פורום טיפול נפשי

שלום, רציתי לשאול אני עברתי טראומה בניתוח בעת אשפוז בבית חוליםוכוצאה מכך יצאתי מלאת חרדות שגררו למחשבות פסימיות שליליות. על צורת הטיפול שקיבלתי מבחינה רגשית בבית חולים זה לא היה נעים. הייתי מאושפזת במשך שבוע ומאז יש לי גם חרדות מסיטואציות כל מה שקשור לבריאות גם נפשית פיזית ברמה של דפיקות לב הזעות פוחדת לחזור אי פעם לאותו מקום. אין לי עם מי לדבר או לשתף מה אני מרגישה אני מרגישה בזמן האחרון חוסר קרבה מהחברים שהיו לי(שזה ממש קשה לי) וגם להישאר בבית לבד זה לא נעים... וכל זה ממש גורר אותי לדיכאון ולעיסוק עצמי עם מחשבות רוב היום. אני רוצה להפוך למרות כל זה להיות אופטימית להפסיק עם המחשבות הפסימיות להסתכל על גם על חצי כוס המלאה להפסיק עם הרחמים העצמיים וגם להפסיק עם הדיכאון והחרדות שצצות לי כל יום. לפני זה לא הייתי ככה הייתי בחורה מאד אופטימית מה ניתן לעשות? האם זה באמת נקרא פסימיות שהכל רע בחיים?

שלום.
כבר הרבה זמן שרציתי להגשים פנטזיה,
ולשכב עם אישה.
הרגשתי שאני לסבית.
יצאתי מהארון וחזרתי.
אתמול - חברה טובה באה אליי, ושכבנו..
אני התחלתי לגעת בה, הייתי מאוד מגורה.
לא יודעת איך אבל היה לי אומץ לרדת לה וכאלה, לא הרגשתי שאני נמשכת אלייה פיזית או נפשית.
הרגשתי רק שהגוף שלי חרמן וזהו...
וגם היא.
בסוף סגרנו להישאר ידידות.

אבל עכשיו אני מרגישה מאוד רע,
מרגישה שחטאתי, שאולי עשיתי משהו רע?
שאולי לא טוב כי אנו לא במערכת יחסים בכלל...
זה סטוצים.
לא סיפרתי לאף אחד
אני לא יודעת מה לעשות עכשיו,
הסקס איתה לא יוצא לי הראש (זה קרה אתמול)..

מה ניתן לעשות?
עשיתי טעות?

שלום ליטל.
יצאתי מהפגישה עם כעס נוראי על המטפלת.
כעסתי כל כך שרציתי למחוק את הוואצאפ שלה מהטלפון שלי.
כל פעם שבמקרה דפדפתי בוואצאפ וראיתי את שלה הכעס שב והתלקח!
ניסיתי להבין למה אני כל כך כועסת עליה ולא ידעתי.
אולי אוסף של דברים קטנים שמרגיזים.
לא יודעת.
אחרי כיממה נרגע לי הכעס הגדול.
אבל עדיין לא מרפה המחשבה למה, מה קרה שהרגיז כל כך.
ואם אפרוש בפניה חלק מהדברים אני יודעת שזה לא משהו שהיא יכולה לשנות.
בקיצור, לא יודעת.

ערב טוב,
אני נמצאת בקשר טיפולי מזה מספר חודשים. הטיפול מבוסס על הגישה
הפסיכודינמית.
מרגישה שאני מתחילה לפתח רגשות אהבה עזים למטפלת והמצב הזה מאד מלחיץ אותי וגורם לי לרצות לעזוב את הטיפול. מה עלי לעשות???

היי ליטל, תודה רבה על התשובה!
אני כאן בטיפול פסיכולוגי,פעמיים בשבוע, אבל איני מרגישה שזה משנה משהו...
מאיה ^^

אני אמורה להיות בבית משפט עוד כמה זמן וזה ממש מלחיץ אותי ומכניס אותי לחרדות, מה יהיה אם אני לא אדע להגיד את הדברים הנכונים.. איך אפשר להירגע?

בשבועות האחרונים אני מרגישה סוג של עגמומיות שמלווה אותי ה!!מצב רוח לא משתפר אולי במעט מידי פעם. גם שאני עושה דברים שאני בכיכול אמורה להינות מהם אין לי חשק לעשות אותם. אני עוברת תקופה לא קלה עם מבחינה אישית וחברתית מה אני צריכה לעשות כדי שארגיש יותר טוב כדי שהמצב יישתפר

שאני מקבלת בשורה לא נעימה ממקום העבודה או סתם נתקלת בריב עם חברה יום שלם אני יושבת וטוחנת מחשבות שליליות. אשמח לעזרה מה לעשות? מה לעשות עם מחשבות שליליות שתוקעות אותי. תודה מראש,פזית

שלום רב.
אני בן 28 מאז השחרור שלי מהצבא אני לא מוצא את עצמי בעבודה. עברתי לא מעט עבודות בגיל 25 מצאתי את עצמי והייתי בטוח שמכאן זה עד הסוף. לצערי החברה עברה מיזוג מה שגרם לשינויים דרסטיים בחברה. אני נשארתי למרות השינויים אבל נשברתי. מאז הביטחון והשקט הנפשי שלי התערער. לא יודע במה לעבוד מה לעשות?

שלום ,
שמי דנה בת 30, כבר נמצאת 4 שנים בטיפול גם התנהגותי וגם כדורים.
בקצרה ממש הגעתי לטיפול בגלל מחשבות טורדניות ואובססיביות שבדרך כזו או אחרת גרמו לדיכאון
אין ספק זה אתי תהליך מדהים בטיפול, אך לצערי בחמי שנה האחרונה התחלתי לפתח הפרעות אכילה....
המטפלת שאני הולכת אליה היא לא פסיכולוגית קלינית אלא פסיכותרפיסטית
כמובן שעד עכשיו עזרה לי אחרת לא הייתי הולכת
אני בחודשים האחרונים מרגישה ממש לא יציבה יש לי מצב מצבי רוח ופתאום כמה ימים של דאון - לפעמים ממש עמוק וחוסר רצון לחיות ( מצד שני לא רוצה למות) ולפעמים שוב הכל בסדר
זה קצת מחרפן אותי ומתסכל אותי ואני מרגישה גם שהטיפול לא עוזר לי כבר ואני לא מקבלת מספיק כלים
תוהה אפ להחליף טיפול וללכת למישהו קליני?
והכי מפחיד אותי זה שאני חולה במשהו שאף אחד עוד לא עלה עליו כמו איזו הפרעה או משהו כזה
אשמח לעצה
תידה

שלום רב,
מגיל צעיר אני שם לב שמצבים חברתיים מסויימים מלחיצים אותי וקשה לי להתמודד כשאני נמצא בהם.
המצבים שאני מדבר עליהם הם למשל - עמידה מול קהל, ליזום פגישה או אינטרקציה אם בנאדם במעמד גבוה (מנהל), או אפילו לדבר עם מספר מסוים (אפילו 3) של אנשים (או חברים) במפגש חברתי או אפילו משפחתי.

הגעתי למצב שלא אכנס מרצון למצבים הללו, אלא אם כן זה ממש חשוב לי - כמו למשל ליזום פגישה בנושא בקשה להעלאת שכר, ולכן, בעקיפין הנושא אינו משפיע על חיי בצורה דרסטית, אך עם זאת זה כן מפריע לזרימה השוטפת של החיים, כן הייתי רוצה את היכולת לעמוד מול קהל ולא לחוש לחץ כשאני מדבר עם כמה אנשים בו זמנית.

לא ברור לי אגב, האם זה בסדר שהמצבים הנ"ל מלחיצים אותי ויש לשפר את ההתמודדות במצבים האלה. או שאולי צריך להגיע למצב שבו המצבים הללו אינם מלחיצים אותי, ואז ההתמודדות אוטומטית פחות קשה.

כשאני אומר שקשה לי להתמודד, הכוונה היא שהלחץ משפיע עליי מאוד. אני לא חושב בבהירות, הדם עולה לי לראש, הקול שלי רועד, הפנים לא משוחררות וקצת רועדות גם כן.


אשמח לעזרה או להכוונה בנושא,
תודה רבה

היי, אני מבצע מחקר בנושא דיכאון. אשמח מאוד אם תענו על השאלון, עוזר מאוד. השאלון הוא אנונימי כמובן. קישור לשאלון :
https://docs.google.com/forms/d/e/1FAIpQLScrVL5Jq8Y9UgrRXvnETuIwKAgnlL93DD5miiomVmiNDrWfRQ/viewform?usp=sf_link

היי, לפני כשלוש שנים עברתי אירוע טראומתי חברתי נפטרה בביהח, היא נפטרה מחיידק שתקף אותה בביהח היא הייתה אמורה לעבור צינתור שלושה שבועות הייתה בלי הכרה לא זזתי משם קיוויתי לטוב אך קרה הנורא מכל! עברו שלוש שנים רק שהקושי והחוויה עדיין מלווים אותי ... אני יודעת שהגיע הזמן שאני צריכה לחזור לשמחה ולהעריך את מה שיש לי עם זה עבודה,משפחה תומכת ברוך השם לא חסר לי כלום להעריך שהכל בסדר רק קשה לי עם העובדה שחברתי לא בחיים היינו אחיות ממש אני פשוט לא מצליחה להתגבר על המחשבות עליה להאמין שהיא כבר לא איתי...אשמח לשמוע את דעתך בנושא ולהבין מה כדאי לעשות הלאה..תודה מראש

היי ליטל,
יש לי שתי שאלות,
1. התחלתי לקחת פריזמה. כדור שלם על ההתחלה. מה זה מעיד על המצב שלי?

2. קשה לי. אני מרגישה כל כך רע כל הזמן.
יש טיול שנתי בעוד יומיים ולא רציתי לצאת כלל.
לפני קצת יותר משבוע העלתי פוסט שמעיד על כוונות יותר אובדניות מבדרך כלל בעמוד האינסטגרם שלי, מה שגרם ליועצת בית הספר לדבר איתי הרבה וליצור קשר עם הורי, ובנוסף היו צריכים אישורים מיוחדים הערכות מסוכנות והערכות מצב בשביל שאוכל לצאת לטיול (למרות שלא רציתי כל כך לצאת)..
מאז אני לא יודעת מה עובר עלי, אני בוכה הרבה יותר מפעם. כל דבר גורם לי להתפרק להתמוטט ולבכות. וזה המון. זה לפחות שעתיים שלוש ביום.. ויש לי סוג של רגעים כאלה, שאני כאילו חוזרת לימים קשים במיוחד שהיו לי, אפילו טראומטיים.. וזה מפחיד.. מפחיד אותי להסתובב ברחוב בצורה מסויימת בהווה אבל המוח שלי פשוט חי את הרגעים הזהים לאלו בעבר.
ואני מתנתקת. מכולם. בידדתי את עצמי מהחברה. איבדתי את כל החברים שהיו לי.
אני יותר בודדה מאי פעם.
זה הפחד הכי גדול שלי. למות בבדידות. אני סובלת. רע לי. השנאה העצמית שלי רק מתעצמת מיום ליום. הדיכאון לא משחרר אותי והתקפי החרדה והתמוטטויות העצבים רק ניהים תחופים יותר, וקשים יותר.
מה עלי לעשות.

ערב טוב.
קבלתי משרה לזמן מוגבל וידוע מראש.
התלבטתי מאוד אם לקחת את המשרה.
בסוף בהרבה חשש לקחתי.
אחרי שבוע נשברתי!
הרגשתי שזה לא מתאים לי, גדול עלי!
כל יום נמשך כמו שבוע!
וזה היה לי קשה!!

בסוף נשברתי!
לא יכולתי יותר!
בקשתי להשתחרר מהמשרה.
עזבתי!
מצד אחד יש תחושת הקלה ורגיעה, אבל מצד שני המראה שנצבת בפני לא מראה לי דברים טובים ונעימים על עצמי!
אני בעיקר רואה את עצמי באור מאוד שלילי!
זה מכאיב מאוד!
מתסכל!
העתיד שלי לא נראה מעודד!
כל כך כואב ועצוב לי!!

איך ממשיכים ולאן כלכך מדכא!