פורום טיפול נפשי

כבר תקופה שכל "פגישה שניה" אין לי חשק לבוא לטיפול/ יש בי רצון לבטל את הפגישה. אני לא עושה את זה (יותר נכון נמנעת ככל האפשר. כן יצא לי פעמיים של ביטול בתקופה האחרונה) אבל יוצאת לפגישות בחוסר חשק ובמחשבה שאין לי כח, ומה שהייתי רוצה זה לבטל את הפגישה ולהישאר בבית/ לישון.
גם כשאני מגיעה לוילה, פיזית אני מרגישה קושי לעלות במדרגות ממש כאילו הגוף שלי כבד.
וגם אצלה, אני מרגישה חזרה אחורה לאטימות וקושי גדול לחשוב ולדבר
אני מרגישה שאין מישהו בעולם הזה שיכול לעזור לי ולהבין ואין לי כוחות בכלל להתאמץ לדבר / לנסות להסביר את עצמי.
מרגישה חסרת סיכוי

אני בשידוך קורה ששתקתי בשיחה ולא היה על מה לדבר מה הבחור יחשוב הוא יסתכל על ה בצורה שלילית?

שלום,
איזה כותרת/אבחנה אפשר לתת למקרה הבא:
עשיתי מעשה לקדם את חיי וזה היה הטריגר למה שקרה בהמשך - נזק עצום שקרה באופן לא צפוי.
הדבר הגרוע ביותר שיכל לקרות קרה.
יש נסיבות נוספות שהובילו לנזק שקרה, אך בסופו של דבר זה שילוב של כל מה שהיה. ללא כל אחד מהגורמים לא היה נגרם לי נזק כזה.

זה מפריע לי לנסות לפעול שוב בדרך דומה על אף שהסיכוי שהדבר יחזור על עצמו נמוך. גם בעבר צפיתי שדבר כזה לא יכול לקרות. היום אני נותן מקום לאפשרות הזאת יותר מבעבר אך זוכר שהסיטואציה דומה וההשלכות יכולות להיות דומות.

אני יודע שזה נשמע לא מאה אחוז מובן כי אני מדבר באופן כללי אבל אני מעדיף ככה ומקווה שהצלחתי לתאר מה עובר עליי ואת החששות שמשהו לא צפוי יחזור על עצמי שוב.

אני רוצה לקרוא באינטרנט איך להתמודד עם זה ומחפש קצה חוט למה הוא הדפוס חשיבה הבעייתי.

אין ספק שנגרם נזק השאלה היא איך להמשיך בלי שיחזור על עצמן הנזק.

להמשיך ללא ניסיונות לקדם את חיי - גם גרוע מאוד. בוודאות גבוהה.


תודה.

שלום,
הייתי בטיפול יום בבריאות הנפש,חצי שנה.
לא עזר לי בכלום להפך.
אני סובלת מהתקפי פאניקה קשים -רעידות,התכווצויות בבטן, דקירות בלב.
זה ככה כבר חודש וחצי ויותר...
כשאני לוקחת כדור לוריוון/ואבן זה עובר.

אבל הם ממכרים!!

בנוסף, יש לי אובססיה כל הזמן לדמות חדשה ,אני סטוקרית באינסטגרם,וכל שנה זו בחורה אחרת....

אני מקבלת נכות מביטוח לאומי.
ויש לי סל שיקום שלא עוזר לי בכלום.
אני סובלת מהאובססיות שלי.
מהחרדות.
כואב לי כבר פיזית.
אשמח לעזרה 😢

שלום לכולם,

לפגישה האחרונה הגעתי כשאני עם מטרה ברורה לשאול את המטפלת שאלה. רק שאלה אחת ולקבל עליה מענה. שאלתי אותה אם היא תהיה כאן תמיד והיא ענתה שכן, כל עוד ארצה להגיע לטיפול ובהנחה שנשמור על גבולות מוסכמים ומוגדרים מראש. הרגשתי הקלה גדולה לקבל את התשובה שלה. בהמשך הפגישה היא הנחיתה עליי פצצה, לפחות ככה הרגשתי באותו רגע. היא אמרה שהיא יוצאת לחופשה בת שבועיים במהלך חודש אוגוסט. התגובה הראשונית שלי הייתה של הפתעה גמורה. הרגשתי שהיא ממש הורגת אותי. אמרתי לה שהיום זה תאריך הפטירה שלי. הרגשתי תחושות קשות מאוד. לא ישנתי בלילה וביום שלמחרת בקושי תפקדתי. זה טלטל אותי ברמה האישית. היו לי מחשבות גם לבטל את הפגישה שלאחר מכן. לא ביטלתי והגעתי. חשבתי כמה פעמים אם להיכנס לקליניקה. ישבתי בחוץ על המדרגות משהו כמו עשר דקות והיא אפילו לא טרחה לפתוח את הדלת או לשלוח הודעה. חשבתי לעצמי אם בכלל אכפת לה, אם הגעתי או שלא. אולי קרה בכלל משהו? בכל מקרה, החלטתי לדפוק בדלת להיכנס. המשפט הראשון שפתח את הפגישה היה על הגבולות. היא אמרה שצריך לסיים בזמן את הפגישות (יש לי נטייה להתעכב ולרצות להישאר יותר). דבר נוסף היה שזכותה לקחת חופשות וזה חלק מהסטינג. אני לא יודעת למה אבל הרגיש לי שזה תקיף, חד משמעי ושלא אכפת לה. נסגרתי עוד יותר בתוך עצמי ולא הייתי מסוגלת כמעט לשתף בכלל במה שאני חושבת ומרגישה. אמרתי לה כמה פעמים שאני מרגישה אותה אחרת, שונה. החוויה הייתה שמשהו קורה. ההבטחה הזו שנכתבה על דף נחוותה על ידה כשבירה והרחבה של הסטינג, הרי הטיפול בדיבור והיא לא חייבת לכתוב לי שום דבר. כאב לי. הרגשתי שמשהו עובר עלייה. לא מתאים לה לדבר ככה. לצערי, היא לא מסוג האנשים שיתנצלו ויודו שקרה להם משהו או שחלילה היא תשלח הודעה. אמרתי לה שאני פשוט לא יכולה להמשיך לשבת ואחת לכמה זמן הבטתי בשעון כדי שלא אגזול מזמנה היקר ונסיים בזמן. היא אפילו לא הייתה יכולה להתחייב לי שתגיד לי מתי נשארו חמש דקות לסיום, עד כדי כך. שלוש דקות לפני הסיום קמתי וביקשתי ללכת. אמרתי לה שלא אגיע לפגישה הבאה כי יש לי התחייבות מהעבודה. היא חושבת שתמיד חשוב לדבר אבל בשביל מה אם גם ככה אני לא אצליח וגם כי זה לא באמת משנה?
מכיוון שהיו לי תחושות מעורבות לגביה, החלטתי להישאר מחוץ לקליניקה במרחק סביר. לא עברו חמש דקות מסיום הפגישה ולפתע היא נכנסת לרכב, אח שלה מצטרף וגם אמא שלה המבוגרת. ידעתי שהיה שם משהו. ידעתי שהיא לא סתם כל כך חסרת סבלנות. הרגיש לי שמשהו בה אחר ושונה. ברור לי שהיא מעולם לא תודה שקרה משהו בחיים האישיים שלה. אני בתחושות קשות לגבי הפגישה שהייתה מבחינתי ריקה. גם התחילה בעשר דקות איחור כי לא רציתי להיכנס וגם חסרת מילים משמעותיות. פתאום היא מתרחקת ממני. המקום שרציתי שיהיה בטוח בשבילי. אני מרגישה שהכל טכני ושהיא לא רוצה או יכולה ליצור משהו עמוק ואינטימי. אני צמאה לאהבה ממנה. רוצה ממנה קצת יחס. רוצה ממנה את הקלילות, הציניות, הצחוק המתגלגל. רוצה לראות את העיניים היפות שלה מסתכלות עליי בהתפעלות. איך אני מסבירה לעצמי מה היה שם ואיך מתקדמים משם?

אנסה לתמצת כי אני באמת לא יודע לאיזה מטפל לפנות כבר
אני בן 40, רווק , גיי, מתמודד עם המון קשיים בחיים החל מדכאון בצורת מרמור קשה ושליליות עבור בקשיים בעבודה, יצירת קשרים, שימוש בחומרים כדי לברוח,
ציניות, חרדות מתמשכות מהעתיד,
זה לא שאני אדם נרפה, זה האבסורד, אני יוזם ופועל אבל מיד משתיק ומחבל בעצמי באמצעות שליליות.
אני הייתי בטיפולים פסיכולוגים מכיתה ח' כל פעם בגין נושא אחר- פעם בגלל קשיים חברתיים, פעם בגלל זהות מינית, משברים בחיי משפחה וכו'
לא המשכתי טיפולים ליותר משנה שנתיים כי המטפלים פשוט לא התאימו לי - אצל הרוב לא נשארתי מעבר לחצי שנה כי הרמה הייתה מאד נמוכה , בטח דרך קופת חולים . סיימתי לא מזמן טיפול בן שנה ןחצי אצל עו"ס קליני כי העו"ס היה פשוט ברמה נמוכה, הוא היה מקסים אבל השיחות היו חבריות וממש לא מועילות. וחיזק זאת פסיכולוג קליני שהלכתי אליו לצורך אבחון נקודתי בנושא קריירה - הוא אמר לי שבזבזתי את זמני בטיפול הקודם. העו"ס אמר לי שיש לי נטייה ללכת לקצוות לראות דברים בשחור לבן ואילו הקליני אמר לי שלפי מה שהכרנו ( הייתי אצלו 4 פגישות) זה קשקוש מקושקש ושלעו"ס אין בכלל סמכות וידע לאבחן. האמת אני כבר לא סומך עליכם וזו גם בעיה. כל מטפל רשאי לאבחן מה שבא לו וזה נורא מרגיז אותי. על עו"ד למשל יש פיקוח- בית משפט. בית משפט אומר לו אם הוא טוב או לא. על אדריכל- הלקוחות שיגורו בבניין. על פסיכולוג אין- ומכיוון שזה חסוי אי אפשר לדעת לעולם אם הטיפול טוב או לא. אנשים יכולים להיות תקועים שנים בטיפולים ונותר להם רק לסמוך על המטפל שיש לו אינטרס כספי.
אודה להכוונה ( ולהמלצה על מטפל טוב בת"א או המרכז עדיף קליני לדעתי, רק ברמה גבוהה..). אשמח לא להפנות אותי באופן גנרי לאתר כלשהוא אלא להצביע על איזה מטפל בדיוק אני צריך- תחום מומחיות+ רמז לשמו

תודה פה לכל הצוות שלקח חלק מהתהליך שלי, כל מי שעזר ותמך, אני קבעתי פגישה לפסיכולוגית שליוותה אותי במשך כ-3 שנים
בעבר שנאתי את עצמי, עכשיו אני קבעתי פגישה לפסיכולוגית כדי לומר לה שאני מתקדם, ואני חזק, ואני משתנה, אני עכשיו עוזר למישהי אחרת, מישהי שאני מאוד אוהב ונמשך אליה, זה הסימן שאומר לי שאם אני מסוגל לאהוב מישהי אני גם אוהב את עצמי, רציתי לספר לפסיכולוגית שלי ולהיפרד ממנה כמו שצריך, בעבר לא הייתי מביע רגשות, אני קצת שנאתי אותה כי היא אהבה אותי, וזה כאב לי שזה קשר זמני, גם בפגישה האחרונה שנאתי אותה קצת.

אני הייתי רוצה גם לבקש ממנה סליחה, שהערכתי אותה יותר ממה שהראתי, היא עזרה לי לשנות את החיים.
אני מקווה שיהיה לי את האומץ להגיד לה את זה, בעבר עשיתי הכל כדי שהיא תשנא אותי, כלום לא עזר.

שלום, אני בת 42 נשואה + 2 ותמיד סבלתי מגועל גם מדברים פשוטים שבאופן נורמלי יכולים להגעיל אבל חולפים תוך שניה, אצלי אותו מראה או זיכרון מלווה אותי הרבה מאוד זמן לאחר מכן.
לאחרונה זה החמיר ואני ממש נגעלת אפילו מאנשים שמדברים איתי, לא יכולה לראות רוק או לכלוך על הפנים שלהם, חרקים ועוד ועוד.
ממש בחודש האחרון הזכרונות של מה שאני רואה ביום יום, נחרטים לי מאוד חזק במח ואני מרגישה חסימה בגרון, מתקשה מאוד מאוד אפילו לבלוע רוק כי מיד קופצים לי לראש כל דברים הכי מגעילים בעולם. ירדתי במשקל כי אני לא מסוגלת להכניס אוכל לפה ומתקשה לשתות. כל עניין הבליעה חסום אצלי ואפילו כואב לי הגרון…
האם יש משהו שיכול לעזור לי?

שלום, בנותיי נמצאות בזוגיות מספר שנים( כל אחת גרה עם בן הזוג שלה) אחת מהן עומדת להתחתן ממש בקרוב....אני רוצה לעשות חופשה משפחתית קטנה מגבשת, כדי לקרב בין 4 הילדים . (גם כך לא יוצא להם להתראות הרבה כל אחד גר במקום אחר חוץ מהצעיר 21 שגר אתנו ) השאלה שלי האם זה בסדר לעשות חופשה משפחתית קצרה ללא בני הזוג שלהם או שזה לא "במקום"? אנחנו מאוד אוהבים את בני הזוג של הבנות ויחד עם זאת לא רוצים לפגוע בהם או לתת להם הרגשה שהם לא רצויים...

שלום , יש לי שאלה , אני לא ממש יודעת אם היא מתאימה לפורום אבל אני מנסה
אני מסיימת כרגע טיפול שערך שנתיים ,ב"ה הוא הסתיים בטוב ועם שינויים משמעותיים , כמובן שיש גם קושי בסיום.
אני רוצה להביע את הערכתי במתנה ובמכתב
ואני לא יודעת מה הגבול כלומר איזה סוג מתנה , האם משהו לקלינקה זה טוב ? אולי זה יתפרש שאני מתערבת בטעם האישי או רוצה להשאיר חותם
מתנה אישית אני לא מרגישה בנוח ובנוסף אני לא יודעת עליה כמעט דבר ולכן אין לי אפשרות גם להתאים מתנה.
בקיצור אני מבולבלת ואני לא יודעת למה זה כ"כ מעסיק אותי , אני לא אפגוש אותה יותר והעיקר הרעיון והערכה ובכ"א אני חושבת על זה הרבה ולא מגיעה לידי החלטה
רוצה שישאר טעם טוב ואשמח לעצה
תודה רבה

שלום

מבקש המלצה על מטפלים מומלצים באיזור המרכז והשרון בתחום ה-cbt.
תודה רבה מראש

הי
בת 35 עובדת בעבודה מסודרת, נשואה פלוס ילדה אחת.
עדיין בחופשת לידה.
סהכ חיים רגילים ומתפקדת מעולה.
תמיד הייתי חרדתית (שטויות יכולות להלחיץ אותי). כולל ocd קל (לא מאובחן).
לאחר הלידה התגברו הפחדים על הילדה שמא לא תרגיש טוב ובכל העניין של מחלות שאני מפחדת עליה.
כחודש לאחר הלידה התחלתי ציפרלקס שניתן לי עי רופאת משפחה התחלתי ב 5 מג ואז המשכתי ל10 מג. סהכ הייתי עם 10 מג בערך 3 חודשים. לא ראיתי שינוי משמעותי האמת בקושי חשתי בשינוי ולכן הפסקתי.
במצב שתארתי לאיזה תרופה כדי להחליף שאולי תשפיע יותר?
תודה

עשיתי משהו לא ראוי בעבודה שיכול להתפרש כשלילי מאד ונעשה מעודף תמימות על רקע קשיים אישיים. מאז כל הצוות מנסה לגרום לי לחוש שאני במעקב, כל מילה שלי מאומתת ע"י מישהו נוסף, כל דבר קטנטן שאינו מדויק לגמרי מוחזר אלי כשקר מוחלט. מחכים לי בפינה לכשלון הבא, ועושים דברים כדי שנזקים יקרו לי בלי שאוכל לחקור אותם בפועל. ואני חשה שעושים הכל שאתפטר כבר.
המשפחה חושבת שאני בפארנויה וזה ענין של פרשנות. האם יתכן שיש פארנויה רק בעבודה ולא בשום קשר אחר בחיים? הענין שאני חיבת שיהיה לי גב כדי להתפטר, כי זה כרוך בהפסד תקן ויציבות כלכלית. ומצד שני להמשיך במקום שרק מכינים מוקשים להפלתך אינו מאפשר לשרוד.
אני מתחילה טיפול אבל זה תהליך עד שאדע מה לעשות ונכיר אחד את השני,
ובנתיים איך לשרוד, מה ניתן לעשות?
ושוב, האם יתכן שיש פארנויה רק בעבודה ולא בשום קשר אחר בחיים?

טופלתי למעלה משנתיים אצל פסיכולוג שעשה עבודה מעולה.
כבר עבר 8 חודשים מאז שהפסקתי ללכת אליו וביום ראשון גיליתי שהוא נפטר.

מאז חזרתי להיות בלחץ ובנוסף בדיכאון כי ממש כואב לי עליו.

אני לא יודע איך ממשיכים מכאן? בחיים לא אצליח למצוא מישהו טוב כמוהו שהיה איתי באותו ראש.
הוא עבד בלי מזכירה ככה שאני גם לא יודע למי הוא הפנה מטופלים אחרים...פשוט דיכאון

מרגיש שנשמטה לי הקרקע מתחת לרגליים

שלום ליטל,
אני בת 34, רווקה ומעל עשור בטיפול דינמי.
בחודשים האחרונים נהיה לי בלתי נסבל בטיפול. היא אומרת שאני לא מתמסרת לטיפול. אני מרגישה כל הזמן תחת ביקורת בפגישות.
היא אומרת שאני באה עם התנגדות קשה, שאני אמבוולנטית ואי אפשר ככה שזה יותר מדי זמן.
אני מרגישה בתוך לופ עם עצמי, מבולבלת ולא מבינה מה עובר עליי.
יש הרבה דברים שהטיפול קידם אותי, והיה לי קשר ממש טוב עם הפסיכולוגית... ועדיין יש לי בה תלות.
אבל כבר תקופה שאני לא מצליחה כבר לתקשר איתה... אני בהימנעות מלגעת בדברים קשים, בהימנעות מדייטים ועוד ועוד. ממש נתקעתי בחיים. כל החברות כבר עם ילדים, כולם מתקדמים בחיים ורק אני מאחור. הפסיכולוגית טוענת כבר המון זמן שאני לא מרפה משליטה וזה מה שתוקע אותי. אני לא יודעת כבר אם לסיים את הטיפול, כל פגישה גורמת לי למצוקה והרסנות. כל פגישה נראית אותו דבר. בתחושה שלי היא כבר מיואשת ממני, וגם אני מיואשת. אשמח להכוונה ממך איך לגרום למשהו להשתנות... אולי כדאי לסיים את הטיפול?
תודה רבה! מאי