פורום טיפול נפשי

היי,

אני לא מצליחה לשחרר או לבטא רגש במלואו, ברוב המקרים אני שוקעת ברגש וקשה לי לצאת ממנו (חושבת על אותו האירוע הגורם שוב ושוב).
זה מרגיש שלא משנה כמה אבכה זה לא יספיק, ואני לא מצליחה לבטא את הרגש כראוי (לא מצליחה להביע דחף לבכות בחוזקה או התפרצות זעם, אני תמיד בוכה בשקט ולאורך כמה שעות). אני חוששת שזה נובע מהעובדה שאני אוגרת רגשות שליליים ולא נותנת להם להתבטא בזמנם כך שכל מה שנאגר מתפרץ בבת אחת כשאני מגיעה לסף יכולתי.

זכור לי שבילדות הייתי מבטאת רגשות באופן תקין יחסית. הייתי בוכה או מתעצבנת, מוציאה את הרגש בהתפרצות פיזית (לא על מישהו, אלא לבד מכה במיטה, צועקת או בוכה בחוזקה) רק לכמה דקות אינטנסיביות ולאחריהן הרגש היה חולף והאירוע הגורם נשכח.

כיום זה מרגיש כמעט בלתי אפשרי, אני מפחדת שאם אעצור את הבכי לאחר כמה דקות, אדחיק את הרגש ואחמיר את הנזק הנפשי. איך אדע מתי להפסיק? טיפול פסיכולוגי יכול לעזור לי ללמוד לבטא את הרגשות שלי שוב כמו פעם?

בעלי ואני חיים באותו בית
אבל ישנים בניפרד מספר שנים
היה ניסיון לגירושים אבל החלטנו להמשיך לבסוף.. כי הקשיים הכלכליים בניפרד וקושי הרב שהילדים הביעו הביאו אותנו להישאר
אנחנו כמו שותפים בבית
לפעמים קשר טוב יותר לפעמים פחות
אבל ההחלטה כן להישאר בבית יחד היא הדדית. בהתחלה זה היה רצון שלי להתגרש.אבל הבנתי מהר מאוד את הקשיים בחוץ .. וזה שלא בהכרח יהעה לי טוב בלבד ..
אך לאחרונה אני ממש מרגישה בחוסר המיניות וזקוקה לזה ממש .. וגם יש לי מחזר
נראה לי שאתפתה לחיזור שלו..ולאימרה חיים פעם אחת..
כי אני יודעת שאם לא ..ארגיש פספוס
אני בת 47
ולזה שבעלי אין צורך יותר במין... רק מחזק לי את הרצון.
אנני מעוניינת ב זוגיות.. אני רק מעוננית במשיכה בנשיות שלי שנעלמה וכו..
אבל הנקיפות מצפון הם דוקא כלפי הילדים.. שאם יגלו..
למרות שמבינים את המצב בבית..
מה עושים...
תודה

מה מניע אנשים לעשות מעשים שבמודע הם יודעים שהיא תזיק להם לטווח ארוך ?

אני די בתחילת טיפול עם מטפלת ואני מרגישה כל הזמן שאני נורא מבולבלת כאילו אם המטפלת שואלת אותי שאלה מסוימת אני בשניה ראשונה יכולה לענות תשובה ובאותו רגע לומר בעצם לא יודעת. אני מוצאת את עצמי הרבה פעמים עונה על שאלות שהיא שואלת אותי "לא יודעת" לא ברור לי כל הזמן מה באמת אני מרגישה או הסיבות. הדברים היחידים שאני יודעת לומר אם קורים זה לתאר תחושות גופניות של לחץ אם קורות שאותם אני יודעת לתאר אבל כלום מעבר ואני מצד שני מרגישה שיש בי המוןן דברים לא ברורים ואני מאוד מבולבלת עם עצמי ולא יודעת לבטא את עצמי ואני גם סותרת את עצמי זה מטריף אותי. אני כאילו מרגישה שיקח לי מלאא זמן טיפול ומלא זמן לדעת ולהבין מה בדיוק אני אני גם מבולבלת אם כשאני מתארת את עצמי או על עצמי דברים אני לא מרגישה שאני מצליחה באמת לתאר נכון
קשה לי עם הבלבול הזה אני מרגישה גם סוג של רחפנית

אני רוצה פשוט למות
לא להיות יותר בעולם הזה, נמאס לי מהכל
יש כאן דברים טובים אבל הם לא עולים על הרעים, נמאס לי מהכל פשוט נמאס אין לי כוח יותר להלחם על משהו שלא שווה את זה
יש לי סביבה מאוד תומכת אבל נמאס לי מהכל, יש סגר תכף שוב פעם וזה עושה לי כל כך רע, זה פשוט בא ברע
מתי דברים התסדרו? מתי יהיה כאן טוב? מתי כל השחור הזה שמציף את הכל יעלם?
אני שונאת הכל ואת כולם

שלום וברכה , אני רוצה לתאר מקרה שקרה לי לפני מס' שנים (ב-2013 כשהייתי בן 25) מה שקרה שהייתי בזמנו על מינון של ציפרלקס 20 מ"ג במשך חודש, ואז הייתי אצל הפסיכיאטר שטיפל בי והוא דיבר עם הפסיכולוג שטיפל בי אותו זמן ורשם בפרוטוקול לאחר מכן: Psychologist feels he is cyclothymic; has grandiose fantasies w/o insight, lacks boundaries לאחר מכן הרופא החליף לי את הציפרלקס 20 מ"ג בפאקסט 60 מ"ג בעקבות כך שהוא חשב שיש לי "חשיבה אובססיבית".. לאחר חודש וחצי דיברתי איתו טלפונית ואמרתי לו שהמצב לא השתנה והוא החליף לי את התרופה מפאקסט לונלפקסין 150 מ"ג ועשיתי את ההחלפה בהדרגה, הורדתי את הפאקסט והעלתי את הונלה, ממש בסמוך לכך התחילו לי סימנים מוזרים שאיני יודע מה הם.. השינה שלי לא הייתה "עמוקה" באותו זמן וישנתי מעט שעות שינה והייתי בלחץ בחיים ובעבודה ובעייפות מתמדת.. באותו זמן עבדתי בבית קפה והיה שם את הילד של בעלת הבית שנורא אהבתי אותו והיה מתוק אבל משום מה התחלתי לפחד נורא שאני הולך לרצוח אותו, כי באותו זמן ראיתי סרט שוב ושוב ממש באופן אובססיבי על מישהו שהיה לו פיצול אישיות והוא רצח את גרושתו והמאהב שלה ופחדתי שיש לי גם את אותה הבעיה ופחדתי מאוד ש"האישיות הרעה או יצר הרע" ישתלט עליי ואאבד שליטה. אני זוכר שהלכתי לדודה שלי ואמרתי למשפחה שלי כל הזמן ש"צריך למנוע את הרצח של הילד הקטן", נתקעתי על המשפט הזה והם לא הבינו מה קרה לי ועל מה אני מדבר ולקחו אותי לאותו פסיכיאטר שנתן לי את הפאקסט והונלה, באותה פגישה עם הפסיכיאטר אני גם כן זוכר שאמרתי לו על ה"רצח" שאני חושש שיתבצע, והוא שאל אותי איך זה יתבצע ואמרתי "עם סכין" והוא הסתכל עליי ושאל אותי אם אני רוצה להתאשפז, אני לא הבנתי מה קורה איתי והתחלתי לפחד, שמתי את הידיים על הפנים שלי ושפשפתי אותן ואמרתי לעצמי "אני מרגיש שאני משתגע" וחשבתי שעוד שנייה נכנסים רופאים עם חלוקים לבנים ולוקחים אותי לאשפוז ממש כמו בסרטים.. בפרוטוקול של הפגישה הרופא רשם says he fears killing children at work, or himself, attempts humour but there are no signs of mania. No evidence of cognitive impairment. הרופא הפסיק לי את הפאקסט ונתן לי הלידול ולאחר מכן נתפס לי הצוואר והלשון והפסקתי אותו.. עוד אני זוכר שבאותו זמן קניתי טלית והתחלתי ללבוש אותה ורציתי לחזור בתשובה ואני זוכר ששלחתי לאימא שלי הודעות בטלפון שאני רואה בראש את התאריך שבו היא תיגמל מסמים (היא הייתה מכורה לסמים), ושזו "הארה" ושלא תספר על כך לאף אחד כי זאת "נבואה", ואם היא תספר את ה"סוד" הזה הנבואה לא תתגשם. אני זוכר גם שחשבתי שאני נענש על חטאים שהמשפחה שלי עשתה ומקבל עונשים מהשמיים "על מעשה אבותיי" אני זוכר גם שחילקתי את האנשים מסביבי ל"טובים ורעים", לאופוזיציה וקואליציה עוד אני זוכר באותה תקופה שהייתי מנהל שיחה ופתאום פורץ בבכי ללא דמעות לשנייה ואז חוזר לנהל שיחה כרגיל, כאילו עברו עליי מלא מלא דברים בראש שלא דיברתי עליהם ולא הבנתי מה קורה איתי, פשוט הראש שלי היה מפוצץ במחשבות ומשום מה ה-SSRI שלקחתי במקום להרגיע אותי, עשה יותר גרוע.
היה לי גם דוד שהקשר אתו היה לא טוב ולא אהבתי אותו בכלל ואני זוכר שאמרתי לאימא שלי שהוא מת. והיא אמרה לי שהוא חי והוא בבית ואני אמרתי שוב ושוב שזה לא נכון ושהוא מת ושלא תגיד שהוא חי. חשבתי שאם אאמין בזה ואגיד את זה שוב ושוב זה יקרה.
עוד אני זוכר שהכרתי איזו מישהי באותו זמן והיינו בקשר ולאחר זמן מה זה לא התאים לה ופשוט הצפתי אותה בהודעות שאני "רואה בראש" אותנו יושבים בסלון ואת הילדים שלנו משחקים ביחד.. והכרנו סך הכול חודש ומשהו והיא חשבה שאני מוזר שאמרתי את זה..
האם זה היה התקף חרדה לדעתך? או מצב פסיכוטי או מאניה או פרנויה? כיצד זה נקרא במושגים הקליניים? אני פשוט לא מצליח להשתחרר ממה שעבר עליי ולא מבין מה עברתי, למרות שעברו כמה שנים.. אשמח להתייחסות כמו מה זה היה נראה לדעתך.. תודה מראש ..

אני מרגישה שבפגישות עם המטפלת שלי (פגישות בשיחת טלפון בינתיים) אני באיזה שהוא מקום מנותקת . גם כשאני משתפת בדברים משמעותיים / כואבים בפגישה עצמה אני כאילו מספרת את הדברים אבל אני לא באמת מרגישה אותם ומרגישה שהם יוצאים ממני. בהרגשה הפנימית זה כאילו אני מספרת על מישהו אחר גם כשהקול שלי רועד אני לא מצליחה להרגיש שזה יוצא לי מבפנים. בנוסף אם אני לא מכינה את עצמי מראש וחושבת לפני הפגישה על מה אני אדבר . בפגישה עצמה כאילו הכל מחוק לא עולה לי דברים וגם אם המטפלת בעצמה שואלת אותי באותו רגע אני נותנת תשובה קצרה שעולה אבל באמת לא עולה לי כלום ורק כשאני עם עצמי אח"כ אני קולטת כמה הרבה דברים יש לי באמת.
אני לא מצליחה בדיוק להסביר אבל קשה לי עם זה משהו שם מבלבל אותי אני לא מבינה אני כל פעם צריכה לחשוב מראש לפני הפגישה על אלו מהבעיות לדבר? למה בפגישות עצמם אני לא מצליחה להרגיש ושהדברים יצאו מתוכי וגם בלי הכנה מראש
מתסכלללל

שלום
מדוע נמשך פגישות עם הפסיכולוג למשך שנים?
מנסיוני
הפסיכולוג יודע את הבעיות העיקריות שהגעתי.. אבל כמה פעמים אפשר לחזור על זה
לא הכל ניפתר ובר פיתרון
כן זה הקל.. השיחות
אבל במשך הזמן יוצא שהפגישות יותר כיצד עבר השבוע והתמוודדות
שזה נחמד לשתף
אבל איך זה אצל אחרים
כל פגישה דנים על אותה בעיה?
מתלבטת
אם מיציתי ואני משתפת אותו במה שקרה השבוע וההתמודדות ושזה גם טוב
כי הוא היחיד שיודע ממש
האם זה שאני משתפת אותו בחויות של השבוע זה לגיטימי? לזה הוא מצפה?
או שאני מגוחכת
תודה

שלום, אני שלוש שנים בטיפול
גיליתי באיזשהו שלב בטיפול על משפחתו.. זה דובר, כן דובר על כך שנחשפתי לדברים ומה שזה מביא לקשר שלנו
בלי כל קשר, הקשר בנינו מאוד קרוב ולפחות מרגישה שיש אהבה דו צדדית
בפגישה האחרונה המטפל אמר לי שלפעמים קשה לו שהוא מרגיש שאני מכירה אותו מלבד להיכרות בטיפול .. ושזה הופך את הקשר לקרוב יותר
לי זה מרגיש מוזר כי הוא לא היחיד בעולם שהמטופל יודע על המטפל.. זה לא שפרצתי גבולות מעבר למידע שגיליתי
ונפגעתי.. נתן תחושה שאהבה שלי אליו מפחידה אותו. הקירבה מלחיצה אותו.. ואני שוב אומר שבחיים לא חציתי גבול אתו. אפילו הודעות שולחת רק ממש בעת מצוקה
זה כואב לי לדעת את זה וגם גורם לי להרגיש מועקה על כך שגיליתי. ורע עם מי שאני

היי יש לי שאלה,

במשך כבר כמה שנים בכל פעם שאני ישנה שנת צהריים אפילו אם זה רק 10 דקות אני קמה בתחושה נוראה עם דפיקות לב חזקות מאוד צמרמורות והרגשת ריקנות איומה באותם רגעים אני מרגישה כאילו סוף העולם ומה אני עושה פה ומה אני שווה מן הצפה כזאת איומה מאוד שלוקח לי הרבה זמן להתאושש ממנה. בגלל זה גם אני ממש נמנעת מלישון בצהריים גם כשאני מאוד עייפה. אבל אם קורה שלא הצלחתי לשלוט על זה ונרדמתי בטעות אפילו לכמה דקות אני קמה בצורה המזעזעת הזאת . לא ברור לי מאיפה זה.
האם זה דבר רגיל? אני לא ככ בטוחה כי אני לא שומעת את זה מאנשים סביבי.
ממה זה יכול להיות?

שלום, בני חייל והקושי המרכזי שלו הוא בזמן שמירות כשהוא לגמרי לבד ובלי טלפון או משהו אחר שיעסיק אותו חוץ מהמחשבות שלו. עם הזמן המחשבות לוקחות אותו למקומות לא טובים והשאלה היא האם יש עצה איך מעבירים זמן כשנמצאים שעות ארוכות לבד, תרגילים מחשבתיים או כל עצה אחרת. תודה מראש.

כל פעם אחרי הפגישה, במשך יומיים בערך, אני עוד שבויה בקסם של הטיפול, לטוב ולרע, מתגעגעת מאד למטפלת, מרגישה אפילו קצת אבודה בעולם הקריר הזה אחרי ה-50 דק' החמימות הללו, ומתגעגעת נורא כבר לפגישה הבאה ותוהה איך אשרוד את השבוע הזה בציפייה למפגש הבא. כשבפועל המפגש לא חייב להיות מסעיר או מרגש, להפך אפילו, קשה יותר אחרי מפגשים "סתמיים" כביכול, שבהם אני לא מרגישה ש"לקחתי" משהו ספציפי מהפגישה. ובכל אופן, רק היומיים הראשונים קשים ואז זה נשכח. לפני בערך חודשיים ירדתי מפעמיים לפעם בשבוע בשל הקושי הרגשי הזה בין הפגישות והתלות הזאת וההרגשה שהטיפול שובה אותי למשך יומיים אחרי הטיפול, שרק הוכפלה כמובן... הרגשתי שזה כן עשה טוב אבל בעיקר הכביד עלי וגרם לי להיות שקועה בטיפול כל הזמן (ועם מצבי הרוח של הטיפול בהתאם) ועכשיו, עדיין מתגעגעת אבל לא בטוחה שכדאי לחזור אחורה בגלל הקושי הזה, למרות שאני מרגישה שאולי לעתים אני פחות פתוחה והעבודה שעושים פחות עמוקה אולי? או יותר איטית? נראה לי שאני בעיקר מתגעגעת למטפלת אבל גם פוחדת מהחשיפה והעומק והתלות ועוד דברים שיביאו עימן 2 פגישות

כבר לפני מספר שבועות הודיעו על מבחן הסינון הראשוני למחוננים בבית הספר
סיפרתי לבני שיהיה מבחן ורציתי להראות לו מבחן לדוגמא באינטרנט ..סתם כדי שידע על כך מראש ולא יהיה מופתע . התגובה הייתה קצת לחוצה למשמע המילה מבחן לא ברור לי למה ומאין ...(מדובר בבן יחיד ). ואז אמרתי לו שזה לא חובה
אז לא צריך להיות בלחץ -כנראה שגם פה טעיתי קצת כי אז אמר שהוא לא רוצה וזהו.
סיכמתי איתו שנעזוב את הנושא ונשכח ממנו
ולא דיברתי על כך מאז
כמובן שלא שלחתי התנגדות למורה כי נראה לי שחבל להתנגד ועדיף לזרום עם מה שיהיה
היום לאחר שבוע של חופשת חנוכה חזר לביה"ס
המבחן הוא מחר
מה כדאי לומר לו היום בנושא ? אני לא ממש סומכת על המורה (מנסיון העבר) שתתווך את זה בצורה מוצלחת ונראה שכדאי שאומר משהו מראש.
חשוב לי לציין שכשהייתי ילדה עברתי את המבחן הראשוני ואת השני לא -או שלא הייתי מספיק באחוזונים העליונים .. . כל הסיטואציה הייתה לי מוזרה אז ולא הבנתי מה רוצים ממני... בטח לא הכינו אותי לזה כמו שהורים היום מכינים ומסבירים איך לענות לסוגי שאלות מיוחדות כאלה
באופן כללי אני לא לחוצה על הנושא יותר מידי כי יודעת שיש לו המון היבטים ובטח לא מנבא את ההצלחה בחיים ורק עוזר לחלקם של הילדים ...

יש איזה משפט מפתח לומר לו לפני או שעדיף לא לומר דבר ?

האם לאחר סיום טיפול המטפל חושב על המטופל? מרגיש איזשהו הרגשה של געגוע? או שחלק מההתמחות של מטפל זה לדעת לנתק את הרגש הזה וברגע שמערכת היחסים נגמרת הוא עובר הלאה?

שלום, מחפשת מטפלת בנושא הפרעת גוף דיסמורפית למצב קיצוני עד כדי חוסר יציאה מהבית לבישת בגדים ארוכים בלבד ומחשבות אובדניות תודה