פורום טיפול נפשי

כבר זמן רב מתלבטת אם להמשיך בטיפול.
מצד אחד המטפלת מאוד משתדלת ומזמינה.
אבל מצד שני אני כל הזמן מחפשת את הכשלים.
מפנימה את הכשלים, וזוכרת אותם.
פוחדת מהתלות והרצון לעזרה ואולי הכי פוחדת שיום אחד פשוט תנפנף אותי ממנה.
ההתלבטות הזאת מלווה אותי כל הזמן.

היי,

האם מקובל להעביר במקרים מסוימים את הטיפול לשיחת טלפון או לכתיבת מיילים?
בהנחה שכבר יש דרך שהלכו ביחד המטפל והמטופל וכל מיני סיבות אין אפשרות להיפגש יותר במציאות.
האם זה אפקטיבי מספיק או שכדאי לוותר?

בילדותי אחותי הגדולה לא אהבה שהייתי מתבכיין וחשבה שאני תמיד מתבכיין כדי להשיג משהו, אני הרגשתי שאני מתבכיין כי באמת קשה לי, היא לא נתנה לגיטימציה לבכי שלי וכל הזמן אמרה לי שאני לא אמור לבכות מזה ומזה ומזה, ואני צריך להתבגר, באופן בלתי פוסק.

עכשיו אני לא מצליח להאמין שמגיע לי משהו, אני מפחד להרגיש כי אני דופק אנשים אחרים עם הרגשות שלי, אני לא מצליח לומר שמגיע לי לקבל דברים, גם אם הם מגיעים לי מתוך מוסכמה חברתית שברור שמגיעה לי באופן שווה כמו לכולם, אני ארגיש שלא מגיע לי.

בחדר ההמתנה לפסיכולוגית אני שוכב על הרצפה כי אני מרגיש מת נפשית, ואני יודע שאני מגפה שחורה כי בכל מסגרת חברתית אנשים מתרחקים ומפסיקים להגיע כשאני מגיע (מוכח "מחקרית" כבר, זה לא בראש שלי, בדקתי את זה)
הפסיכולוגית אמרה לי לא לשכב בחדר המתנה כי המזכירות מודאגות,
הפסיכולוגית כמובן יודעת שהחלופה היחידה שיש לי זה לא להרגיש כלום, זתומרת להתנתק מהרגשות שלי לטובת המזכירות האלו (שממש לא אכפת לי מהן או ממה הן חושבות), היא בעצם מבקשת שאתנתק מהרגשות בשבילן, ואז גם כשאני נכנס לחדר טיפול אני צריך לבזבז דקות מהטיפול בגלל שאני צריך להתחיל מחדש, במקום שזה יהיה מקום בטוח זה הופך להיות מקום בטוח בקצה הצוק.

באופן כללי אני מרגיש שהרבה פעמים אני לא מצליח לבטא את זה שאני מרגיש שמגיע לי משהו ואני מרגיש שהפסיכולוגית מנצלת את זה שאני מרגיש שמשהו לא מגיע לי, למרות שאני בטוח שכל אדם אחד יקבל את זה בלי לבקש בכלל מתוך המוסכמה החברתית.

מה דעתך על הנושא? הדברים האלו ממשיכים לעלות ואני כבר נוטה מאוד לכיוון החלפת מטפלת

אני רק מטופלת אצל הרופאת משפחה והיא הורידה לי לחצי כדור מאז אני בחרדות לפחות עד שזה יסתדר אשמח עם תייעצי לי מה לעשות כדי להוריד את החרדה

איך מתייחסים לעוינות ולגלוג?
בחברה
זה הרבה פעמים גורם לי להיסגר ולשתוק. ולהתרחק גם ממצבים חיובים
גם מאנשים שרוצים להשפיע טוב

בוקר טוב,

לאחרונה היחסים עם המטפל נקלעו למשבר.
הייתי במצוקה גדולה שגרמה לי לחצות גבולות מול המטפל עד כדי כך שהחליט להפסיק לטפל בי.
האם קיימת דרך כלשהי למרות זאת לחזור לטיפול בדרכים חלופיות?
אני בן אדם שקשה לי לתת אמון באחרים, טראומות ילדות וחוויות שונות במהלך החיים הובילו לשברים בנקודות האלה שלא מתאחות.
עצוב לי מאוד להיפרד ממנו בצורה ברוטלית שכזו ללא התחשבות ורגישות על אף שאני יודע שבתוך תוכו הוא כואב לו בדיוק כמוני.
כרגע הפגישות העתידיות מבוטלות.
הטענה המרכזית של המטפל היא שאין יכולת לענות לצרכים שלי אבל אני אפילו לא קיבלתי הזדמנות להגיד לו מה גרם למצוקה הזו ולדחף לדבר איתו גם כשזה לא בזמן הפגישה.

אני מרגיש רע עם עצמי שפגעתי בו ובי והפסדתי מטפל מצוין.
אין סיכוי לתת הזדמנות לטיפול אחר כי האמון שלי רק הולך ומצטמצם בבני אדם.

מה עושים במצב כזה?

חשבתי על חלופה אחרת, האם ניתן לעשות פגישות עם 2 פסיכולוגיות במקביל לתקופה קצרה עד שאתרגל לפסיכולוגית החדשה?

כתבתי כבר שאני מרגיש שהפסיכולוגית לא מתייחסת לבעיות שאני מעלה מולה כבר כמה פעמים וכמה קשה לי לבקש ממנה משהו אחרי שהיא מתעלמת או שוכחת בפעם הראשונה שאני מבקש, כי אני מפרש את זה בתור - זה כנראה לא מספיק חשוב לה, אם אני אבקש עוד פעם זה כבר הופך את הבקשה לאיזה טובה שהיא עושה בשבילי במקום שזה יבוא ממנה ומתוך הרגשת מחויבות כלפיי.

בפעם הקודמת דיברתי על חוסר היכולת שלי להתנגד לדברים שהיא מעלה כעובדות, לדוגמה שהיא שואלת ׳אתה מבין שההתנהגות הזו נובעת מ...?׳, כלומר היא כבר החליטה מה האמת, שההתנהגות נובעת ממה שהיא חושבת, אני רק צריך להסכים איתה, וזה חוזר בצורות שונות בטיפול.

הפעם הבעיה היא שבכל מפגש ראשון מתוך 2 מפגשים שבועיים אני מסביר לה שאין לי רצון מצד אחד לדבר איתה, אני מרגיש שהיא נוטשת אותי כל שבוע מחדש כי 5 הימים בין לבין מאוד קשים לי וחלק גדול מהזמן אני רק בוהה בתיקרה וחושב, הבעיה היא שאני מחליט להתעלם מהשנאה שאני מרגיש כלפיה כשהיא לא מעלה את הנושא בעצמה למרות שאני מזכיר לה שוב ושוב כמה קשה לי הנטישה הזו כל שבוע מחדש, אני מרגיש שאני חייב להתעלם כי אחרת הפגישה תתבזבז ואני לא אדבר איתה בכלל כל הפגישה, ופשוט אני אדפק מזה שהיא לא עושה את העבודה שלה בסוף, היא לא תידפק, בשבילה הכל ממשיך כרגיל, אבל אני אלך בסוף הפגישה הביתה עם תחושת פיספוס ותיסכול ועוד יותר עצבני עליה איך היא עוד פעם גרמה לי לבזבז פגישה שלמה במקום פשוט להעלות את הנושא הזה בתחילת הפגישה ולשאול "איך שרדת את השבוע בלעדי?", כי זה באמת מרגיש הישרדות.

בפגישה האחרונה שוב העלתי את האכזבה שלי ממנה ואז היא שאלה איך הייתי רוצה שזה יהיה (שוב), הסברתי לה איך, ואז היא שאלה אם אני רוצה לדבר על איך הרגשתי השבוע לגבי הנטישה אני כבר כל כך לא רציתי לדבר איתה, כאילו למה אני צריך אותה בחדר אם אני מכניס לה מילים לפה? אני יכול לעשות את הטיפול כבר בלעדיה.

צירפתי את המקרה הקודם כי השאלה היא מתי מחליטים שהמטפלת פשוט לא מתאימה?, אני מפחד מאוד להחליף מטפלת בגלל שאני לחוץ מאוד לשינוי בחיים שלי, ואני כבר לא יודע אם עדיף לסבול את זה

היי,

מסיבות של מעבר דירה למקום מרוחק יחסית לא אוכל להמשיך להיפגש עם המטפלת.
מה עושים במקרה שרוצים להמשיך את הטיפול אך המרחק גדול מדי מבחינה פיזית על מנת להגיע?
האם קיימות דרכים חלופיות?

כבר כמה שנים שמדי פעם אני חותכת. אבל רק מדי פעם ולפעמים גם הרבה חודשים שלא. ואף פעם לא עמוק. תמיד הרגשתי שזה בשליטה, שאני לא חייבת לחתוך, שפשוט הכל כל כך חסר טעם שאין שום סיבה למנוע מעצמי. אני לא בטוחה למה אני חותכת או במה זה עוזר לי אבל עכשיו אני כבר בטוחה שזה עוזר. היום שכבתי במיטה, לא מסוגלת לקום, לא מסוגלת להכיל את מה שבתוכי, רוצה לבכות אבל לא יכולה. רציתי באמת באמת להרדם ולא להתעורר לעולם. הייתי צריכה לעשות כל מיני דברים וחשבתי על לחתוך ולא הייתה לי האנרגיה לקום לא לזה ולא לזה. ואז הייתי צמאה והיה בקבוק מים ליד המיטה. אז התישבתי כדי לשתות ממנו. ואחרי שכבר ישבתי הייתי מסוגלת לקום רק כדי לחתוך. חתכתי כמה חתכים לא עמוקים במיוחד ואז חתכתי אחד עמוק יותר מבדרך כלל. זה הפתיע אותי למרות שהתכוונתי לזה. הוא גם חצה גלד אחר וירד ממנו הרבה דם. זה כאב יותר וליותר זמן. ואז הפסקתי לחתוך וספגתי את הדם ופתאום יכולתי לעשות דברים. כבר לא רציתי לבכות ולא הרגשתי שאני טובעת והלכתי להוריד כביסה. זה כאילו אני עושה את זה במקום להתאבד. אני חושבת שזה כבר לא בשליטה, שהפעם הייתי חייבת. ואני לא יודעת כבר מה לעשות. אני חושבת שאני מעבר לעזרה ושכל עוד אני חיה אני ארצה למות..

היי ליטל ולצוות הפורום. ביומיים האחרונים אני סובלת מחרדות ולחץ נפשי יש לי מחשבות טורדניות שמובילות אותי לדפיקות לב מהירות ליטל כמו שכתבתי לך בעבר אני לא בטיפול זה רק ביומיים האחרונים אני ממש אשמח עם תוכלי לתת לי עצה מעשית איך להסיח את עצמי מחרדות גם אבא שלי במצב לא טוב ומטיפולים פסיכיאטרים אני פוחדת ואני לא רוצה לחזור לטיפולים פסיכיאטרים רק הרופא משפחה נותן לי את התרופות והוא לא רוצה לשנות לי ליטל או צוות הפורום היקר אני אשמח לעצה זה מאוד חשוב לי ממש תודה ושיהיה לכם יום מקסים והמשך שבוע מקסים

לא קיבלתי תשובה לגבי התיסכול מביקור אצל האח והתחושה שלא מצליחה להגשים את עצמי בעבודה ובמטרות שהצבתי לעצמי כמו חזרה לנהיגה , קניית מכונית ומציאת זוגיות.

הי ליטל , אני נמצאת בטיפול תקופה לא מבוטלת. שנינו לקחנו חופשה הקיץ ואמורים לחדש פגישות אבל אני מרגישה שאני לא רוצה להיפגש . יש בי מעין רתיעה שלא ברורה לי למה אני מרגישה כאילו אני כועסת ובאמת שאין סיבה . האם זה נורמלי ?

שלום. אני באמצע גיל ה30 לחיי מתפקד ועובד.
כבר מספר שנים שאני חש בבעיות פסיכולוגיות ופיסכיאטריות שמשפיעות עלי. בשנה האחרונה חלה הדרדרות במצב שלי. התקפים קשים שגורמים לשעות עד ימים של חרדות, מחשבון טורדניות, טקסים שאני חייב לעשות כדי שדברים רעים אל יקרו, והמנעות מסוטואציות חברתיות שיגרמו לי לכל הדברים האלו.
כשדברים משתחררים אני נמנע מסיטואציות ורק חרד מתי הלופ הבא יגיע. הוא מגיע.
אבקש את העזרה מה נכון יותר לעשות כרגע? לפנות לפסיכולוג קליני? פסיכיאטר? בבקשה האם יש לכם המלצה על אחד כזה. מרגיש כלוא בתוך של הסיטואציות האלו. [email protected]

נכנסתי לטיפול כדי למצוא זוגיות.המטפלת רואה זאת יותר כהתמודדות עם הבדידות. לאחרונה התחילה באימון איך להפיג את הבדידות. למצוא חברות. לחשוב עם מי לבלות את הסופש. זה נראה לי טכני מדי. באתי לטיפול כדי להבין את עצמי ולא לבזבז חצי שעה על תכנון למי להציע להיפגש בשבת. את זה אדע לעשות לבד כשאקבל מענה רגשי. אני מרגישה שאין לי מענה רגשי ואני לא מרוצה מצורת הטיפול. אני אכן רוצה שינוי אבל כזה שיבוא מבפנים ובהבנה את עצמי. לא מרגישה שמתחזקת. מה לעשות? למצוא מטפל אחר ? נראה שהיא רק רוצה לסיים את 12 המפגשים. לא מדברת בטלפון ולא מקדישה מעצמה. נראה שהיא גם חסרת ניסיון עם מבוגרים. יותר מטפלת בילדים.