פורום טיפול נפשי

אבחנה - אישיות סכיזואידית

יש לי סיבה להאמין שהפסיכולוגית שלי שיקרה כשאמרה שהטיפול הפסיכולוגי החינמי מהקופת חולים מתוכנן להשתנות לטיפול חינם לשנה, ומה שבאמת נכון זה שאולי חשבו שאין התקדמות בטיפול כפי שציפו / אני לא בידיוק אומר שיש לי בעיה, ולכן מישהו מלמעלה שקל לבטל לי את הטיפול המסובסד.

נושא ה-האם אני סובל מבעיה או לא הוא חמקמק, אם יתפסו אותי בזמן שאני סובל אני כנראה אעיד שאני סובל מבעיה וקשה לי בחיים ואין לי אפשרות לשנות את זה, לא משנה אם אבחר כך או כך אני אסבול. אם יתפסו אותי בזמן שאני לא סובל אני אסתכל מבולבל ולא אבין מה הכוונה במילה קושי,

אני שואל את הפסיכולוגית שלי אם אני סובל אני לא יודע איך עונים על השאלה, באופן כללי אני מתקשה לענות על שאלות של איך אני מרגיש כי אני צריך שאחרים יגידו לי איך אני מרגיש זה נראה שהם מבינים יותר ממני.

האם יש תקווה בכלל לטיפול שבו אי אפשר לדבר על בעיות, אני נוהג לרשום בעיות וזה מרגיש כאילו בטיפול אני מקריא רשימת קניות, כי אני לא מתחבר לבעיות שרשמתי, האם הכרחי להרגיש את הבעיות כדי לפתור אותם?

האם חוסר היכולת לכנות את הבעיה שסבלתי ממנה לפני זמן מה כ-"בעיה שאני מתמודד איתה בחיי" זה משהו שיכול בכלל להשתנות בטיפול פסיכולוגי? חוסר הקישור בין ההווה לעתיד זה משהו שחסר בי כל חיי.

בכל מקרה היום היא הודיעה לי שהטיפול ימשיך לעוד שנה, אבל נשמע לי תמוה וגורם לי לרצות לסיים את הטיפול שזה מרגיש שאני תלוי בחסד מישהו לקבלת טיפול, זה גורם לי להרגיש שהכל היה לסתם, שנתיים טיפול
אני בספק שאממן את זה בעצמי, זה רבע קצבת נכות לחודש

שלום.

כבר תקופה לא קצרה (כמה שנים) שאני מרגישה כמעין עצב שבא והולך ללא שום סיבה מוצדקת או נראית לעין, ביקורת עצמית קשה, מצבי רוח קיצוניים, ביקורת עצמית, כעס והרגשה שפשוט אף אחד לא מבין מה אני מרגישה אבל עדיין בכל זאת מנסים לתת לי עצות עקרות ומלמדים אותי איך אני אמורה להרגיש.
ניסיתי המון, לשתף את בן הזוג והמשפחה, קראתי המון ואפילו מיידפולנס ומדיטציה אבל זה מרגיש כמו פלסטר על גדם, עוצר את ״הדם״ לכמה ימים אבל הכל חוזר לקדמותו מיד אחרי.
אני מייסרת את עצמי במחשבות שאני לא מספיק טובה, יפה, מוכשרת ומה לא.
ביקשתי מההורים ובן הזוג עזרה מקצועית אבל איך שהוא זה תמיד התמוסס.
אני אובדת עצות וכבר לא יודעת מה לעשות או למי ולאן לפנות, אולי כאן אמצא לי קרן אור.

המון תודה מראש ומחכה בקוצר רוח לשמוע ממך.
ח

שלום, אשמח להתייעץ ולבדוק מה אני יכולה לעשות והאם יש לי אופצייה לפנות לטיפול מעבר לגורמים המוכרים. אני כבר הרבה זמן מתלבטת לגבי פנייה לגורם מקצועי אך לא יודעת מה אני יכולה לעשות בנושא. כבר לפני מס' שנים שקלתי זאת בשל פציעה שלא טופלה בצורה נכונה וגרמה לסבל מיותר ומתמשך של שנים, מה שגרם לחרדות ולצלקות נפשיות (עד היום). במשך הרבה זמן הרגשתי שעלי לעשות עם זה משהו, אך ויתרתי, בין היתר כי התקשתי להאמין שזה משהו שיכול להתאים לי וכן מהסיבה שקשה לי לתת אמון במישהו, ולכן לא ראיתי בכך טעם. הבעייה שמאז נוספו עוד משברי חיים וזה כבר גרם לשבירה ולאי אפשרות להתמודד עם שום דבר יותר. נראה שבשנתיים האחרונות לא עובר חודש בלי שקורה משהו ואני חיה בתחושה של פחד מהיום הבא (כמו למשל אובדן של בן משפחה, איבוד מקום עבודה, התמודדות עם מחלה סופנית, וזה הכל רק בחודש אחד. ובאמת על קצה המזלג). הגעתי למצב של אי יכולת להתמודד אפילו עם הדברים הקטנים וזה כבר הגיע למצב שזה גורם לי לנזקים בריאותיים משמעותיים. הגעתי כבר לשפל ולחוסר יכולת להתמודד בזה בעצמי(זה פשוט לעבור מדיכאון לדיכאון) ולצערי אני יודעת שבחודש הבא אאלץ להתמודד עם משהו נוסף שממנו אני חוששת ויודעת שכבר אין לי כוחות להתמודד גם עם זה ואני לא יודעת מה לעשות. החלטתי לנסות להיפתח לרעיון של לפנות למישהו, כי זה כבר מצב של אין ברירה, ולכן התחלתי לבדוק את הנושא. הבעייה שלפי מה שראיתי, לא הצלחתי למצוא פיתרון אפשרי שכן יש לכך שתי אופציות- פנייה דרך הקופה או באופן פרטי. מאחר ודרך הקופה אין חיסיון מלא כפי שיש באופן פרטי, האופצייה הזו ירדה במיידי, מה שמשאיר רק את האפשרות הפרטית. הבעייה שמדובר בעלויות גבוהות. אני לא עובדת ואין לי אפשרות לשלם אפילו חצי מהעלות של הטיפול הפרטי. במקרה הטוב אולי אוכל להרשות לעצמי ביקור אחד, ואני מניחה שאין בכך טעם. מלבד זאת ישנם מטפלים שעוסקים בנושאים שונים, כך שקצת קשה לי לדעת איך אני יכולה לדעת מי יכול להתאים, שכן אני פונה על נושאים כ"כ שונים זה מזה, כך שאין מישהו אחד שמתמחה בכל התחומים הללו, ולכן אם אפנה למישהו שיכול להתאים לי בתחום אחד, אז הוא לא עוסק בתחום אחר. אחרי חיפוש נשארתי רק יותר בספקות של למי נכון לפנות ועל מי אפשר לסמוך. אני יודעת שאם אגיע למישהו שלא יתאים לי, לא אוכל לתת לזה הזדמנות נוספת ולכן אני מפחדת לעשות בחירה לא נכונה. אבל עוד לפני זה אני באמת לא יודעת אם יש לי אפשרות בכלל לעשות משהו בנושא, שכן אין לי את היכולת הכלכלית לזה. אשמח לשמוע את עצתך בנושא. מאחר ודרך הקופה זה ממש לא על הפרק, האם הדרך היחידה לשמור על חיסיון מלא זה רק באופן פרטי (שלצערי כנראה לא אוכל להרשות לעצמי), או שיש לי עוד אפשרות? תודה

היי,

אני נמצאת כבר הרבה זמן בטיפול כשנתיים בערך.
ועדיין קשה לי להפתח בנושאים מסוימים,
אני חייבת לציין, שיש בנינו חיבור מציון ואוהב,
אני מפחדת לפרוק מדי, ולהתפרק ולבכות.
אני מפחדת מאוד מאיבוד שליטה...
לכן התרגלתי להיות דיי מאופקת ולא משוחרת
למרות שהטיפול יעיל ומקצועי ועזר לי בהמון דברים וקידם אותי מאוד.
עדיין קיימים אצלי תגובות מתנגדות כמו צורך חזק מאוד לשמור סודות
כאילו אני חייבת להסתיר ממנה משהו.....
מה אני עושה???
אני מאוד רוצה להשתחרר ולספר הככללל!!!

(ואולי זה חשוב; עדיין בגיל הטיפש עשרה איך שנקרא, [18]

תודה מראש.
טלי.

בוקר טוב.
עברנו לפעם בשבוע כי רציתי. ואז קרה משהו קשה ומטלטל. הרגשתי ריחוק מהמטפלת. לא יודעת אם כדאי להמשיך בטיפול. לא בטוחה שנוח לי אצלה.
לא מרגישה שיכולה לשתף את הכל. לפעמים יש לה אמירות שקשה לעכל.
ואני כל הזמן חושבת, כמובן בשיתוף איתה איך ממשיכים, אם בכלל.
ממשיכה לחטוף כאפות מהחיים. זה לא פשוט, רק מלבה את הכעס ואת התחושות הקשות.
ומה עושים. האם ממשיכים.
מתסכל!

שלום וברכה

בתי בת ה13 סובלת מתיקים לא רצוניים כבר מגיל 4

הנוירולוג היפנה אותי לאתר טיפולנט למצוא מטפל בשיטת הcbit

אשמח להמלצה על מטפל/ת מוצלח בירושלים/ בית שמש/ גוש עציון

תודה רבה מראש
דינה

היי, קוראים לי טל אני תכף בת 25, אני בן אדם נורא שמח בדרך כלל, אופטימי, מרימה אנשים סביבי ותומכת.
בשנה שנתיים האחרונות אני סובלת ממה שלדעתי מרגיש כמו דיכאון וחרדה קלים.
אני כרגע בשיא חיי, אני זמרת כותבת ויוצרת, התחלתי ללמוד ברימון בית הספר למוזיקה, מגשימה את החלום שלי מגיל 0,
אבל נפשית אני במקום הכי נמוך שלי,
אני לא ישנה טובה כבר יותר מידי זמן, אני עם כדורי שינה במרשם, אני בוכה כמה פעמים ביום, בלי שליטה, לפעמים ליותר משעה שעתיים של און אנד אוף עד שאני "ממלאה את החסר" לרוב זה באיזה סדרה מטופשת, לא התחלתי סדרה עמוקה כבר שנה, מעדיפה לראות גאנק או דברים הומוריסטים כדי לא להכביד על עצמי,
הרגלי האכילה שלי משובשים לגמרי, יש ימים שלמים שיכולה לא לאכול ואז אוכלת בצורה מוגזמת, או ימים של אכילה מוגזמת פשוטו כמשמעו, לא מפסיקה.
אני מרגישה שנאה ועצבים, תמיד, כלפי עצמי, העולם, אנשים.
לא שולטת בעצבים שלי, יכולה להתפוצץ משטויות או לספוג ולשתוק על דברים שהכי אמורים לפוצץ אותי.
מרגישה חסרת שליטה על הנפש שלי בגוף שלי, עושה מדיטציות במוזיקה, כותבת המון, מדברת עם חברות, עברתי לא מעט בחיים, דברים באמת מזעזעים, אבל מעולם לא השפיע עליי בצורה כזו, אני מרגישה שאני מאבדת את עצמי.
תודה למי שיקרא ויגיב.
מה שכן מרגישה צורך להוסיף לפני שמפרסמת, לאחרים אני מקרינה רק שמחה , אופטימיות וביטחון, הבעיה היא מול עצמי, כלפי עצמי, ביחס לעולם.. לא יודעת מה גורם לי ללבוש ככה מסיכה אבל אני ממש במקום לא טוב

שלום רב
הייתי כשנתיים בטיפול פסיכודינמי וכיום כחצי שנה אני בטיפול אנליזה,הקשר עם שתי המטפלות היה די טוב ואפילו מדהים לעיתים,שאלתי האם לדעתך אפשרי למצוא בת זוג שיהיה איתה קשר עמוק כמו שנוצר בטיפול?האם אפשר למצוא מישהי שהיא אמפתית קשובה,מכילה,רגישה וכו' כמו מטפלת מחוץ לחדר הטיפולים ושהיא לא אשת טיפול?כי כרגע אז הכל טוב ויפה שיש לי מטפלת מדהימה ושיש לי קשר טוב איתה,אבל זה לא מספק אני רוצה שיהיה לי קשר כזה שלא מוגבל בזמן או בכסף, קשר שכולל בתוכו הכל,אינטמיות ומיניות והדדיות,אני שואל זאת כי לצערי אינני נתקל בנשים שקרובות לכך אפילו,או שאני צריך לחפש אשת טיפול מחוץ לחדר הטיפולים,אשמח להמלצותייך היכן אפשר למצוא נשים כאלו ואשמח להארותייך ותבונותייך.
תודה

רציתי לעדכן אותך שאני מרגישה יותר טוב ורציתי לשתף אותך שטוב לי במועדון ותודה שאת עוזרת לי בפורום אני ממשיכה לעבוד על פסיכולוגיה חיובית והטיפים שנתת לי תבורכי שתהיה לך שבת מקסימה ושבוע נפלא

שלום רב,
אני מבינה שזה פורום פסיכולוגי ולא פסיכיאטרי, אבל לא מצאתי מקום אחר לפנות אליו.
אני מנסה למצוא המלצות על פסיכיאטרים שמתמחים בהפרעות דו קוטביות, ספציפית בהפרעה דו-קוטבית סוג 2 וציקלותימיה. הסיבה שאני מחפשת היא שאחרי שנים של טיפול פסיכולוגי וטיפול פסיכיאטרי נגד דיכאון וחרדות, המצב רק מחמיר ואני חושבת שזה בגלל חוסר אבחנה נכונה וטיפול בהתאם.
אשמח לכל מידע בנושא, תודה מראש.

אני בטיפול כחצי שנה, הקשר ביני לבין נבנה בהדרגתיות, בשעת הטיפול אני מרגישה שהגעתי למטפלת הכי נכונה בשבילי, היא מאד אמפטית וחמה, אכפת לה ממני, מנסה להבין עד הסוף את הרגשתי , לא דוחקת בי ונותנת לי להתקדם בקצב שלי.
אבל לאחר מכן עולות המחשבות ...אולי מאחורי הגב היא מזלזלת ומגחכת עלי , או שבאות לי מחשבות שהיא לא מספיק מקצועית,
באתי אליה לאחר המלצה ולא בררתי מה ההכשרה שלה,
כל שיחה או מאמר שאני קוראת בנושא פסיכולוגיה אני מנסה לזהות מה לא בסדר בצורה שבה היא מתנהגת
אני מבולבלת מאד ולא מצליחה לזהות האם זה הפחדים והקשיים שלי בנתינת אמון או שמשהו בה לא תקין או לא מקצועי
אשמח לשמוע את דעתך, תודה רבה.

שלום ליטל ,

בא לי גם להגיד לך תודה , אני שאלתי פה הרבה לאחרונה בכל מני שמות. ולאחרונה שאלתי אותך על הרעיון לשתף את המטפלת במאמר שקראתי ורציתי שהיא תקרא אבל חששתי איך היא תקבל את זה ואת נתת לי ביטחון בתשובה שלך והשתמשתי בעצתך לשתף אותה בדילמה והצורה שהיא הגיבה לי שלא ציפיתי נתנה לי ביטחון שפתאום הרגשתי שאני כבר לא רוצה ולא צריכה לתת לה לקרוא והייתי רגועה גם בלי שנתתי לה.

תודה רבה

רציתי להוסיף שאני אולי תקוע באחד משני מצבים- מתחיל עם כל אישה או מתעלם ממנה לגמרי, קשה לי לדוגמה שאחד החברים משיג חברה כי או שאני אתחיל איתה ללא הפסקה או שאאלץ להתעלם ממנה לגמרי, או שכן אדבר איתה אבל לא אדבר אף פעם על דברים טיפה אישיים, זה ממש ברמה אימפולסיבית שלפעמים אני נאלץ לעצום את העיניים כדי לא לראות שהיא לידי כי אני אשלח מבטים וכדומה, אני חושב שגם יצא לי לדבר עם הפסיכולוגית על זה שאני לא ממש "סתם" מדבר עם נשים, לא שיש לי הרבה עניין בגברים גם, אבל כן מסוגל לדבר עם חלק מהגברים.

חשבתי על הטיפול, לפעמים אני אומר למטפלת שאני מעוניין בה כאישה

התגובה שלה יותר מעניינת אותי מהתשובה שלה, זה משהו חוזר שאני עושה, אני באופן כללי יודע לפתות נשים, אני הייתי מפתה נשים רק בשביל האתגר, לא עניין אותי ואפילו הגעיל אותי אם הן היו מעוניינות בחזרה, זה יותר למטרת הבדיקה, אבל מאז תחילת הטיפול אני כבר כמעט לא עושה את זה, אני כמעט לא מתראה עם נשים עוד מלפני הקורונה, פשוט הפסקתי לצאת מהבית.

בחזרה לנושא
התגובה כואבת לי אבל זה כמו לשלם, אני מפסיד כדי להרוויח, אני מבולבל ממנה כי אני חושב שאני קורא אנשים דיי טוב, וזו אחת הסיבות שלדעתי אני מוצלח בלהתחיל עם נשים, אני כל הזמן מתאים את עצמי לחולשות שאני מרגיש, אצלה אני דווקא לא מנסה "להתעלל" בה, אני רוצה להרגיש שזו אפשרות מבחינתה, שאולי זה יכל לקרות בנסיבות אחרות, אני לא יודע מה המצב הזוגי שלה בכלל, אני לא מרגיש ממנה דחייה, מרגיש שהיא פשוט לא רוצה להיות בסיטואציה, בדרך כלל במצב כזה אני מנסה להרגיש מה בידיוק אני לא יודע (אם זו סתם מישהי), היא פשוט סודית או משהו, בקיצור איתה אני מתנהג אחרת, משהו עוצר אותי מלהמשיך כמו שאני נוהג לעשות אם אין משהו חיצוני שעוצר אותי.

כדאי לציין שאני לא מוגבל על ידי נורמות, או אנשים שנפגעים ממני או משהו כזה, הדבר היחיד שעוצר אותי מלעשות דברים לא מוסריים זה ציפייה (לא מוסברת) שאני יתנהג מוסרי / חוק (רווח מול הפסד)

האם יש מונח בפסיכולוגיה/טיפול שיכול לאפיין סיטואציה של חוסר מוטיבציה ברמה כרונית?

לגברת ליטל שלום רב,

אשמח לשמוע את דעתך המקצועית לגבי סיטואציה ובא אדם/מטופל סובל מחוסר מוטיבציה ברמה כרונית - של שנים (לפחות 7 שנים במצבי הנוכחי).

אני סטודנטית כבר 4+ שנים ואני מוצאת את עצמי ברמה היום יומית שאני סובלת מחוסר מוטיבציה נוראית - אינני מסוגלת ללמוד, אין בי שום הנאה בלמידה או שמחת חיים בלימודים. אני לא מצליחה למצוא בתוכי את המקום למוטיבציה כלל.

אני יודעת שאני סובלת מדיכאון (לדעתי בכלל דיכאון קליני) ובעבר עברתי טיפול פסיכותרפיה במשך 2.3 שנים - ואומנם זה היה נהדר לקבל תמיכה נפשית במהלך הטיפול אך אני מבינה שהנושא לא נפתר (לצערי) והיום אינני מסוגלת כלכלית לחזור לטיפול (למרות שאני מאוד זקוקה לה).

אני מבינה שכולנו שונים ושכקשה לענות על סמך חוסר היכרות - אך אני פשוט מרגישה כאילו שאני היחידה בעולם שסובלת ככה מאחר ואני רואה את כולם סביבי בלימודים עובדים נורא קשה, לומדים, מצליחים וקשה לי למצוא את המקום שבי שמכיל מוטיבציה (גדולה או קטנה) על מנת להישען עליה כדי לתפקד ולעשות "את מה שאני צריכה".

אני תוהה פשוט אם יש מונח לזה, הגדרה או כל דבר אחרת - על מנת שאם בעתיד אני אוכל לחזור לטיפול, שאדע לומר זאת בשם או במונח הנכון מאחר ולצערי לא לוקחים אותי ברצינות וכשהמצב מחמיר אני נוטה בקלות להרגשות ומחשבות אובדניות בעקבות החוויה המתמשכת הזאת של חוסר מוטיבציה כרונית.

יחד עם כל זה, אני יודעת שסבלתי בעבר וסובלת כנראה עדיין ברמה כללית מאנהדוניה אך אני מרגישה שהחוסר מוטיבציה ברמה כרונית הינו משהו חמור יותר שגובל כבר (בחוויה האישית שלי) - במשבר קיומי. זאת, מאחר ואינני מצליחה ללמוד בכלל ולהיות בן אדם וזה נגרר לחוויות ותחושות כאילו שאין לי מקום בעולם.

אני מודה לך מאוד על תשובתך וסבלנותך !!!