ההחלטה לפנות לייעוץ או טיפול נפשי היא החלטה מורכבת העשויה להעמיד אותנו בפני התלבטויות ואפשרויות רבות לבחירה: מהו הטיפול היעיל ביותר לקשיים איתם אני מתמודד? איך יודעים שהילד זקוק לטיפול? כיצד בוחרים את המטפל המתאים מתוך עשרות אנשי המקצוע המציעים את שירותיהם? ומה עושים במידה וחשים שהטיפול לא מספיק יעיל?
צוות הפורום מזמין אתכם לשאול, להתייעץ ולקבל הכוונה ראשונית בהתמודדות עם נושאים הנוגעים לבחירת הייעוץ והטיפול הנפשי אשר יסייעו לכם. עם זאת, הפורום אינו מהווה תחליף להתייעצות עם איש מקצוע ואינו מספק אבחון או טיפול, אלא מהווה מקום לקבלת תמיכה והכוונה.
**כמו כן, הפורום אינו מהווה מענה לשעת חירום. במצבים דחופים אנו ממליצים לפנות לער"ן
(טל' 1201 או צ'ט און-ליין אנונימי) או למיון פסיכיאטרי.
פסיכולוגית קלינית, מטפלת בוגרים ומתבגרים.
מציעה טיפול פסיכולוגי כאמצעי להשגת שינוי משמעותי הן בחוויה הפנימית והן במציאות החיים החיצונית.
מתמחה בטיפול במצבי דיכאון, הפרעות אכילה, חרדה, קשיים בין אישיים, סוגיות הנוגעות לנטייה המינית ופגיעה עצמית. דוקטורנטית בתכנית 'פסיכואנליזה וממשקיה', אוניברסיטת תל אביב. מרצה בבי"ס לפסיכותרפיה יישומים קליניים. מנהלת המרכז להתמודדות עם פגיעה עצמית
שלום רב,
ברצוני לשאול לגבי תגובה פוסט טראומטית של אונס. נאנסתי לפני 7 שנים ועברתי טיפול ארוך מאז ואני מרגישה שהתגברתי על הטראומה ומסוגלת לחיות חיים כמעט רגילים לגמרי בצל הטראומה (הטראומה תמיד תהיה שם אבל אני למדתי לחיות איתה). יחד עם זאת, אני חווה עדיין בכל שנה באותו חודש שהאונס קרה ירידה במצב הרוח, עצבנות ורגישות יתר. כאילו כל דבר קטן הופך לטריגר לאונס. מרגישה כאילו למרות שהתגברתי וכמעט אני לא חושבת על זה ביום יום, בכל שנה באותו חודש הנפש שלי מבקשת ממני לעצור לרגע ולהתאבל על מה שהיה, לתת לזה מקום ולא להדחיק.
האם זה נורמלי? האם נכון לאפשר לעצמי את הרגשות האלה וכדאי לעבד אותן במקום לנסות להעסיק עצמי במשהו אחר?
שלום דקל.
ראשית, טוב לשמוע על הדרך שעשית בהתמודדות עם החוויה הקשה והטראומטית.
כל נפגע.ת מתומודד עם צלקות הטראומה באופן שונה והתחושות שאת חשה הן אכן נורמליות וטבעיות. זו דרכך להמשיך ולעבד את החוויה ואת האבל על כך שקרתה לך. לכן, אני לא חושבת שיש טעם להחליט החלטה גורפת לגבי כמה לעבד וכמה לזוז מהרגשות שעולים. נסי להיות קשובה לעצמך בכל רגע בהם עולים הרגשות, וסמכי על עצמך שנפשך תמצא את האיזון הנכון.
ליטל
שלום,
אני חיילת משוחררת, בת 20.
כבר מספר פעמים יצא לי להגיע לטיפולים פסיכולוגיים, שאליהם הגעתי בעיקר מתוך קשיים שעלו בקשרים זוגיים. קשר אחד בגיל התיכון, וקשר נוסף בזמן הצבא. בכל פעם שהגעתי לטיפול (הייתי אצל שלוש פסיכולוגיות שונות, ומטפלת בNLP), הרגשתי שהגעתי עם מוטיבציה גבוהה מאוד לשינוי, ובעיקר מתוך רצון לעשות שינוי במערכת היחסים ולגרום לה לעבוד.
בפגישות הראשונות שתמיד היו פגישות היכרות, וניסיון להבין במה הטיפול יעסוק, הייתה בי תקווה אמיתית שברגע שההיכרות תעמיק כעבור מספר פגישות, הטיפול יעזור לי להגיע לאזורים עמוקים בעצמי, ולגעת בדברים אמיתיים בפנים. אך ככל שהזמן עבר והפגישות התקדמו, הרגשתי איך שלב ההיכרות הולך ונמתח על פני חודשים, ואין כל התקדמות לעבר השלב שבו מועלות הסוגיות האמיתיות באמת, שמגרדות מתחת לפני השטח.
הרגשתי איך אני נשארת תמיד במקום שבו אני מדברת על דברים באופן יבש, מאוד שכלתני, ואפילו שאני משתפת במידע רגיש באמת, זה נעשה מתוך מקום מאוד מודע ובשליטה.
התגובות מצד המטפלת לא עזרו לי להגיע לרבדים שאליהם הייתי רוצה, ולא עזרו לי להשתחרר על אף שאני מאוד רוצה בכך.
מסיפורים של חברים מסביבי, נשמע תמיד שטיפול פסיכולוגי עזר להם לחשוף צדדים אמיתיים בעצמם, לגעת בדברים עמוקים, להיחשף בפני עצמם, ולהציף דברים. נשמע מהם שגם כאשר הם מדברים באופן שכלתני יותר, המטפל מכוון אותם ועוזר להם להשתחרר ולחשוף את מה שעומד מאחורי הדברים שנאמרו על פניי השטח.
אצלי תמיד הרגשתי שאני שומרת על מעטה שלא מאפשר לי להיחשף, על אף המוטיבציה המאוד גדולה שלי לשתף ולהתמסר לטיפול. על אף העובדה שאני משתפת בפרטים אישיים וכביכול מוסרת כל פיסת מידע שיכולה לסייע ולעזור למטפלת להבין את המצב ואת התחושות שלי, ולא מסתירה כלום, הטיפול נשאר תמיד ברובד שמרגיש לי יבש, שלא מגיע למקומות אמיתיים ועמוקים יותר.
ואחרי תקופה של מספר חודשים (בין חודשיים לחצי שנה) אני מאבדת עניין בטיפול ומפסיקה אותו, מטעמי חיסכון בזמן בכסף ובעיקר מתוך אכזבה שאני לא מרגישה שאפילו מתחילה תהליך כלשהו. ובעיקר- שלא נוגעת בדברים אמיתיים.
ברור לי שטיפול יכול להצליח רק כאשר נותנים לו זמן, וכאשר יש חיבור, ושיתוף פעולה אמיתי של שני הצדדים. אבל מבחינתי תמיד הרגשתי שאני משתדלת לשתף פעולה באופן מלא, אך בכל זאת צריכה את ההכוונה של איש המקצוע כדי לחדד, להכווין ולהבין דברים יותר לעומק, ושיעזור לי להתמסר באמת לתהליך שלשמו הגעתי, ולא ממש מקבלת אותה.
אשמח לחוות דעתך מה לעשות במצב כזה, ואיך לא לתת לתסכול הזה למנוע ממני להגיע לטיפול על אף שמרגישה בכך צורך. וכמובן- מה אוכל לעשות כדי להגיע לטיפול שיעזור לי להתחיל תהליך אמיתי ועמוק.
שלום לך.
היכולת של טיפול לקדם ולהניע שינוי דרך עיבוד חלקים נפשיים שונים נובע בדרך כלל הן מיכולותיו של המטפל ומהחיבור הספציפי שנוצר בינו לבין המטופל, והן מהבשלות של המטופל להניע שינוי זה. כל מטופל מגיע לטיפול גם עם תקווה וגם עם חשש (גלוי או סמוי) משינוי ובהתאם, חלק משמעותי מהעבודה הטיפולית הוא התמודדות עם הפחד והקושי להשתנות, אשר עשויים לבוא לידי ביטוי במגוון דרכים- ביניהן גם שכלתנות או סגירות.
נשמע מדברייך שאת מעלה שאלה לגבי "חלקך" בהנעת שינוי, וזאת נקודת מוצא טובה. בהתאם, אני מציעה לגייס כוחות ולפנות שוב לטיפול נפשי עם תשומת לב לכמה היבטים. ראשית, חשוב לשים לב שאכן יש חיבור ו"קליק" ראשוני, תחושה שהמטפלת תופסת משהו מדויק על חוויתך הפנימית. אם לא- כדאי להמשיך בחיפוש ולא להשתהות יותר מדי. מעבר לכך, כדאי לשתף מראש בהתנסויות הטיפוליות הקודמות ובקשייך ביצירת שיח טיפולי משמעותי. האפשרות לעבד אספקט זה יכול לסייע לך לבחון את הגורמים המעכבים המונעים שינוי וסבלנות לתהליך הטיפולי. בהתאם, כדאי להמשיך ולהעלות מול המטפלת קשיים ועכבות גם לאורך הטיפול.
בכל מקרה, חשוב לא להתייאש. לא פעם קורה שטיפול מצליח רק אחרי מספר נסיונות, "הבשלה" של המטופל ואינטראקציה עם מטפל מסוים.
ליטל
אין לי אופי מיוחד או רצונות או שאיפות, אין לי רצון להקים משפחה או למצוא בת זוג או לעשות סקס, אין לי מוטיבציה לעבוד אבל אני מקבל קצבה, מה יש לי בעצם אני לא יודע אני אוסף של כלום, בדרך כלל זה לא מפריע לי החוסרים שלי אלא מפריע לי השקט הנצחי והחוסר מעש הנצחי הזה שאני יודע שהוא לא ייגמר, הפעם דווקא שמעתי שיר והרגשתי קצת משהו (גם אין לי רגשות בדרך כלל)
לא יודע מה הרגשתי בדיוק אבל זה קשור לנושא שאין לי כלום.
הלכתי לטיפול פסיכולוגי כבר שלוש שנים כמעט והוא עומד להיגמר בגלל שכבר לא מסבסדים ולא נוצר שיפור, אולי קטן רק
פעם הייתי כותב פה יותר עכשיו כבר לא כתבתי הרבה זמן.
אני גם מתקשה להסתדר לבד ואין לי לאן ללכת בשביל חברה
שלום לך.
אתה מתאר קשיים שאני מתארת לעצמי שמלווים אותך במגוון מצבי חיים, וטוב שאתה מטפל בעצמך מאחר ונשמע שקשיים אלו מלווים בסבל משמעותי. לצד זאת, אני מציעה לבדוק האם התחושות הכואבות שאתה מתאר קשורות גם בסיום המתקרב של הטיפול, שעשוי לעורר תחושות של בדידות וחוסר יכולת להתמודד לבד. בהתאם, כדאי להמשיך ולעבד בטיפול את התחושות שמתעוררות סביב סיומו המתקרב ובו זמנית לבחון האם אתה זקוק לעזרה נוספת, ואיזו.
ליטל
אולי לא מגיע לי בכלל אמפטיה
ולא מגיע לי חיבוק
יש בנות שהרבה יותר סובלות ממני
ולי סכהכל יש הכל בחיים
חוץ מאושר
חוץ מערך עצמי
חוץ ממקום יציב ומוגןלהניח בו את הלב
אבל יש לי הכל
באמת
ואני מרגישה שלא מגיע לי
אני לא סובלת מחוית דחק פוסט טראומתית
מדי פעם יש לי ניתוקים
אבל העבר שלי לא ככ גרוע
זה רק הנפש הרגישה שלי שלקחה אותו ככה
יש לי פלאשבקים ופוסט טראומה ממה שחויתי
אבל אולי אני סתם עצלנית
והכאבים האלה
מסביבי אנשים אומרים לי שאני מחפשת תרוצים
אני מרגישה שהילדה הקטנה שבי כבר מיואשת
מרגישה שלעולם לא תקבל חיבוק
וגם כשאקבל
אני ארגיש כאילו לא מגיע לי
כאילו לקחתי למשהי אחרת
שהסבל שלה יותר חזק משלי
כי אני כבר לא אובדנית
וההפרעת אכילה די בשקט עכשיו
ותנודות הרגש קצת יותר מאוזנות
והדכאון נרדם
הפלאשבקים פחות מרצדים
ולפעמים אני צוחקת ממש
אז למה שיגיע לי חיבוק??
שלום לך.
אני שומעת את הכאב ומציעה להמשיך ולעבד ולעבוד איתו במסגרת הטיפול
ליטל
השעה 5 וחצי
אני עולה במדרגות
תמיד עליתי במעלית אבל עכשיו אני מרגישה שאני צריכה זמן
מגיעה לקומה חמישית
דופקת על דלת מוכרת עד כאב
היא פותחת
לא השתנתה הרבה
אותם הבגדים
אותו החיוך בעינים
הבישום הקליל
הצליל של הפעמון רוח מהמרפסת
היא מזמינה אותי להכנס
אני נכנסת
מתיישבת על הספה
מסתכלת על המקום שבו נולדתי נפשית
שבו חויתי את תנודות הנפש הכי חזקות שלי
שבו קבלתי את ההכלה הכי גדולה שיש
היא מתישבת מציעה משו חם
אני מעדיפה לדבר
שמה לה על השולחן את השטרות
כדי שלא אשכח
היא שואלת מה שלומי
ופתאם באלי לבכות
בכי ישן שכלוא בתוכי מלפני שנה וחצי
בכי כאוב ומתגעגע אשם ופגוע
בכי של נטישה ובעיטה במקום הכי רך של הלב
אבל אני לא בוכה
במקום זה אני מתחילה לדבר בקול שקט שקט וייסורי לב
מספרת לה מה עברתי
ואיך התבשל אצלי הכאב ומברית טיפולית ואמון זה הפך למשהו שא"א לזכור כי זה דוקר כמו להישרף חי
סיפרתי לה איך הרגשתי כשהיא אמרה לי לא
ופיזית הרגשתי את הדלת של הלב שלה נטרקת לי בפרצוף
והרגשתי מטומטמת שהאמנתי לה שהיא לעולם לא תעזוב אותי
והאשמתי את עצמי
שאני לא מצליחה לשחרר
ואיך כעסתי על עצמי
שאני אובססיבית ומתוסבכת
ושהכל בגללי
וכשלא הצלחתי להכיל את הרגש הזה של הפגיעה
זה הפך לכעס
כעס כועס עלי וגם עליה
שהיא לא שמרה עלי
שהיא הלכה לילדות אחרות
שהיא הבטיחה לאהב אותי תמיד
ועכשיו אני מרגישה שכבר לא
וזה הפך לי את הקרביים
ואת הלב
והקליניקה המדהימה שהיתה שלה
נחרבה עד היסוד
והשלט נעקר
אין בו כלום היום
אני לא מעיזה לבדוק מה קורה שם
וכל החדרים שהיו מלאים באור שהקשר שלה נתן לי
הכל הפך לחושך
לכאב שא"א להכיל
והתחלתי להרגיש אבודה
כמו גוזל שנפל מהקן
כמו חתולה עם פרווה רטובה שמייללת נואשות
כמו הומלס שבולש ברעבתנות אחרי אוכל
איבדתי את הבית שלי
כבר לא היה לי את המקום החם לשבת ולדבר עם עצמי ולקבל הכלה ואמפטיה
והרגשתי לבד
והלב הזה דקר אותי
ואז התחלתי לשנא אותה
כי מה זה עוזר להזכר בה אם זה לא נותן לי כלום ורק מכאיב
אז כל מחשבה שהגיעה שקשורה לכאב הזה צרחתי לה תמותי
וכל פעם שהרגשתי שאין לי בית
התפללתי לקבור אותה בתוכי
ספרתי לה גם על על החברה הההיא.שנטשה גם כמוה בדיוק
אפילו שהיא יודעת.
ועל זה שהיום הלב שלי הוא כמו עזה
חורבות ורוח רפאים ומשפחה בבונקר
ספרתי לה איך כל הכאבים משתוללים ביחד כשמדובר בילדה הקטנה שלי
ואיך אני בורחת מקשרים
העיקר לא להיות נוכחת
סיפרתי לה כמה חיזקו אותי השיחות שלנו וההודעות שלה וכשהיא התקשרה אחרי שילדתי זה עטף לי את הלב
ואז הכאיב ודקר ושרף כי זה הזכיר לי את הבית שהיה לי אצלה
שהיה לה אצלי
זה הזכיר לי כמה אני לא מוגנת יותר
בכיתי לה שהיום על הלב שלי יש שריון כבד
שאפחד לא נכנס
שבכניסה וביציאה יש גלאי שמחפש אחרי אהבה
ואם יש אז הוא זורק את הקשר מהלב
סיפרתי לה שאני שונאת את המקום הזה
שבו זמנית אני כמהה לו ככ
שאני אוהבת אותה ושונאת אותה באותה רמה
שאני מפחדת ממנה וממה שהיא הצליחה לעשות בי
שהיא קילפה לי את הגלד ועכשיו כל נהרות הכאב והפגיעה חשופות ככ
יותר מאי פעם
שאני שוקלת לחזור אבל לאדעת אם זה נכון לי ומצד שני הלב דורש הביתה
והיא מקשיבה
והעינים החומות שלה מרוכזות רק בי
כמעט כמו פעם
והיא עוצרת אותי כדי לשמוע טוב יותר
אני מספרת לה שאני מרגישה ילדה שלא גדלה
בת 25
ושיש לי ילדים מהממים ושקים של נקיפות מצפון
כי אני ילדה
ואני לא מצליחה להיות האמא שחלמתי שתהיה לי
עבורם
והיא מקשיבה
ואז כשכבר נמאס לי לדבר ובאלי לשמוע גם אותה
היא אומרת לי
שהיא מבקשת סליחה
שזה באמת היה לא נכון להפרד בלי עיבוד פרדה
שהיא מבינה שהכל קטוע לי
שהיא מצטערת על מה שהרגשתי
שחשוב לה שאני אדע שהיא אוהבת אותי
שהיא מתפללת עלי
שהיא דואגת לי . ממש
שאם לא הייתי ככ אצלה בלב לא היינו נפגשות היום
שהיה חשוב לה לשמוע אותי
המילים שלה חמות לי
הם עושות לי כוויה בלב
ודמעות בעינים
אני רועדת מדחיה
מפחדת עד מוות שהיא תיגע בי שוב
מצד שני הלב רוצה הביתה
היא מדברת בשקט
מסבירה לי שהיא תשקול את הדברים מול המטפלת העכשוית
זו שאני לא מצליחה להתחבר אליה
אפילו להישיר מבט בגלל הפחד מקשר
היא אומרת שהיא תבדוק באמת מה נכון עבורי
ומה נכון עבורה
מפרטת לי על פרויקט גדול שהיא נכנסה אליו לפני שנה
ממש שבוע לפני שהתקשרתי
שהיא עדיין בו
שהיא עמוסה מאד
וזה לא אומר שהיא לא רוצה לקבל אותי
אבל היא לא יכולה לבטל מטופלים קיימים
אני מתעקשת שתבדוק
שתמצא זמן
אני חיבת
היא מחייכת אלי בהשלמה
אומרת שנהיה בקשר לשני התשובות
אנחנו מסתכלות אחת על השניה
היא אישה בת 50 ויותר
אני ילדה נשואה בת 25 עוד מעט
ואז אני פוסעת לדלת
בידיעה שאולי זו הפעם האחרונה בחיים שאני רואה את הבית הזה
************
שבוע הבא אני נפגשת עם המטפלת הראשונה שלי שכתבתי לך עליה
אני פוחדת נורא
פוחדת לאבד את הקשר ומצד שני מטרת הפגישה לפתוח את הכאב ולעבד אותו מולה סוג של עיבוד פרדה כזה
ובמקביל המטפלת העכשוית אמרה לי שהיא תשקול יחד עם המטפלת הראשונה אולי יעשה לי טוב לחזור לטיפול הקודם כי בטיפול העכשווי אני לא מצליחה ליצר ברית טיפולית ולא מצליחה לייצר קשר
ואני פוחדת נורא להרוס את ההזדמנות הזאת
לגרום לה לא לרצות אותי
אני רוצה לחזור ומאמימה שאנחנו יכולות להמשיך לעשות דרך מצד שני אני פוחדת אולי אני נכנסת לטיפול עם מטען כבד מדי
אולי כן עדיף להישאר במתכונת של הטיפול הנוכחי?
אני מרגישה שהלב שלי לא יעמוד בעוד דחייה אם היא תגיד לי שהיא לא יכולה או לא חושבת שנכון לי להמשיך אצלה שוב ישבר לי הלב נורא
ישלך עצות או חיבוק בשבילי?
אני מרגישה דפוק שזה ככ מעסיק אותי כאילו אין לי עוד בעיות על הראש ועל הלב.
שלום לך.
על אף שסיימת את דברייך בשאלה, נדמה לי שאת חשה בעצמך שהחלטה מהסוג שאת מתארת מוטב לקבל עם שתי נשות המקצוע שמכירות אותך ומלוות אותך, כעת או בעב. אולי השאלה נתנה "לגיטימציה" פשוט לשתף באירוע המטלטל שחווית דרך המפגש המחודש והמחשבה על חזרה לטיפול הקודם.
אני שומעת, ומקווה שהדרך בה תבחרי תהיה טובה לך, מצמיחה ומגדלת.
ליטל
אני בחורה אצמעית ופמיניסטית, מאוד דעתנית. זה בא לרעתי במערכות יחסים. קשה לי להאמין בגברים ובמקום להאמין בהם אני תמיד מחפשת מתי ואיפה הם יטעו. אני לא מצליחה להתקדם ככה בזוגיות ואני מאוד פוגעת בבני זוג
שלום לך.
קושי ביצירת קשר זוגי יכול לנבוע ממגוון גורמים. חלקם קשורים להתנסויות העבר בקשרים, חלקם לדפוס היחסים הנטבע בילדות המוקדמת (כמה אמון אפשר לתת באדם אחר, למשל) וחלקם לגורמים נפשיים לא מודעים. לאור זאת, טיפול פסיכולוגי מסייע במקרים רבים של קושי בתחום הזוגי. הטיפול מאפשר לזהות ולעבד את האזורים הנפשיים העומדים בבסיס הקשיים, ובכך מקנה יותר חופש פעולה ואפשרויות.
ליטל
לא נהניתי בתיכון. זה היה פשוט סבל נפשי של שלוש שנים. ביטחון עצמי ברצפה, הרגשתי כל כך לא טובה, לא יפה, לא חכמה, תמיד חייבת להוכיח את עצמי. רוב הזמן הסתרתי את מה שהרגשתי כי לא רציתי לשדר חולשה. מנעתי מעצמי לדבר וכמה הייתי צריכה לדבר. בכיתה יב נכנסתי לדיכאון ודי התמוטטתי נפשית, הפסקתי להגיע. בזכות הצוות הלימודי שהתחשב בי והורים שדאגו לי לטיפול הצלחתי לסיים עם בגרות מלאה.
הרבה אנשים חווים הרבה דברים לראשונה בשנות העשרה, אני מרגישה שאצלי הכל קרה בדיליי כי לא תפקדתי אז כמו שצריך. משהו שהיה לי מאוד חסר וצובט אותי עד היום - אהבת נעורים ראשונה.
תמיד חלמתי בתור נערה על הרגע הרומנטי הזה, הנשיקה הראשונה. היו בנים שחיבבתי אבל הייתי יותר מדי חסרת ביטחון בשביל לעשות משהו. היה רק בחור אחד שממש התאהבתי בו, הוא היה פשוט מקסים והוא היה חבר מאוד טוב שלי. אחרי שנתיים החלטתי שאני מספרת לו. עד היום לא יודעת מאיפה היה לי את האומץ, זה כנראה ממש העיק עליי. הוא דחה אותי וביקשתי ממנו לנתק את הקשר כי זה היה לי קשה מדי.
עברו כבר כמה שנים מאז. הדייטין רקורד שלי מלא בבחורים שניצלו אותי, גם אני אשמה, הייתי מטומטמת. נכוויתי אבל למדתי. היום אני כבר עם ביטחון עצמי יותר גבוה ועם קצת יותר ניסיון. אני נמצאת במערכת יחסים עם בחור שניכר שמאוד אוהב אותי. הוא בן 30, אחראי ואינטליגנט עם עבודה מסודרת, מנומס וחביב, באמת בחור להביא להורים.
לא מזמן התחלתי ללמוד. פגשתי באוניברסיטה בחור בערך בגילי, מרושם ראשוני הוא היה באמת מאוד נחמד. יש לו עיניים כחולות מאוד ושיער בלונדיני, המראה שלו לא שובה במיוחד אבל יש לו מן יופי נערי. היה בינינו איזשהו קליק. כמובן שלא יזמתי דבר, אני לא יכולה אפילו לחשוב על בגידה, מבחינתי זה דבר נורא. אני לא מצליחה להפסיק לחשוב עליו וגם אם הצלחתי להתעלם מהמחשבות במהלך היום, אני חולמת עליו בלילה. מרגישה שוב כמו נערה מתלהבת. אני אוהבת את חבר שלי, יש לנו את הקשיים שלנו כמו לכל זוג אבל המערכת יחסים שלנו חזקה, עברנו המון ביחד. זה כל כך מתסכל כשאני לא מצליחה לשלוט על מה שאני מרגישה. אני מרגישה אשמה שאני חושבת על מישהו אחר. אני אומנם לא בוגדת פיזית אבל הראש שלי במקום אחר.
באופן מסוים אני חושבת שאותו בחור מייצג איזושהי ציפייה לאהבת הנעורים שלא מומשה. אנחנו כמעט באותו גיל, הוא קצת מזכיר את הבחור שהתאהבתי בו בתיכון מבחינה חיצונית. אולי בגלל שחבר שלי יחסית מבוגר ממני, והידיעה שהקשר הזה הוא פוטנציאלי לחתונה, אני מבינה שאני אפספס את ה״הזדמנות״ לחוות אהבה צעירה עם מישהו בגילי. זה מטופש אני יודעת.
יש לנו קורס משותף אבל הוא כנראה פרש. אין לי דרך ליצור איתו קשר וזה כנראה לטובה. עדיין מרגישה מאוד לא שלמה עם עצמי. הלוואי ויכולתי לחזור אחורה בזמן, הייתי אומרת לעצמי בתור נערה להתעודד ולצאת החוצה, לחוות את כל מה שכולם בגיל הזה חוו לטוב ולרע, לא לפחד ולהתחבא, לסמוך על עצמך ואם משהו יושב על הלב, אז לדבר.
איך אפשר להתמודד עם תחושת הפספוס הזו?
תודה שקראתם.
שלום לך.
נשמע מדברייך שפספוס הקשר עם הבחור מהקורס מציף על פני השטח תחושות, כמיהות וחוויות עבר אשר עדיין חיות בנפשך וטרם זכו לעיבוד והקניית משמעות. לאור זאת, אני חושבת שכדאי להתבונן על הסיטואציה כולה על קריאה של הנפש שלך להתבוננות פנימית ובהתאם לפנות אל טיפול פסיכולוגי שילווה ויסייע לך בתהליך זה. מתוך כך, אני מאמינה שתוכלי לא רק להתמודד עם הפספוס הנקודתי אלא גם להרחיב את החופש שלך לבחור ולפעול כנטיית ליבך.
ליטל
שלום, אשמח לקבל עצה מהי הדרך הטובה ביותר לספר לילד בגיל בית ספר יסודי ( כיתות ד'-ו') על גרושין של הוריו?
שלום לך.
לצערי לא אוכל להשיב על שאלה זו במסגרת הפורום, ממליצה בחום לפנות להתייעצות עם איש מקצוע שיסייע לתווך את הנושא בהתאם לסיטואציה ולצרכיו ואופיו הייחודיים של הילד.
ליטל
אני מותשת, אני גמורה, אני מבולבלת ומסוחררת נורא.
הייתי בפגישה ראשונה אצל הדיאטנית היום ומאז אני מרגישה לא כאן. כאילו שאני בתוך איזה חלום.
אני לא יודעת מה בדיוק, לא יודעת לתאר אבל הפגישה גרמה לי להרגיש כל כך מבולבל, כאילו שאני מנותקת מאוד מעצמי ומגופי.
ואני לא מצליחה באמת לקלוט איפה אני ואיפה כל הדבר הזה.
המצב בפגישה אצלה היה כזה שהיא מדברת ומסבירה... ואני מסתכלת עליה ו"מקשיבה" אבל בראש שלי עוברות מחשבות ותחושות כמו: זה לא קשור אלי, לא מדובר עלי, לי זה לא יקרה, לכולם זה מסוכן אבל לי לא. לי אין בעיה. זה לא מתייחס למצב שלי. .......
בשלב מסוים היא רצתה שאני אעלה על המשקל ואמרתי לה שאני מוכנה לעלות כדי שהיא תראה אבל רק היא, אני לא רוצה לראות מה כתוב כי זה מלחיץ אותי. היא אמרה שבסדר ושהיא רק תגיד לי אחר כך מה הbmi שלי.
אחרי שנשקלתי היא עשתה חישוב ואמרה לי שלפי ה bmi אני בתת משקל ואני הרגשתי מוזר כל כך!
עד עכשיו זה מוזר לי כי אני ממש לא מרגישה ככה. אני לא מרגישה בכיוון אפילו.
ובגלל שלא ראיתי את המשקל עולות בי מחשבות שאולי זה לא נכון והיא סתם אמרה לי את זה כדי להרתיע אותי.
למרות שבשכל אני מבינה שהיא לא תעשה את זה באמת כי אין לה שום עניין, עדיין אני נשארת מבולבלת ומתקשה להאמין.
אני מרגישה שאני לא מאופסת , שאני לא קולטת, שאמנם באתי לפגישה עם הדיאטנית אבל לא ברור לי מה אני עושה בזה ולמה ועל מי אני עובדת?? לא יודעת להסביר זה מנותק ממני כל כךךךך.
ואני מנותקת מעצמי
שלום לך.
נשמע שהמפגש עם הדיאטנית מפגיש עם חלקים של נפשך שהם אכן מנותקים ולא ידועים ובהתאם, המפגש איתם מבלבל ומטלטל. אני שומעת כמה קשה, אך חשבי על כך שאת משיבה אלייך חלקי נפש חשובים גם אם כואבים אשר עם הזמן, ועם הטיפול, ניתן יהיה להקנות להם משמעות באופן שיאפשר גם צמיחה ושינוי.
ליטל
אהלן,
אני בחור בן 31 , וקוללתי בנטייה מינית נדירה מאוד , שאני נמשך אך ורק לנשים גבוהות ממני ( מינימום 1.90).
אף פעם לא הייתי בזוגיות , לא יצאתי לדייט , בקושי דיברתי עם בנות המין השני.
אני כמובן משאיר את בארון ואף אחד לא יודע על זה . ככה שבריא זה לא עושה.
וגם לגבי למצוא אישה שעונה על הצרכים שלי - כל חיי נתקלתי בצורה אקראית ברחוב אולי בערך ב30 בחורות , לא יצא לי להכיר אישית אחת כזאת.
ניסיתי למצוא בכל מקום ולא הצלחתי.
הסביבה מאוד חשדנית ועוינת כלפיי מפני שאני בגיל מסוים ללא אישה ואמור להיות אבא , אני בצורה די סמויה מנודה מהחברה.
אני סינגל מכורח הנסיבות.
זו נטייה שנשמעת משהו 'בקטנה' או סתם 'שטויות' , אבל פשוט זה הרוצח השקט!!!
לאט לאט זה הורג אותך , הבדידות , הנידוי, ההשפלות שעברתי כל גיל ההתבגרות.
אני חי בתוך כלא שלא קיים.
אני מאמין שאפילו אם מישהו ייקרא את זה ייגעל ממני ולא ירצה לעזור לי.
אני חייב סיוע ונטשו אותי והזניחו אותי !!!
ללהטבים שהמצב דומה לשלי יש כל כך הרבה ארגוני סיוע ועודף זכויות.
אני פשוט חסר אונים מוחלט וחייב תמיכה והדרכה איך לחיות עם קללה שכזאת.
ולא , אני לא בחרתי להיוולד ככה , אני לא זה שרצה להימשך ככה , אם הייתי יכול להמשך כמו בן אדם רגיל .
אני יודע שזה ארוך , אבל מקווה שאני לא מדבר עם הקירות.
שלום אמנון.
בתחום המורכב של זוגיות, קשרים ואינטימיות לא תמיד קל לזהו מי הביצה ומי התרנגולת: האם יש נטייה/העדפה מינית אשר מונעת כניסה לקשר, או קושי וחרדה מפני כניסה לקשר אשר "מייצרת" העדפה מינית המונע מימוש של קשר. לאור זאת, ולאור עוצמת הסבל שאתה מתאר, אני מציעה לפנות אל טיפול פסיכודינמי אשר יאפשר לך לזהות ולעבד את הקשיים, הטעמים וההעדפות בתחום הרגשי-זוגי- מיני. טיפול מרחיב פעמים רבו את החופש האישי ועשוי לסייע באופן משמעותי.
ליטל
אני לא מצליחה להבין את הפער בין ההרגשה שהשנתיים האחרונות הן התקופה הכי טובה שהייתה לי מזה שנים (צמיחה לאחר משבר) תקופה שבה מצאתי מקום לעצמי ולמדתי לחבב את עצמי ולהיות שבעת רצון, לבין תחושות של כאב וריקנות שלא מניחים לי.מרחפים מעליי ולפעמים תוקפים בלי סיבה.
זה בלתי ניתן לריפוי? למה בכלל מרגישים רחקנות גם כשיש הרבה דברים טובים והכל בסדר?
שלום לך.
למרות שאת פונה בשל הפער המכאיב שאת מתארת, אני שמחה מאוד לשמוע את דברייך על השנתיים האחרונות. איזו דרך אמיצה עשית.
קשה לי להשיב על שאלתך מפני שיכולים להיות גורמים רבים מאוד ל"דרישות השלום" של הכאב והריקנות- החל מאירועים בחיי היומיום המהווים טריגרים ולוחצים על פצעים שהגלדתם טרייה עדיין, ועד להיבטים רגשיים מורכבים יותר כמו פחד להתמסר לטוב ואז ליפול ולהיפגע, או קושי להיפרד מחלקי-עצמי כואבים אך מוכרים, גם אם לטובת "עצמי" מאושר ומסופק יותר.
איני כותבת לך שכדאי לדבר על כך בטיפול מאחר ואני בטוחה שאת עושה זאת,
אך מזכירה שבנפש הדברים הם לעולם "ללא סיבה", והם תמיד חלק ממהלך נפשי הטומן בחובו גם אפשרות לצמיחה ושינוי.
ליטל
אני לא קטינה אבל יש לי עוד אחים בבית ואין לי מושג מה קורה שם???????????
אילה,
אני מציעה שתפני בהקדם האפשרי לקו הסיוע לנפגעי.ות תקיפה מינית. הקו הוא אנונימי כך שלא תצטרכי למסור שום פרט מזהה, אך תוכלי לקבל הנחיה והכוונה מדויקת ומותאמת יותר מזו שאני יכולה להציע לך בפורום.
ליטל
שלום..
אני בת 34, אמא לתינוקת בת 8 חודשים.
לפני כ 6 שנים אבי חלה בסרטן אלים ולאחר טיפולים רבים, הצליח להתגבר.
היום הוא נמצא בתיחזוקים... פעם בכמה זמן מתאשפז, עובר הליך ניתוחי ומשתחר אם זה לא מסתבך..
בהתחלה הייתי איתו כמעט לבד כי אחותי ואמא שלי עבדו.. ראיתי וחוויתי איתו דברים קשים מאוד..
אחרי שהן הצטרפו אליי, הרגשתי שאני לא מסוגלת להיות שם לבד איתו, ממש פחדתי.
לפני 4 שנים אמא שלי עברה ניתוח ונשארה נכה 100% והיא בעצמה לא בריאה, מעשנת הרבה וכל הזמן יש לה עניינים רפואיים.
בנוסף, ב 4 שנים האחרונות איבדתי סבתא וסבא(שהיו מממממש קורבים אליי), ושלושה דודים מאוד קרובים אליי. סבא נוסף שלי עכשיו מאושפז במצב אנוש.
בשלוש שנים האחרונות אני חווה התקפי חרדה קשים (בכי היסטרי בלתי נשלט, פחדים נוראיים, רעד בלתי נשלט בכל הגוף, מחשבות על מה יקרה אם מישהו ימות, פחד מטורף מפני מוות וכשזה קורה ממש קשה לי לנשום! ועוד ועוד)
אני מפחדת שבעלי יצא מהבית שלא יעשה תאונה וימות, או בכלל כל מישהו שקרוב אליי. אני כל הזמן מקליטה שיחות למקרה ומישהו ימות, שיהיה לי לשמוע את הקול שלהם.. אני מצלמת המון!! משפחה שמישהו ימות ולא יהיה תיעוד.. אני מקפידה להגיד כל סוף שיחה למי שאיתי על הקו שאני אוהבת אותו כי אני מפחדת שזו תהיה הפעם האחרונה שאגיד לו.. ועכשיו, זה פחד הרבה הרבה הרבה יותר גדול על הילדה שלי.. אני ממש חרדה לבריאות שלה..
אני לא כל כך יודעת מה לעשות... אני לא יודעת איך להתמודד עם הפחד מהמוות.. אני ממש מפחדת ממחלות ומוות של אנשים שאני אוהבת וכל הזמן המחשבות שלי על זה...
מה עושים??😟😟😟
שלום מיכל.
אני מצטערת לשמוע על האובדנים הכואבים שלך, ועל הסבל הרב הנלווה להם. מאחר ואת מתארת קושי משמעותי ומתמשך לצד התמודדויות מאתגרות נוספות, אני מציעה לפנות בהקדם לקבל סיוע מקצועי. ניתן לפנות לטיפול קוגניטיבי התנהגותי בחרדה אשר מציע טיפול מהיר ויעיל המקנה מיומנויות הרגעה עצמית ושליטה בחרדה, ו/או לטיפול בגישה פסיכודינמית אשר Nציע אפשרות לעיבוד מקיף ומעמיק יותר של האובדנים והקשיים שנלווים להם.
מה שחשוב הוא שתפני לטיפול בהקדם- הסימפטומים מהם את סובלת ניתנים לטיפול וחבל להמשיך ולסבול כך.
ליטל
תוכלי למצוא כאן רשימה של מטפלים שמתמחים בטיפול קוגניטיבי התנהגותי להתייעצות ובחינת טיפול
בלילה קראתי ספר והופיעה מילה שהיוותה לי טריגר לחרדה שלי, כבר הייתי בטיפול ואני בשלב כזה שהבנתי שזה מה שקורה אז בזכות זה כנראה הגוף שלי לא נכנס לחרדה -נשאר שקט, אבל במחשבות כאילו פחדתי.
בעצם הייתי חרדה בלי תסמינים גופניים של הדופק המואץ או ערפליות... חרדה ונוכחת(?)
בבוקר שאחרי קמתי והתחלתי לחשוב מה זה אומר שאני עדיין מתעסקת בטריגר למרות שהצלחתי לא להיכנס להתקף חרדה ובאמת שהעליתי המון היבטים ותובנות ממש מוצלחות. לא התכוונתי שכמעט כל מה שאעשה היום יהיה לחשוב על זה! גם אם לכמה דקות עזבתי את זה... עדיין משהו הציק לי אז ניסיתי להעלות עוד היבטים וניתוחים וכך במשך כל היום חשבתי עד שאפילו התעייפתי ונרדמתי.
בהמשך היום המשכתי לחשוב ולנסות להסתפק בתובנות שכבר עלו אבל רק חשבתי על זה מעוד כיוונים.
באיזשהו שלב התחיל להפריע לי שאני מתעסקת בזה או שאולי כבר בבוקר הגזמתי בהתעסקות. הרי לקראת סוף היום התעייפתי ואמרתי לעצמי שהכל בסדר אז למה לא יכולתי להגיד את זה לעצמי כבר כמה שעות קודם?
אגב זה קורה כשאני לבד בבית יום שלם בלי היסחי דעת. חשוב לי לפתור את זה עם עצמי ולכן גם נשארתי לדוש במחשבות כנראה
אז איך אדע שהגזמתי בהתעסקות שלי בחרדה שלי? אני חושבת שאני חוששת לא לשים לב לכל השיעורים המדהימים שלמדתי דרך הטיפול וזו הסיבה שבבוקר "ניגשתי" לנתח את החרדה שלי מול הטריגר שהיה בספר.
תודה רבה רבה על התשובה
שלום לטם.
נשמע מדברייך שאת מתלבטת האם העיסוק בטריגר וא ביטוי לקושי המצריך המשך התבוננות, עיבוד וטיפול או "עיסוק יתר הנובע מהתרגלות מסוימת לתבוננות נפשית גם כשזו אינה בהכרח נדרשת. לאור זאת, אני מציעה להניח לאירוע הספציפי, לחדד את הקשב לעצמך ולבחון באופן רחב יותר האם את חשה שאת זקוקה לעזרה או טיפול כרגע.
ליטל
שלום, ביתי בת 25 ושנים רבות הקשר ביני לבינה לא היה משהו, היו התנגחויות וחוסר הבנה, חשוב לי לציין שבשנים האחרונות שתינו עשינו שינוי וממש התקרבנו, (היא עברה תהליכים אישיים ועוברת וגם אני)אנחנו מדברות הרבה והשיחות ביננו מאוד טובות. יחד עם זאת ישנן התנהגויות שמלוות אותה עד כה. שנים היא לא מוכנה להצטלם איתי ועם כל המשפחה (לפעמים היא מסכימה לתמונה עם כולנו וזה תלוי במצב הרוח שלה) מה גם שהיא לא מאפשרת לי לחבק אותה- עניין זה מלווה אותה מגיל ההתבגרות- היא מודעת לכך .יש פעמים מסויימות שהיא חוזרת להתנהגות הישנה שלה מולי לדוגמא: כל עוד אני מדברת איתה על דברים שהיא מעלה ושואלת הכל בסדר, אך כשאני מציעה לה משהו הקשור לנושא מסיים שאולי יכול להיות "רגיש" מצידה ישר תוקפת אותי במשפט: לא שאלתי אותך ולא ביקשתי את עצתך התגובה שלה מאוד פוגעת בי .
מה עלי לעשות?
שלום אוריה.
נשמע שאת וביתך עשיתן דרך משמעותית וטובה בשיפור הקשר, אך ששאריות מהמורכבות שבו עדיין מלוות אתכן וגורמות לקושי ותסכול. לאור זאת, ומאחר ונשמע והקשר עם ביתך חשוב לך מאוד, אני מציעה לשקול פנייה להתייעצות מקצועית. זאת, בפורמט אישי שיסייע לך להתבונן הן בחוויתך הרגשית והן באופן בו את יכולה לשפר את הקשר עם ביתך ולהתמודד עם הקשיים עולים בו, או כשיחות משותפות עם ביתך, שיאפשרו לשתיכן לעבד את הקשיים ולחזק את הקשר.
ליטל