פורום טיפול נפשי

יש לי תלמיד בכיתה ז, אשר מורה מקצועית דיווחה עליו כי החל לגנוח בשיעור, והמשיך למרות שהתבקש להפסיק לאלתר. התלמיד הוזמן לשיחה על ידי (מחנכת כיתה), ובשיחה הוא כינה אותי "מפגרת". מה מציעה?

סיימתי טיפול לפני כחודש. הסיום היה הדדי כשהבנו שפחות או יותר מיצינו את הטיפול.
אך אני מוצאת את עצמי חושבת על המטפל לעיתים, ומתגעגעת...
כמה זמן לוקח לגעגוע כזה לחלוף והאם זו תופעה שכיחה?
האם יש טיפ או עצה לעזרה?

היי, אני בתיכון, יש לי חבר, לפני שנהיינו ביחד היינו חברים הכי טובים למשך שנתיים, חןדש לפני שהפכנו לזוג הכרנו ילדה נוספת, שנהפכה לחברה קרובה של שנינו כחבורה. חשבתי שזה בריא ואפילו בוגר מצידנו שאנחנו ממשיכים לשמור על החבורה של שלושתינו למרות שנהיינו ביחד אך בתקופה האחרונה מתבהר לי שאין כאן הפרדה מספקת. מרגיש לי שהוא לא מבין את עיקרון הזוגיות, אנחנו זוג והוא מכליל אותה הרבה פעמים בתוכנו. זה יכול להיות בדברים קטנים מאוד כמו לשלוח דברים מרגשים בקבוצה של שלושתינו במקום שאני אוכל לתת לו את התגובה שלי על זה כבת הזוג שלו לפני כן. או משהו שהוא בהתחלה דיבר איתי עליו שנעשה ולאחר חמש דקות אני רואה שעל אותן הדבר הוא מדבר בקבוצה של שלושתינו והופך את זה לדבר חבורתי. אני מאוד אוהבת אותן והוא אותי ואני יודעת שאני אוכל לדבר איתן על הכל אבל אני לא יודעת איך לגשת לעניין מבלי לצאת קנאית- הוא מאמין שקנאה היא לא דבר שקיים בקשר ששני בני הזוג סומכים אחד על השני ועל הקשר
אני לא חושבת כמוהו ולא מאוד קנאית אבל כן כאשר הוא מצרף אותה יותר מידי אלינו זה מרגיש לי לא הגיוני ושאם המצב היה הפוך והיא הייתה גבר, הוא לא היה יכול לסבול את קיום השלישיה הזו מרוב קנאה.
אני חושבת שהעניין שנותן לזה לגיטימציה מבחינתו זו היא העובדה שהיא לסבית ולכן לכאורה לא תיכנס בינינו אך הדבר לא נכון, זוג אמור להיות שניים.
מה לעשות כדי שלא יתרגם את זה כקנאה אלא שיראה את הנקודה האמיתית שלי ושהיא זוג אמור להיות זוג?
תןדה רבה!!!1

אני מאוד אוהבת את בן הזוג שלי, הוא מוצלח בהכל. מאלה שאי אפשר להבין איך מישהו יכול להיות כל כך טוב. אני בדרך כלל רגילה גם להיות מהמוצלחים, אפילו מאוד.אני שבדר״כ חווה דווקא תחושת עליונות מסויימת על אחרים ומרגישה אינטיליגטית וחדה מרגישה לידו פשוט סתומה. אני יודעת שהוא חושב שאני בן אדם מאוד חכם אך הידיעה הזו אינה משנה את ההרגשה שלי, אני מרגישה חסרת דיעות לידו. הוא יודע הרבה והתחושה היא שלכל דבר שאגיד או אעשה יהיו לו תיקונים כאילו הוא יודע טוב יותר (אני לא בטוחה שזה אכן המצב תמיד אבל זו ההרגשה שמועברת ממנו כנראה שלא בכוונה). זה גורם לי להרגיש חסרת ערך במערכת הזוגית, מה אני עושה בשבילו אם הוא תמיד מתקן את מה שאני רוצה לעשות, מה אני מביאה לזוגיות מבחינת שיח ושיתוף ידע?
מה אתם ממליצים לעשות עם זה? אני מאוד אוהבת אותו אבל זו תחושה נוראית להרגיש במערכת יחסים. אנחנו מאוד פתוחים ואני יודעת שאוכל לגשת אליו עם הכל אבל לגבי זה אני ממש לא יודעת איך לגשת.
תודה רבה, אתר מדהים לדעתי.

שלום, בחרתי להישאר בעילום שם.
הבעיה שמפריעה לי מאוד בעצמי זה המוחצנות שלי.
מאז שאני זוכרת את עצמי אני אדם שמדבר בלהיטות, מאוד מאוד וורבלית, משלבת תנועות ידיים, טונציה בולטת, מצחיקה כזו, תיאטרלית. בתקופה האחרונה אני שמה לב שזה מאוד מפריע לי בעצמי וזה יוצא לי באופן טבעי לגמרי. אני מחפשת פתרונות איך לשנות את סגנון הדיבור שלי אבל עדיין לא מצאתי. אני לעתים גם מתנהלת בצורה מעודנת ו"קלאסית" אקרא לזה אבל באופן כללי אני די -דמות-. כאשר אנשים אומרים לי משהו על הדיבור שלי גם אם זה באופן חיובי זה מאוד סוגר אותי, גורם לי לחשוב על זה מאוד, זה מלווה אותי וממש מכעיס אותי על עצמי ופוגע לי בביטחון אני מרגישה שאני עושה צחוק מעצמי. אני סך הכל רוצה להיות בחורה יותר מעודנת. אני נראית עדינה מבחינת מראה אבל כמדברים איתי פתאום מגלים אדם אנרגטי מאוד, בולט מאוד, תיאטרלי ומוחצן וזה יוצר איזשהו דיסוננס אצל אנשים, אפילו רתיעה לפעמים והייתי רוצה שזה לא יהיה ככה. הייתי רוצה להיות יותר מופנמת, פחות משתפת, שיהיה לי דיבור יותר מעודן ואלגנטי. למען האמת כמו שהבנתם זה באמת מאוד מאוד מפריע לי. כשהייתי יותר צעירה זה לא הפריע לי כלל אבל עכשיו לאחר שלמדתי שני תארים ואני עובדת בעבודה רצינית הייתי רוצה שייקחו אותי יותר ברצינות ואני מרגישה שזה מפריע לזה.
אשמח לכל תשובה, טיפ, תרגול ומה לא.
תודה!!!

היי,ילדתי לפני כחודש תינוק מקסים ויפייפה,תינוק רצוי מאד שנולד אחרי טיפולי פוריות.
ילדתי בקיסרי חירום עקב לידה שלא התקדמה כ3 ימים.
מאז שהוא נולד אני מרגישה קושי עצום.
כאשר הוא נולד לא יכולתי לטפל בו ואילו לא היה בי רצון ללמוד את ה"משימות" החדשות כגון החלפת חיתול האכלה וכו'.
בעלי היה המטפל העיקרי ,גם הייתי כאובה מאד.
כיום אחרי חודש אני עושה את כל ה"משימות" אך מרגישה שהן עול עליי. מרגישה שכל משימה עם התינוק היא כמעין מטלה מעצבנת ואילו לעשות כלים אפילו יותר כיף לי.אני מרגישה עייפה ומותשת.
אני מאד אוהבת את הבן שלי
אם כך אז למה אני מרגישה ככה?ברקע יש לי OCD קשה בעבר
האם זהו דיכאון אחרי לידה?האם זה יכול להחמיר?
תודה מראש

בוקר.
יוצאת ממנה, מהמטפלת, בכעס נוראי.
לא ממש מבינה על מה ולמה, אבל זועמת עד קצות שערותי.
כמובן שאגיד לה כשנפגש, אבל עד אז... עוד המון, ימים.
בנתיים צריך להתגבר על הכעס אולי לנתב אותו לערוצים אחרים. לא יודעת.
כרגע כועסת וכבר כמה ימים כועסת.
מכעיס, מרגיז ומעצבן, מה לעשות עם הכעס הזה.

שלום,
השנה הזו לא חייכה אליי, עם בוא הקורונה , בערך באמצע מרץ אובחנתי בחולה באורטיקריה , מחלת עור שאצלי היא פורצת כשהגוף מתחמם. בכאב עז, וההתמודדות מסתכלת ולפעמים ממש מרגישה לא אפשרית.
לפני בערך 4 חודשים חוויתי זעזוע מוח, והחלמתי ממנו וחזרתי לשגרה, לפני חודש וחצי בערך התחיל הרגשה חזקה ומאוד מטרידה שקשה להסביר , אי נוחות בצד ימין של הראש, מורגש גם בגרון בצד ימין ובאוזן ימין ובעין.
הבדיקות הנוירולוגיות ואחרות עד כה לא הצביעו על בעיה, אני לא יודע אם זה קשור לנפילה, אם זה כאב פיזי שנוצר ממשבר נפשי או מה.
מתווסף לזה גם צלצול באוזניים לפעמים והרבה מאוד חרדות.
הבריאות הציבורית לא עוזרת לי , לא עם טיפול נפשי (שמגיע לפי חוק מסתבר) לא עם טיפול פיזי, וגם לא מצאתי עזרה בהשתתפות עצמית של הקופה.
אני חי עם הכאב בעור , ומתמודד עם אי נוחות תמידית בראש.
אני בקושי עובד, חסר מוטיבציה יותר מאי פעם בחיי. חזרתי להורים, מרגיש שהחיים נעצרו .
הגעתי למצבים שלא חשבתי שאגיע אליהם בחיים.
הקושי לעזור לעצמי מתעצם בתקופה הזו, מרגיש שאיש מסביבי לא מבין את המצוקה. אין לי כסף לפנות לרפואה ועזרה פרטית. מרגיש אבוד לחלוטין , יש מקור עזרה שאוכל להישען עליו?

קשה לי עם עצמי. אני עצובה, כועסת הרבה, ריקה, אני מפחדת להצליח, אני מרגישה שאין לי מה להגיד אפילו בשיחות עם אנשים, אני מרגישה מטומטמת, אני כל כך מפחדת לחיות, מפחדת ממה שיחשבו עלי, בתוכי אני מרגישה כזאת לוזרית חסרת יכולות, שכל פעם שאני מצליחה במה שאני כן כביכול טובה בו, אני מפחדת שיגלו בסוף שאני פשוט סתם, שאני בעצם לא מספיק טובה. גם אין לי כבר תשוקה למה שאני עושה, למרות שאמורה להיות לי, אני רק רוצה להצליח כדי להוכיח לכולם או לעצמי שאני בעצם כן שווה משהו. קשה לי לתקשר, אני יודעת לדבר רק על עצמי ואני גם כל הזמן תקועה בתוך הראש שלי ובמצבי הרוח שלי. אני בטיפול כבר כמה שנים, לאחרונה ירדתי מפעמיים בשבוע לפעם אחת כי הרגשתי שזה יותר מדי, שזה ממש מוריד אותי, שאני חיה מפגישה לפגישה, אבל גם שם לא ממש חיה, שזה כבר לא בריא וגם שיש דברים שאני לא מסוגלת לספר ואני אפילו לא יודעת אם בכלל צריך להגיד אותם בטיפול, אם שם המקום לדבר על זה. אני מפחדת מהתגובה של המטפלת, מפחדת שאני ארגיש רע עם עצמי שבכלל סיפרתי את זה ושזה בכלל לא קשןר לטיפול. בינתיים אני מרגישה שאני קצת מתרחקת ממנה, שהטיפול כבר פחות נוגע בי ושלמרות שאני צריכה אותו ורוצה לא להיות לבד, גם שם קשה לי לחשוב, גם שם אני מרגישה טיפשה, לא פתוחה, שאני לא מדברת על מה שחשוב וגם אם אני כן מדברת על דברים שמציקים לי (יש הרבה דברים) אני לא מצליחה להגיע לעומק ואני אפילו לא זוכרת מה היא אמרה לי בפגישה, אני לא יוצאת עם תובנות, כאילו לא זוכרת מה היה שם, לא מצליחה להתרכז, משהו נהיה משעמם. נמאס לי להיות בבלאגן עם עצמי כל הזמן ולפחד כל כך לחיות.

שלום ליטל,
קודם כל תודה רבה על המענה זה נותן כוח.
כמו שאמרתי לך אני ממש בתחילת טיפול (סה"כ 3 מפגשים) ויש לי המון חששות אחת מהן שכרגע מאוד מציקה לי היא שאני מכירה את עצמי שברגע שאני מגיעה למצב של קשר קרוב אם מישהו מהר מאוד אני "נגעלת" מאותה דמות וזה גורם לי להתרחק . הרגש הזה הוא בלי שליטה אצלי וחוזר על עצמו בכל קשר שמתחיל להתקרב (לא צריך יותר מדי)אני מפחדת מאוד שזה יקרה לי מול המטפלת (אין לי ספק שזה יגיע לי ברגע שאני ארגיש שחשפתי את עצמי או שהיא "דיברה במקומי" משהו אישי שנכון עלי. ) ואז אני אתרחק ולא אוכל להיעזר.
אני לא יודעת מה לעשות כי זה ממש בלי שליטה ברגע שהרגשות האלה מגיעות לי אין עם מי לדבר. ולכן אני גם מפחדת להיפתח אליה.
אני לא יודעת מה לעשות עם זה . אני יודעת שברגע שזה יגיע לי יהיה לי קשה מאוד.
איך אני יכולה להתמודד עם זה כי אני מאוד רוצה לעזור לעצמי כבר.

איך יודעים לזהות רגרסיה רצינית בטיפול אם זה נורת אזהרה על דבר לא נכון שהתנהל בטיפול (כמו כניסה למקומות מהעבר מוקדם מידי, חדירה לפרטיות, ניצול ריגשי...) או שזה פשוט באמת מחויות קשות מהעבר?
אני ממש צריכה לדעת...
אין לי אמון באף אדם וגם לא במטפל שלי (כבר קרו לי דברים בעבר עם מטפל )
ואני בתהליך שיקום...
הבעיה היא שיש לי פחד מאוד גדול כי גם פה יש נורות אזהרה למשהו שמטפל בי בצורה לא מקצועית....
אבל אני ממש לא יודעת.
אשמח לתשובה ותודה רבה!

הי,
בעלי אדם חמום.
כשהכרנו כנראה היה שולט בעצמו וזה היה יותר מעודן, ועם השנים זה החמיר.
ברגע שהוא כועס ישר צועק בצורה מאוד אגרסיבית. וגם בשפת גוף מאיימת. הרבה פעמים טיעוניו לא הגיוניים וגם מגיע לשמות גנאי ועלבונות מיותרים.
אחרי שנרגע לא מבקש סליחה אלה ממשיך כאילו לא קרה כלום (מודל של הוריו).

לצערי עם השנים התרגלתי ואפשרתי את המודל הזה (אחרי נסיונות רבים להסביר לו שזה לא בסדר, עזיבת הבית בשלבים המוקדמים, יעוץ אצל יועצות זוגיות רבות וכו'. במקרה הטוב טען שהוא מנסה להשתפר אבל זה הוא ולא תמיד הוא מצליח).

כיום, יש לנו תינוקת בבית. עוד מעט בת שנה.

בעלי צועק עלי לידה חופשי, בלי צנזורה, בלי לספור עד 10 ולהפעיל שיקול דעת, לא מסתכל בכלל על התגובות שלה כשזה קורה.

1. איך אפשר בכל זאת להסביר לו שאם לא בשבילי אז לפחות בשביל הבת שלו שיעשה מאמץ לטפל בהתנהגות האינסטיקטיבית הזו. שיעצור לחשוב לפני שצועק.

2. לא הייתי רוצה שהבת שלי תלמד ממני את התגובה הוותרנית שלי - כשהוא צועק אני עונה מעט, הוא מעלה את הטונים וכדי שהיא לא תסבול, אני לוקחת אותה לחדר אחר ומחבקת אותה. למעשה הקונפליקט ביני לבינו לא נפתר (כשהיינו רק שנינו עוד הבלגתי על זה אבל כשיש נפש עדינה שלומדת מזה על התנהגות, קשר וזוגיות זה מפריע לי מאוד) אני לא רוצה שחלילה היא תלמד שאישה זה יצור שצועקים עליו והוא בורח ושותק. ושבסוף גם תבחר לעצמה כזה בן זוג (כי הרי יש עניין של העברה בן דורית)

איך מומלץ להגיב לבעלי לידה?
בהינתן שהוא לא רוצה ללכת שוב ליעוץ זוגי (ובטח לא פרטני כי הוא לא חושב שיש לו בעיות)

תודה רבה

לאחרונה יצאתי ממערכת יחסים של שנה וחצי גרנו יחד חודשיים במהלך התקופה הזו התחלתי ללמוד. מרגישה שאני פשוט לא מעריכה את עצמי מספיק ולא נותנת לעצמי להנות מהטוב גם כשהייתי בקשר איתו תמיד פחדתי שיעזוב כי אולי אני לא מספיק טובה לו ותמיד כשאמר שהוא אוהב לא באמת האמנתי לו שזה נכון היו מקרים שקינאתי ופחדתי שאולי חברה שלי מנסה להתחיל איתו ושיתפתי אותו מה שמרגיש לי בדיעבד אולי לא היה נכון לעשות.. כרגע כרווקה כן מרגישה טוב עם עצמי ולא מפחדת להיות מי שאני אבל מרגיש שכל פעם שאני נכנסת לזוגיות אני מתחילה לפחד ופשוט להלחיץ את האדם שעומד מולי ולהוריד מעצמי מבלי לשים לב אפילו , הגיע למצב במיוחד בגלל התקופה שאנחנו כל הזמן יחד ובקושי רואים חברים וגם כשיש את האופציה לא רציתי שנראה אותם רציתי להיות רק איתו כי פחדתי שנהיה עם עוד..
בנוסף התקופה הזו עשתה לי חרדה חברתית וחשש מלדבר בפומבי כל פעם שניסיתי להוציא מילה מהפה התחלתי לרעוד ולהילחץ נכנסתי קצת לדיכאונות .
מפחדת שעובר עליי משהו שאני לא מסוגלת להכיל ..

ליטל ממש תודה

טיפול אני כנראה לא יחליף יש לי קשר טוב איתה ואנחנו מדברות גם על זה . כך גם את הדיאטנית להפרעת האכילה אני מאמינה בתהליך ..אבל בהחלט יש מקום לשינוי זווית שלי ...
התגובה שלך לגבי ההשגים דייקה לי משהו מול הטיפול אז תודההה
לגבי החלק היצירתי שעוד לא נתתי לו מקום זה הכי מדוייק הבעיה שאת החלק הזה אני די חוסמת כי זה חלק שהיה רוצה לחשוף את הטראומה ליצור מתוכה החוצה ואני לא מוכנה לשלם את מחיר החשיפה ...אז כן יש בי משהו שמחניק את החלק הזה , ואולי בעצם פעולה זו אני משחזרת את ההשתקה מבית וזה שטיפטפו לי כמה אני לא ראויה .....וואווו ליטל פשוט תודה המון תובנות שמן הסתם יגיעו לטיפול , תודה על המקום והאפשרות .

היי
אני בפרק ב, עם ילד בן 5, הבנזוג רווק.
גבר מדהים מכל הבחינות ,אוהב,מכבד,עוזר,עובד, מאוד אוהב את הילד.
גרים ביחד ומאורסים.
אני מרגישה שבזמן האחרון אין חשק מיני, אין חשק להיות יחד, פחות נמשכת ומתחילה להתרחק והחתונה מתחילה להתערער אצלי.
וכל הזמן מחפשת סיבות להיעלם.
אני לא יודעת אם זה השלכות הקורונה כי אני בעלת תואר ועובדת ומשתכרת יפה אשמח לעצתכם.
תודה!