פורום טיפול נפשי

הייתי אצל כמה פסיכולוגים אך לצערי התחושות שלי שהמומחים לא תמיד יודעים להבין את עומק הבעיה.
האם יש מומחים עם יכולות הבנה עמוקות מהממוצע? כלומר למטופל עם IQ גבוהה.

אחרת , כל מפגש שלי עם מטפלים מסתיים בבזבוז כסף וזמן יקר.

שלום רב,
אני מתמודד כבר שנים עם פוסט טראומה, אמנם לא אובחנתי רשמית, אבל כך אני מניח. בנוסף, עברתי תקיפה מינית.
הגעתי להבנה שאני צריך עזרה, אך השפע פה מעט מבלבל. האם יש דרך טובה לדעת איזה טיפול מתאים יותר? בין טיפול במים או cbt.
תודה מראש.

שלום, האם עיסוק תדיר ואפילו אובססיבי בנושא מסויים זה רומינציה?
כל פעם זה נושא אחר, הפרעה שיש לי, תחום שמעניין אותי וכו. זה יכול לבוא לידי ביטוי בחיפוש על הנושא באינטרנט כל הזמן וביסודיות, קריאת ספרים, כניסה לקבוצות בפייסבוק, "ניתוח" אנשים ("יש לו את התסמינים של ההפרעה הזו").
אני עושה את זה כדי לקבל מידע ותמיכה והיום גם כדי לקבל כלים להתמודד.
אני כן מבחינה שהעיסוק הזה לא תמיד עושה לי טוב, והאמת שעכשיו כשכל כך טוב לי מפחדת שזה חלילה יביא לנסיגה במצב. פעם לא שלטתי בזה, היום יש לי יותר שליטה.
אז השאלות שלי הן אם זה רומיניציה? האם עיסוק אובססיבי בנושא מסויים קשור להפרעת אישיות גבולית? וכמובן, איך מפסיקים עם זה?

מה זה הזדהות השלכתית
ומה ההבדל בין השלכה להזדהות השלכתית?
והאם תלות בפסיכולוגית
או התאהבות בה זה הזדהות השלכתית?
אשמח לתשובה

היי ליטל.
8 שנים של טיפול אצלה.עם הפסקה של 10 שנים בין השנה השלישית לרביעית...
עברנו הרבה יחד, והיא אחד העוגנים בחיים שלי ובין האנשים שאני הכי סומכת עליהם בעולם.(בתקופה הקשה ההיא, הקשר איתה החזיק אותי בחיים).
אמרתי לה לא פעם שמבחינתי זה לכל החיים.עד שאחת מאיתנו תעזוב את הכדור..והיא אומרת בתגובה שכל עוד אני ארצה,נמשיך.
השגנו הרבה מטרות, ואיכות החיים שלי השתפרה מאד, אבל זה לא טיפול של יעדים- זה יותר כמו קיבוע ל"שלד" של הנפש שלי.וגם גדר ששומרת עליי...
אז מה אני רוצה/שואלת? קודם כל, האם זה בסדר? זה בסדר שזה ככה? זה יכול להיות ככה?
וגם למה למרות כל הזמן הזה והבטחון, אני עדיין זקוקה לנוכחותה הקונקרטית בין הפגישות ולפעמים זה מכאיב.ומכעיס.
האם זה ביטוי להפרעה שלי וצריך לתקן את זה?
אני רוצה להדגיש שהיא שומרת על הגבולות ועל הטיפול, אפילו הפסקנו את התקשורת בין הפגישות (מותר לי לכתוב לה מיילים אבל סיכמנו שהיא לא מגיבה).

ליטל קודם כל תודה
הלוואי והיית יודעת כמה זה מקל האפשרות לכתוב כאן וכמה התשובות שלך תמיד מצליחות גם לכבד וגם להקל בלי לפגוע בטיפול.
אני מרגישה כל פעם איך ברגעים של נפילות קשות, חוסר אונים ורצון לעזוב הכל, את במילה שתיים כאילו מחזירה אותי למסלול (לטיפול) ונותנת לי עוד דחיפה, עוד נשימה עוד טיפה כוח להתמסר לטיפול ולכאבבבב האינסופיי שבא יחד איתו
אני כאובה נורא , שכחתי שאפשר להגיע לכאלה רמות של כאב

אני לא יודעת ממה להתחיל.
אובחנתי כסובלת מפוסט טראומה ודכאון
התחלתי לקחת כדורים
אני כבר לא בוכה כל היום כבר לא שורף לי ברמה של מוות והדיאלוגים הפנימיים טיפה התמתנו
אבל
השנאה העצמית היריות בעצמי התיעוב לעצמי לא נמחק הוא עמוק ושורף ודוקר
וקשה לי ואני מרגישה רע
אני לא עובדת כבר שנה ועכשיו עקב מצב כלכלי אני כנראה אצא לעבוד ואני פוחדת מזה נורא
אין לי כח לייצר אינטראקציה עם אנשים חדשים
גם את הקשרים החברתיים לא חידשתי ואני יוצאת רק מתי שחייבת לא מעבר
והיום ישנתי עד הצהריים ואחרכך הייתי עם הילדים והרגשתי האמא הכי נוראית שיש קשה וכבדה וחסרת בטחון
לא הייתי רוצה אמא כמוני לעצמי
וכבר כמה ימים שאין לי כח נפשי להתקלח ואני מרגישה פיצוצים בתוכי אני לא בוכה אבל טובעת בשנאה עצמית ובקורת נוקבת
ואני צריכה חיבוק ואפילו שיש לי אמא אני מחפשת אמא ומקום חם להיות בו ובו זמנית רועדת מזה פחד מוות
ועכשיו אני במיטה כבר כמה שעות ולא יוצאת ממנה
אני מרגישה שהעולם הפנימי שלי קורס ואין לי כח לחיות מלחמות
מצד שני יש לי קטע שכשרע לי הכי רע וכואב שיש אז אני מרגישה חזק את הרגשות וברורה איתם וכשטוב לי אין לי דיאלוג עם עצמי
בקיצור בלבלתי אותך גמני מבולבלת
וכואב לי בחלק הכי רגיש ועמוק של הלב
ואני לא בוכה רק שוכבת מפורקת במיטה ולא רוצה לקום
שברתי תהליך של אימוני כושר שלא פספסתי גם בימים הכי קשים והיום לא הלכתי
שברתי תזונה בריאה של יותר מחודשיחם והיום התפרקתי על שוקולדים
שברתי כל דבר שחיזק אותי
ואין לי כח אלי
ויש מלא כביסות והבית לא מתפקד ככה
אבל יש מלחמה בתוכי וכרגע החושך גובר על האור

האם יכול להיות מצב שאדם בדיכאון (במשך שנים..) בלי שהוא בכלל מודע לכך?

התבשרתי שהבת של המטפלת נפטרה בפתאומיות ומאז אני לא יכולה להתנתק מהכאב על אובדנה, מהכאב של המטפלת . אני נקרעת מבפנים ולא מצליחה להכיל את זה .

הלכנו לנחם ופתאום גיליתי קצת ממנה , התבוננתי בתמונות של הבת . לא נתפס איך פתאום נערה בתוך יומיים נפטרה . אני מוצפת וקשה לי כלכך המחשבה על מה שהיא עוברת וכמה קשה לה .ועכשיו שכביכול היא הכאובה ולי אין שום דרך להקל או להיות שם וזה גם לא מ"תפקידי"

לא ברור לי מה הלאה , אבל אם היא תמשיך איתי בטיפול אני גם לא רואה איך אפשר להתמקד בעצמי ולא לשאול אותה עליה ומנגד איך בכלל אפשר לשאול משהו כזה איישי וברור ובו זמנית חודר לחיים האישיים שלה .

אני תוהה שאם לי ככה קשה אז מה עובר עליך , איך היא תקום , זה כאב שאין לו מרפא . אילו הייתי יכולה לבחור הייתי מעדיפה למות במקומה

היי ליטל.מזמן לא כתבתי כאן...רציתי לשאול משהו כללי לגבי טיפול. נגיד שמישהו מגיע לטיפול בגלל סיבה כלשהי, ואחרי זמן מה מתעוררים בטיפול ובקשר עם המטפל כל מיני קשיים ומכאובים שנוגעים לקשר עצמו, ואין להם קשר לסיבה שבגללה פנה האדם לטיפול.והם הופכים למרכז הטיפול ומקשים/מכאיבים למטופל -
האם זה סימן רע? האם זה אומר שהטיפול "עורר דובים משנתם" או שאולי אפילו יצר מצוקה/סבל שלא היו קורים לוליא היה מגיע לטיפול?

היי, בתי בת הכמעט 10מאז ומתמיד סבלה מפחדים וחרדות. טופלה באמצעות cbt ועברנו הדרכת הורים. התהליך מאד הקל אבל תמיד ברקע יש חרדות.לאחרונה שמתי לב שלבתי אין ביטחון עצמי רב והביישנות שלה שתמיד הייתה שם, החמירה מאד. בעיקר בסביבת כאלה המבוגרים ממנה.
אני בעצמי סובלת מחרדות לחץ וחוסר ביטחון עצמי. לא ביישנית כלל אבל מאד מאד מודעת וביקורתית לגבי עצמי. אני מאמינה שיש קשר הורי גנטי וגם קשר התנהגותי למצב(לומדת ממני גם מבלי שאני מתכוונת). האם קיים טיפול שהינו גם פרטני עבור כל אחת מאיתנו וגם נוגע בהורות בהקשרים הללו? מאמינה שאם אטפל בעצמי זה יעזור גם לבת שלי.
תודה מראש!

כל כך רע לי ואין לזה סוף
בפגישה עם המטפלת היא דיברה על שילוב של פסיכיאטר וטיפול תרופתי היא הייתה כל כך נחושה בדעתה ואני לא רוצה
אני מעדיפה להרגיש כאב ולדעת שהוא שלי ואני!!
ולא לחיות כמו רובוט בהשפעת כדורים
לא רוצה להיות תלויה בהם לא רוצה להתחיל עם זה
וזה לא בגלל סטיגמות. לצערי אני מכירה מקרוב אנשים שלוקחים ורואה את ההשפעות גם לטובה וגם לרעה ומוותרת על הטוב בהשוואה לרע
אבל המטפלת שלי הייתה כל כך נחרצת שאני מרגישה נורא! אני מרגישה מאוימת, אני מרגישה מואשמת כאילו שעשיתי משהו רע
אני מרגישה לא מובנת שאין לי זכות דיבור בכלל, שלא מאמינים בי ולי
מרגישה נטושה בתהום
שאין לי למי לפנות יותר שאני לא יכולה לבטא מדי כאב / התמודדות כי זה יחרוץ את גורלי
ואני לא מבינה, הרי כל טיפול מוביל איתו כאב אז למה ישר צריך להציע פסיכיאטר? אני יודעת מה זה כאב ברמת כדורים, התמודדתי עם תקופות הרבה יותר קשות בחיים שלי שהיום, גם בלי פסיכיאטר אני יודעת לומר שסבלתי מדיכאון חמור וחרדות ברמה לא אנושית ודווקא מהמקומות האלה אני יודעת שהיום אני לא ברמה הזאת. ולא צריכה !

רוצה להתגרש ומתלבטת ומפחדת כבר 5 שנים. יש לי ילדה עם צמי"ד, ועוד שניים נטי"ם. הייתי באימון אישי פסיכולוגית יעוץ זוגי אישי קבוצות רוחניות וכו וכו.
לא מצליחה לקבל החלטה ולהיות שלמה עם עצמי והחיים בצורה הזאת גורמים לי עצבות חולי וסבל. אשמח לקבל כיוון.
תודה

היי,
אני כבר כמה שנים טובות בטיפול ומרגישה שאני ממש מאוהבת במטפלת. זה די מההתחלה ככה. ההתחלה הייתה יותר בלתי מובנת לי ומערערת ודרמטית, וכאילו התרגלתי, אבל זה עדיין מאד חזק. אני מבינה שזו היקשרות ושזה חיובי, ועדיין, אני מוצאת את עצמי סתם נהנית לחשוב עליה ועל הטיפול ועל מה היא חושבת עליי, מרגיע אותי לחשוב עליה, או משמח ומעניין ומכניס עניין ליום שלי. הייתה תקופה ארוכה שכשהייתי הולכת לישון הייתי מדמיינת שהיא מחזיקה לי את היד וזה היה מרגיע אותי. לאחרונה, זה מרגיש לי מוזר ואני עושה את זה פחות או לא מצליחה כי זה מרגיש מוזר. סיפרתי לה על הרגשות האלה (בלי עניין השינה כמובן. מביך), אבל לא בטוחה שהיא הבינה את העוצמה ולא בטוחה עד כמה פירטתי. היא מתייחסת לזה כאל היקשרות נורמלית ורואה בזה דבר חיובי, ואני חושבת שאולי קצת מבהילות אותה העוצמות שאולי רמזתי עליהן, וגם, אני שמה לב שהאהבה הגדולה שיש לי אליה לעתים מונעת ממני לספר דברים שנראים לי מביכים וקשים או כאלה שיוציאו אותי באור מוזר או לא חיובי בשל החשש של מה שהיא תחשוב עליי, אולי היא לא תאהב אותי, או שיירד לה ממני. אני חושבת שאמרתי לה גם את זה, אני לא זוכרת אם הגיבה. בכל אופן, ההתעסקות הזאת מתישה, נעימה אך מתישה. כיף לי לחשוב עליה, מרגיע ,מנחם, נעים,כמו התאהבות חד צדדית כזאת, אבל זה גם מרגיש קצת מוזר, מיותר וטו מאצ'.

תודה רבה ליטל עזרת לי להבין איך מכאח להמשיך, יום נפלא.