשים. השאלה מה את מציעה לי לעשות?
לעשות הפסקה בטיפול? להמשיך רגיל? לומר לה בפגישה הבאה מה שאני מרגישה (לא נעים לי, זה נראה לי כמו חפירה מיותרת)

בת 31 אני בתקופה בה הכל השתבש לי ואני צריכה לחשוב על תכנית מחדש. אני לא מוצאת סיפור בהרבה דברים ולא מוצאת עבודה שאני מתחברת אליה, יוצאת לדייטים ולא מתרגשת, חסרת תקווה. אני יודעת שזה זמני אבל מרגישה חסרת אונים. מה מומלץ לעשות במצב כזה של בלבול?