פורום טיפול נפשי

יש לי משפחה קרובה מאד בעוטף.הם ניצלו.
כמו כל אזרח במדינה אני מתקשה להכיל את הזוועות וגם את האימה ממה שעוד צפוי
מיום שבת אני כמעט לא ישנה וקשה לי לאכול ואני מרגישה מותשת.אני כמהה שמישהו יגיד לי משהו מרגיע או מעודד.ואניירגישה מאד לבד למרותנשאני לא.אתמול הרגשתי שאני לא יכולה לשרוד עוד לילה כזה דיברתי עם מישהו בער"ן והוא הנחה אותי לעשות כל מיני דברים קונקרטיים במהלך השיחה איתו- למנות חפצים וצבעים שאני רואה לגעת בדברים וכו.אחכ דיברנו על מחשבות.הוא עזר לי באופן שאף אחד לא עוזר לי.אחכ הצלחתי להורדם וישנתי כמעט 5 שעות.פעם ראשונה מיום שבת.לצד זה שזה ככ עזר זה גם העציב אותי שהייתי צריכה לפנות למישהו זר..
אני מתביישת בעצמי שגם עכשיו אני עסוקה
במהות הקשר עם הפסיכולוגית שלי אבל אני מרגישה נטושה. החדירה הזו של המציאות מעמתת אותי עם זה שבסוף היא רק פסיכולוגית שלי היא לא יכולה באמת להיות איתי ובתקופה הזו אני די בטוחה שאני נטל
כי היא צריכה להתמודד עם המצב בעצמה.
אני לא יודעת למה אני מרגישה עצובה ונטושהנאפילו קצת כועסת.כאילו התנפצה איזה אשלייה כאילו משהו נלקח ממני.
אני רוצה שתסבירי אם את יכולה איך זה בשביל מטפלים? זה נטל? איך אפשר לטפל ולדאוג למישהו באמת במצב הזה?
אציין שאנחנו מקיימות פגישות בזום זה לא שיש נתק..ובכל זאת..

היי.
אני נמצאת עם בן הזוג שלי בחו"ל ולאור המצב אני נכנסת להתעדכן ברשתות החברתיות כמה פעמים ביום. הוא לעומת זאת בוחר פעמיים ביום ולא יותר.
מה שמפריע לי ומעיק עליי זה שהוא לא מפסיק להעיר לי ולומר לי תעזבי את הטלפון בכל פעם שהוא רואה אותי איתו. בהתחלה זה היה בצורה מעודנת וזה החמיר עד למצב של איום שאם אני לא עוזבת את הטלפון הוא יעזוב אותי כי זה לדעתו מערער את מצבי הנפשי והוא לא רוצה להיות עם מישהי כזאת שמחמירה את מצבה הנפשי.
כשזה דובר ממקום אכפתי ודואג עוד יכולתי להבין אבל ככל שזה המשיך ונעשה יותר אגרסיבי (קרע את העיתון שהבאתי ועליו תמונה עצובה אך לא ברוטלית, לקח לי "בצחוק" את הטלפון ולא רצה להחזיר במשך כמה דקות), הגעתי למצב שאני מרגישה מועקה וחשש לגעת בטלפון לידו. ניסיתי להסביר לו בסבלנות וברוגע שזה מקשה עליי ושזה מעיק וביקשתי שיפסיק להעיר לי ולומר לי מה לעשות. הוא טען שהנוכחות ברשתות החברתיות היא זאת שמקשה עליי ושאני עושה את זה לעצמי. משם השיחה התדרדרה ואיבדתי את הסבלנות. החנות האשמות וביקורת אחד כלפי השני ובניסיון קלוש ואחרון, בדמעות וגרון חנוק ביקשתי שוב שיכבד את מה שאני צריכה והוא ענה לי "את יודעת מה יש לי להגיד לך? - תעזבי את הטלפון" והלך. זה פוגע לי אנושות בתחושת העצמאות והחופש. והוא עונה לי על זה בציטוט " don't confuse freedom with chaos". אני מרגישה חרדה גדולה יותר כשזה קורה ואני רואה את זה כניסיון לשלוט בי ולהכתיב לי איך להתמודד עם המצב. ברגע שאני לא משתפת פעולה עם הדרך שלו הוא נוטש אותי כי זה לא מתאים לו. אני פגועה עד עמקי נשמתי שלמרות המאמצים שלי להניח לאגו ולהסביר בפשטות איך אני מרגישה כשהוא עושה את זה, הוא נשאר בשלו ובגדול מבטל אותי ואת הצורך שלי. באיזה כלים מומלץ להשתמש כדי להתמודד עם הסיטואציה הקשה הזאת? תודה על האפשרות לשתף ולקבל פרספקטיבה נוספת.

בן 22 משוחרר שנה, לא עובד 4 חודשים, לא מטפל בדברים, משחק במשחקי מחשב, מתעורר ב14 בצהרים, התחיל טיפול פסיכולוגי, היה ב3 מפגשים לאור המצב הטיפול נעצר. הוא גר איתנו בבית, מה אנחנו אמורים לעשות? איך לנהוג כלפיו, האם לאפשר לו להיות במצב הזה?
(חושב לומר שמאז שהיה צעיר הייתה בעיית דחיינות/הימנעות/"בריחה")

היי ליטל.
אני כותבת לך עוד פעם מכיוון שכל המצב שהולך במדינה מזעזע וכמה שאני יכולה אני מנסה לעשות הסחות דעת כדי לא לשקוע בתוך זה אבל מה שקורה איבדתי את המוטיבציה מצב רוח ירוד אין לנו שיקום אין את השגרה וזה מאוד קשה לי. הושפעתי מאוד מהמלחמה אני באמת מיישמת את מה שהצעת לי אבל מהר מאוד אני מעבירה לחדשות אני ממש רוצה לחזור לשגרה ולא יודעת איך? את יכולה להציע לי מה לעשות? איך לחזור לשגרה ולהרגיש יותר טוב? אני ממש אשמח לעוד טיפ קטן המצב רוח שלי ירוד. אני ממש אודה לך עם תוכלי לענות לי שיהיה לך שבוע טוב ושקט ממש תודה ליטל על המענה

בוקר טוב,

נמצאת בטיפול כבר קרוב לשנה. המצב בלתי נתפס ולא חושבת שמישהו היה יכול לדמיין לעצמו בחלומות הכי פרועים שדבר כזה יכול לקרות.
המחשבות על המשפחות, הנעדרים, החטופים והשבויים. לא מצליחה לדמיין מה עובר עליהם ואיך הם עוברים את הימים והלילות.
מעבר לזה, לא מפסיקה לחשוב על המטפלת שלי. היא יושבת שעות בקליניקה ושומעת כאב גדול של אחרים ומנסה להכיל. אני שואלת את עצמי מה איתה ומה עובר עליה. האם הדאגה הזו שיש לי כלפיה מוצדקת? האם היא נערכה אי פעם לדבר כזה?
חושבת על זה שהיא צריכה לשמור על עצמה מול מטופלים ולשדר עסקים כרגיל כשהיא מרוסקת מבפנים.
בטח יש לה ילדים בבית שנשארים בלעדיה, בן זוג, משפחה, חברים ואולי אפילו מכירה מקרוב כאלה שנרצחו או נחטפו.
אני דואגת לה באמת, חושבת עליה כבן אדם הרבה לפני הטייטל של מטפלת.

אני מודה לך על העזרה הקלת עלי מאחלת לך יום שקט ושבוע שקט

היי ליטל למרות רציתי לשאול מה עושים עם התקף חרדה בלי טיפול במצב של התקף חרדה מהמצב הבטחוני אני כל הזמן על החדשות בטלוויזיה קשה לי לצאת מזה וזה מכניס אותי לחרדה אשמח לטיפ מה לעשות?

האם זה נפוץ שבדיכאון מרוב שאתה קהה חושים וריקני אתה צריך גירויים מאוד חזקים? ולמה זה קורה?

שלום ליטל,

עבור מטופלים מסוימים שינויים במסרת הקבועה כמו שינוי ביום או בשעה יכול לטלטל אותם. יכול ממש לאיים עליהם ולהרגיש שמשהו ביציבות מופרע.
הייתי שמחה להבין למה זה קורה.

תודה.

היי
הבן שלי בן 8 עם חרדות ופחדים בנוגע לבריאות שלו. כל כאב בטן לדוגמא כאב שיניים או שריטה גורמים לו לפחד ולדאוג שתהיה לו חלילה מחלה קשה.
נפגשנו פגישה אחת עם פסיכולוגית ילדים להדרכת הורים והיא ממליצה שבפגישה השלישית נביא את הילד.
האם כדאי להביא אותו למפגש או לנסות קודם את הכלים שקיבלנו בהדרכה?האם זה לא יעצים את התחושה של הילד שמשהו לא תקין אצלו?

היי, יש לנו חתונה של הבת בעוד חודשיים, אחותה שהיא הגדולה ממנה וגם לה יש בן זוג, אומנם היא מתרגשת יחד עם זאת מתנהגת כאילו היא האורחת , הלכנו למדידות שמלה, אחותה הציעה לה לבוא היא "לא יכלה".....קיבלנו את זה, הכל בסדר
במסיבת החינה היא הודיעה לנו שלא תוכל לישון אצלנו מכיוון שלמחרת היא מתחילה ללמוד בבוקר ותצטרך לחזור באותו יום לביתה גרה רחוב מאיתנו.(זה אומר שלא תוכל להישאר ממש עד הסוף של מסיבת החינה) בשבת חתן הודיעה לנו שקשה לה לקום מוקדם ואין לה ולבין זוגה מה לעשות שם מכיוון שהם לא מתחברים לדת.
יגיעו לארוחה עצמה.
אני שואלת האם לשבת בשקט? לא לומר לה כלום? אנחנו כל הזמן הולכים "על ביצים" ואם אומרים לה משהו היא מרגישה מותקפת ומיד מפנה את זה שאנחנו לא בסדר.
בתור הבת שלי הייתי רוצה שהיא תהיה לצידי, תציעה עזרה, תראה קצת עניין, תתגמש ולא תחשוב רק על עצמה . חשוב לי לציין שלאורך כל השנים היא הייתה התנהלה כך, פחות מתחשבת, ויותר "אינטרסנטית", אם כל העניין הזה היה בשביל חברות היא הראשונה שהייתה רצה לעזור, אנחנו לא בראש סדרי עדיפות אצלה, תמיד תמצא סיבות וסיפורים......

אני מרגישה שאני הרבה באינטרנט ואין לי מה לעשות עם עצמי ולא מתחשק לי כלום אני ממש אודה לך על המענה אני יודעת שאחרי החופש אני יחזור לשמחת חיים שלי אני אלך לשיקום וזה יעשה לי טוב אבל בחופש קשה לי בלי מסגרת חברתית

היי ליטל.

יש לנו חופש מהשיקום בחול המועד ואני מרגישה שאני קמה בבוקר עם בדידות חברתית זה מכניס אותי לדכדוך אני גם הייתי חולה הרבה זמן ורוב הזמן אני בבית אין לי עם מי להיפגש אשמח לטיפ מה לעשות כדי להרגיש יותר טוב שאני קמה בבוקר עם התחושה הזאת? אני מרגישה שממש אין לי עם מי להיפגש אני ממש מודה לך מאחלת לך יום נפלא

גם אתם חוזרים מהטיפול עם תחושה של עיפות ורצון לבכות?
ואחרי שני פגישות שבועיות מרגישים שלא דברתם אפילו חצי ממה שרציתם להגיד?
זה רק אני ככה?
והתחושה שהטיפול הוא כמו הוספיס ולא כמו מכרה שחוצבים בו נפש חדשה?
אני לא יודעת למה אני לא מצליחה להתקיים בקשר הטיפולי
להתקיים במרחב הטיפולי
אני באה ומיד מתמוססת
מספרת את כל הכאבים ושוכחת שהיה גם קצת טוב במשך השבוע
פוחדת שהיא תזרוק אותי כי אני מורכבת( פוסט טראומה מורכבת ובורדרליין)
אני מרגישה לפעמים שאני בכוונה מתעכבת על הקשיים והכאבים כדי לקבל ממנה חיבוק ואמפטיה
ושאני לא מתקדמת כי אני מפחדת שהיא תנטוש אותי או שאהיה פחות משמעותית בשבילה
שאנחנו מתבוססות בבוץ שלי ולא מתקדמות כבר חצי שנה מהאשפוז הראשון
קשה לי מאד עם קשרים
מאד מאד מאד
אני מפחדת להיות תלויה בה לנצח
אני מפחדת שהיא תכנס ללב שלי ותחולל בו שמות ואני אפגע בסוף
התחלנו לפני שנתיים הגעתי אליה עם הדחקה מטורפת הכל התפוצץ והגעתי לדכאון קליני עם אפיזודות פסיכוטיות
אחרכך יצאתי מזה בעדודה ותוך כדי טיפול
התחלתי עבודה שדרשה ממני המון ואני אדם תחרותי ונתתי את עצמי בצורה טוטאלית ואז אחרי חצי שנה קרסתי ניסיתי ל%תאבד אושפזתי מספר פעמים אובחנתי בפ.ט.מ. ובורדרליין
ואני לא מצליחה לצאת מהבוץ לא מצליחה לצאת מהכאב לא מצליחה לצאת מהבלגן
לא מצליחה לצאת מהדכאון והאובדנות והפ.ע.
התחלתי טיפול די בי טי ואני לא מרגישה שזה עוזר
אני לא מקפיגה בממוחד על התרופות
יכול להיות שבתת מודע אני פשוט לא רוצה להבריא?
רוצה להשאר בטייטל לנצח?

אשמח לחוות דעתך

בוקר טוב,

בכל פעם שהמטפלת יוצאת לחופשה או מבטלת פגישה עולות בי תחושות קשות מאוד. גם אם הפגישה הייתה טובה, אני מתחילה לאבד את זה. אני מדברת בתוקפנות, כועסת עליה מאוד, לא רוצה לצאת מהחדר במשך דקות ארוכות ולפעמים נשארת מחוץ לקליניקה.
אני מבינה שמגיע לה את החופש שלה ויחד עם זאת, משהו בתוכי משתבש.
עלו ניסיונות לדבר את זה. לרוב, זה נגמר בהבטחה מצדי שזה לא יקרה אבל זה חוזר על עצמו. אני לא רוצה למתוח את הגבולות או לפגוע בה. אני מעריכה אותה מאוד והקשר חשוב לי. מה אפשר לעשות?