פורום טיפול נפשי

סתם התלהבתי
נרגעתי לאותו רגע של הפגישה הקודמת
אבל אחרי שגיליתי לה קצת מהאמת החרדה מהפגישה הבאה רק עולה
עכשיו יש לה עוד מה לבדוק ....
קשה לי ממש כבר
מרגיש שאין לזה סוף
למה אני לא מסוגלת
כל פעם מחדש אני בחרדה מזה שאני לא עושה מה שהתבקשתי ולמרות זאת עדיין אני לא עושה . לא מצליחה להשתכנע/ להעיז
לא מצליחה להתעלם מהתחושות / קולות

היי ליטל.

יש לי בעיה שמטרידה אותי ואשמח לעצתך. לפני שנכנסתי למסגרת אהבתי לעשות דברים שאני אוהבת כמו למשל ללכת לספריה או תחביבים וכו'. אחרי שנכנסתי למסגרת הפסקתי עם זה וכמה שאני רוצה לחזור לזה אני נמנעת לעשות את זה. המסגרת תורמת לי המון אבל אני גם רוצה לחזור לדברים שאני נמנעת מהם כמו ללכת לספריה או כמו שכתבתי תחביבים. לא יודעת למה זה קורה לי. כאילו אני חושבת שעם אני במסגרת שיקומית אז כבר זה לא שווה. זה שאלה קצת מוזרה אני יודעת,אבל מאוד חשוב לי עם תוכלי לייעץ לי מה לעשות ומה את חושבת? אני ממש מודה לך ליטל זה פשוט משהו שמטריד אותי בזמן האחרון.

ליטל תודה
כנראה שידעתי למה כתבתי פה את ההודעה הקודמת ...
המילים שלך תמיד מצליחות לעזור לי בסוף.
גם אם באותו רגע שאני קוראת אני בטוחה שלא אהיה מסוגלת, בסוף זה משפיע עלי ונותן לי כח ואומץ .
לא ממש גיליתי את השקרים אבל שיתפתי קצת באמת...
רעדתי ממש מהשיתוף הזה גם תוך כדי ששיתפתי וגם אחרי כשחיכיתי לתגובה. רעדתי שהיא תדרוש יותר מדי ושהשיתוף יצא לרעתי אבל לא. היא לא האשימה היא רק הסבירה.

שלום אני בת 28 ומאז ומתמיד הייתי אוכלת מתוך רגש.
הייתה תקופה שרציתי לרדת במשקל והתחלתי לספור קלוריות מה שהגביר את ההתעסקות באוכל.
בשנים האחרונות אני מתמודדת עם מחלה אשר גורמת לכאבים קשים מאוד ואני מטופלת באמצעות תזונה (זה הדבר היחיד שעוזר לי).
רק שהתפתח קושי חדש..
עקב הצורך שלי להועיל לבריאותי וככל שאני מקפידה על התזונה הכאבים פוחתים, נוצר פחד מאוכל.
התזונה היא מאוד קשוחה, טבעונית, ללא גלוטן, מינימום סוכר, מינימום מלח (ואני אפילו לא מדברת על הקושי הרגשי לעבור לתזונה כזו בתור מי שכל חייה נאחזה באוכל מבחינה רגשית).
כאשר אני סוטה קלות מהתזונה (לצורך העניין לא מומלץ הרבה סוכר) ואני אוכלת כמות מעט גדולה של סוכר נגיד בגלידה לצורך העניין..
אני מרגישה שהעולם נופל, אני מרגישה שברגע שאכלתי את זה, אני ממש רואה מבפנים איך הגוף שלי מעכל את אותו מזון וגורם לי לחולי..
הפלא ופלא רגעים לאחר מכן פתאום אני מרגישה כאב מוזר או משהו כזה ואני יודעת שזה פסיכולוגי.

כמובן שזוהי איננה דרך לחיות ולצערי אותה מחלה החמירה את זה..
הפחד מוביל להתקפי זלילה שאחריהם אני מרגישה שלווה כיוון שהרגעתי את החרדה, מצד שני פחד גדול יותר כי החמרתי את המצב על ידי אכילה של כל הדברים שמהם אני אמורה להימנע וכמובן שנאה עצמית..

אני מנסה להרגיע את עצמי אך רציתי לדעת מה ניתן לעשות אילו מחשבות ניתן לתרגל על מנת לעבוד עצמי..

אני מחפש פסיכולוג/ית דובר/ת רוסית היודע/ת לעשות אבחון נוירופסיכולוגיה.
תודה רבה

בן זוג שלי הלך למטפלת בתחום המיני להבין למה הלבידו שלו נמוך כאשר הוא במערכת יחסיםמונוגמית. הוא בא מרקע דתי, אף פעם לא הרגיש משוייך למשפחה ולרקע הזה. הוא במערכת יחסים מונוגמית איתי כבר שנתיים והוא הלך למטפלת כדי להבין את הסיבות לחשק הנמוך ןלשפר את האנטימיות בניינו.
היא אמרה לו בסוף מפגש ראשון שהוא כנראה בעל זהות מינית לא מונוגמית.
ושהיא תתן לו כלים להתמודד.
בעני זה חוסר אחריות של מטפלת להגדיר אדם שגם ככה מבולבל, ולהעניק לו זהות.
מה אתם חושבים?

שלום ותודה מראש על התשובה 🙏🏽
אני בת 40 אמא ל4 ילדים מדהימים ונשואה באושר!
כבר 8 שנים שאני נוטלת אסטו 10, בחצי שנה האחרונה עברנו דירה והרגשתי טלטלה נפשית. בהמלצת פסיכיאטר העלה לי ל15 מג (כדור וחצי)
העלתי מינון והרגשתי טוב לאחר כחודשיים.
בחודש האחרון אני חווה מועקה וחוסר שקט בגוף כמו פיצוץ הורמונלי. סחרחורות ושינה קלה מאוד.
שאלותי הן: האים הגוף / המוח התרגל לכדור וכבר לא משפיע או לחלופין משפיע יותר מידי ואין לי שקט נפשי מיתר הורמונים בגוף?
האים ניתן להוריד מינון לכדור ואז אחוש יותר טוב?
התור שלי לפסיכיאטר רק בעוד כחודש ואני ממש סובלת כרגע עם התחושות הלא נעימות הללו.
אשמח לתשובה 🙏🏽

אני בת 65, ולגמרי לבד בעולם, תמיד קשה, אבל מוצאת דרכים להתמודד, עכשו שבועיים אני עם כאבי גב שמשתקים אותי, ומלבד הכאבים גורמים לי לדיכאון. יש עיצוב מה לעשות?

שלום,
רציתי לשאול האם טיפול פסיכולוגי יכול לסייע בבירור של נטייה מינית?
אני בתחילת שנות העשרים, בטיפול כבר מעל שנתיים אך חוששת להעלות את הנושא הזה, למרות שהתהיות לגביו די מטרידות אותי לפעמים (זה בא והולך בתקופות כבר כמה שנים)
אני מפחדת שלהעלות את זה מול המטפלת יהפוך את זה לאמיתי וסופי והיא פשוט תתייחס לזה כעובדה מוגמרת, בזמן שאני עדיין לא לגמרי בטוחה לגבי הנטייה המינית שלי, וחושבת או מקווה שאולי זו מין "פאזה" כזו שתעבור
עברתי בעבר גם טראומה (לא מינית) מצד אחי ואני מפחדת שאולי זה גורם לי לרתיעה מגברים, כלומר שאולי הסיבה לכך שאני מבולבלת לגבי המשיכה המינית שלי היא בגלל הטראומה ואולי בלעדיה כן הייתי מצליחה להימשך לגברים.
ובאופן כללי מפחיד אותי לגלות שאולי אני באמת לסבית כי אני מרגישה שגם ככה יש לי מספיק קשיים רגשיים ותסבוכות בחיים וזה רק יוסיף עוד סיבוכים מיותרים

אשמח לשמוע מה את חושבת על הנושא, תודה רבה

שלום.
אני בן 40 חולה בדלקת פרקים ומקבל טיפול ביולוגי. הבעיה היא שאני מרגיש לא בנוח שקופת החולים צריכה להוציא עליי כסף לטיפול היקר הזה. זה לא רק הטיפול הביולוגי זה גם בדיקות mri שאני עובר שגם עולות יקר (2,500 שקלים לבדיקה). אני מרגיש שאני נטל על הקופה של קופת החולים. קשה לי עם התחושה הזו. בבקשה הסבר, ייעוץ. משהו שיקל עליי את המחשבות.

תודה.

שלום, בעלי גילה בגידה מצידי, החלטנו לנסות לשקם.
אך הדבר ממש רודף אותו הוא לא מצליח לתפקד, המצב הנפשי שלו גרוע מאוד.
כרגע טיפול זוגי מרגיש לנו כאילו כוסות רוח למת
למי עליי לפנות??

יש לי תלמידה שחוששים מהביה''ס שהיא מערבבת בין דימיון למציאות
כלומר, היא מספרת דברים שלא קרו ולא נבראו...
אך אני בתור המורה שלה וכן גם ההורים לא חושבים ככה
יש לציין שהתלמידה עברה דברים קשים מאוד!
איך אני יכולה לבדוק אם אכן יש לה את הבעיה הנ''ל?
איך אפשר להוכיח שזה לא קיים אצלה?
ואם אכן קיימת הבעיה איזה טיפול מתאים עבורה?
אשמח למענה
תודה מראש.

שלום, הקשר עם אחותי נותק חלקית, אני רואה אותה ימי שישי אבל מעדיף שלא לדבר איתה, ההורים שלי מתנהגים כאילו לא אמרתי שאני לא מעוניין בקשר, מביאים לי את הילדים שלה לפנים, ומכריחים אותי בניגוד לרצוני להגיב להם, כי אם אני לא מגיב אני צריך להיות מניאק כי הם מביאים לי אותם מול הפנים.

אני מרגיש שהניתוק מקדם אותי בחיים, תמיד הרגשתי אשם בזה שאני חכם ומבין, כאילו בילדות היא גרמה לי להרגיש שזה לא בסדר להיות יותר טוב מאחרים וזה השפיע לי על החיים בהרבה היבטים, הרגשתי שהגעתי למצב שאני צריך להיות שחצן רק כדי שאנשים לא יבקרו את החוכמה שלי, כי את האנשים השחצנים מבקרים מאחורי הגב, לא מול הפנים, אני מרגיש שזה השפיע על השאיפות שלי בחיים, אי ניצול פוטנציאל, ההיבט הזה לא מפריע לי כל כך אבל בסופו של דבר יש לו השלכות על חיי היומיום.

יום אחד אח שלי בא מארה"ב אחרי הרבה זמן, עם אישתו והילד, אז אני חושב שהייתי צריך להתייחס לילד שלו, אני לא מתחבר לרוב הילדים באופן כללי, אבל בגלל שהוא בא לכמה ימים הרגשתי צורך לעשות הצגה כדי שהימים האלו יעברו חלק וגם בגלל שאני טוב מאוד בהבנת ילדים וראיתי שלילד שלו היה קשה עם חוסר ההיכרות של משפחה, הוא לא מכיר את זה, אז ידעתי איך לפנות אליו ולעזור לו.

ואני חושב שזה הרס עוד יותר את הניתוק, כי עכשיו פתאום אני נהיתי יותר מעורב ממה שהייתי אמור להיות, וזה ממש משפיע עליי, אני מרגיש יותר רע ויותר רגשות אשם ביומיום, המוסריות שלי חונקת אותי, הרצון שלי לצדק מתנגש עם מי שאני וגורם לי לחשוב שאני זה שרע, כי מבחינה מוסרית לא הוגן שאדם אחד יהיה חלש יותר מאדם אחר בגלל מי שהוא

אני נמצאת בטיפול פסיכותרפיסטי כבר שנה בשל אובדן קשה שחוויתי.
הטיפול נכון לי, אולם לאחרונה אני מתלבטת לגבי ההמשך:
אני מרגישה שאני חוזרת על עצמי, שכבר אין לי דברים חדשים לספר וכל פעם אני שוברת את הראש איזה תכנים חדשים להביא לטיפול.
המטפלת לא שואלת יותר מדי ונותנת לי להוביל את המפגש.

בשיחות כמעט לא עולים נושאים נוספים, הכל ממוקד אובדן. אני לא יודעת האם ככה אמור להיות, או שמא אפשר להעלות גם נושאים אחרים ( למשל דילמות בעבודה ).
גם המטפלת מבחינתה לא כל כך מעלה נושאים נוספים. יש לא מעט רגעי שתיקה.

מצד שני. אני מחכה בכיליון עיניים למפגש השבועי . הידיעה שיש לי מקום מוגן לפרוק את אשר על ליבי מאד מחזקת. לא רואה את החיים שלי בלי השעה הזו....גם לא רואה את עצמי עוברת למטפלת אחרת ומתחילה הכל מהתחלה....

דיברתי על כך בעקיפין עם המטפלת, היא אמרה לי שכל עוד אני זקוקה לה, היא תהיה שם עבורי, אבל, נדמה לי שהיא קצת מיצתה אותי.
מה דעתך? האם נכון להמשיך?

שלום, אני בת 40, נשואה באושר + 2 ילדים ויש לי דפוס התנהגותי שמלווה אותי כבר שנים - מייחסת חשיבות רבה למה שהסביבה חושבת עליי, ומרחיקה לכת כשהביטחון העצמי שלי ירוד במיוחד, מנסה למשוך את תשומת ליבם של גברים על מנת לקבל מחמאה שמרוממת את מצב רוחי בצורה שאין לתאר. התחושה הנעימה נשארת איתי מס' ימים וכשהעוצמה פוחתת אני זקוקה שוב למילה טובה, והדפוס התקבע אצלי. מבחינתי אני רק מחפשת מילים מחזקות להעלאת הביטחון והתחושה הטובה שזה נותן, מבחינת הגברים אני בטוחה שהמצב לא מספק אותם ולהיפך, גורם להם לרצות קרבה נוספת. ניתחתי את המצב ומאז שאני במודעות בשנים האחרונות, הדפוס פחת משמעותית, אבל הצורך הזה עדיין קיים לצערי, למה? לא ברור לי. הכל בסדר, אני מסופקת מחיי ומהנישואים ואין לי צורך אמיתי במילים מהסביבה, ועדיין אני מוצאת את עצמי חושבת האם זה שעומד מולי חושב שאני נחמדה, חכמה, נראית טוב…
איך משתחררים מההתנהגות המחפירה הזאת?