פורום טיפול נפשי

שלום ליטל,

עבור מטופלים מסוימים שינויים במסרת הקבועה כמו שינוי ביום או בשעה יכול לטלטל אותם. יכול ממש לאיים עליהם ולהרגיש שמשהו ביציבות מופרע.
הייתי שמחה להבין למה זה קורה.

תודה.

היי
הבן שלי בן 8 עם חרדות ופחדים בנוגע לבריאות שלו. כל כאב בטן לדוגמא כאב שיניים או שריטה גורמים לו לפחד ולדאוג שתהיה לו חלילה מחלה קשה.
נפגשנו פגישה אחת עם פסיכולוגית ילדים להדרכת הורים והיא ממליצה שבפגישה השלישית נביא את הילד.
האם כדאי להביא אותו למפגש או לנסות קודם את הכלים שקיבלנו בהדרכה?האם זה לא יעצים את התחושה של הילד שמשהו לא תקין אצלו?

היי, יש לנו חתונה של הבת בעוד חודשיים, אחותה שהיא הגדולה ממנה וגם לה יש בן זוג, אומנם היא מתרגשת יחד עם זאת מתנהגת כאילו היא האורחת , הלכנו למדידות שמלה, אחותה הציעה לה לבוא היא "לא יכלה".....קיבלנו את זה, הכל בסדר
במסיבת החינה היא הודיעה לנו שלא תוכל לישון אצלנו מכיוון שלמחרת היא מתחילה ללמוד בבוקר ותצטרך לחזור באותו יום לביתה גרה רחוב מאיתנו.(זה אומר שלא תוכל להישאר ממש עד הסוף של מסיבת החינה) בשבת חתן הודיעה לנו שקשה לה לקום מוקדם ואין לה ולבין זוגה מה לעשות שם מכיוון שהם לא מתחברים לדת.
יגיעו לארוחה עצמה.
אני שואלת האם לשבת בשקט? לא לומר לה כלום? אנחנו כל הזמן הולכים "על ביצים" ואם אומרים לה משהו היא מרגישה מותקפת ומיד מפנה את זה שאנחנו לא בסדר.
בתור הבת שלי הייתי רוצה שהיא תהיה לצידי, תציעה עזרה, תראה קצת עניין, תתגמש ולא תחשוב רק על עצמה . חשוב לי לציין שלאורך כל השנים היא הייתה התנהלה כך, פחות מתחשבת, ויותר "אינטרסנטית", אם כל העניין הזה היה בשביל חברות היא הראשונה שהייתה רצה לעזור, אנחנו לא בראש סדרי עדיפות אצלה, תמיד תמצא סיבות וסיפורים......

אני מרגישה שאני הרבה באינטרנט ואין לי מה לעשות עם עצמי ולא מתחשק לי כלום אני ממש אודה לך על המענה אני יודעת שאחרי החופש אני יחזור לשמחת חיים שלי אני אלך לשיקום וזה יעשה לי טוב אבל בחופש קשה לי בלי מסגרת חברתית

היי ליטל.

יש לנו חופש מהשיקום בחול המועד ואני מרגישה שאני קמה בבוקר עם בדידות חברתית זה מכניס אותי לדכדוך אני גם הייתי חולה הרבה זמן ורוב הזמן אני בבית אין לי עם מי להיפגש אשמח לטיפ מה לעשות כדי להרגיש יותר טוב שאני קמה בבוקר עם התחושה הזאת? אני מרגישה שממש אין לי עם מי להיפגש אני ממש מודה לך מאחלת לך יום נפלא

גם אתם חוזרים מהטיפול עם תחושה של עיפות ורצון לבכות?
ואחרי שני פגישות שבועיות מרגישים שלא דברתם אפילו חצי ממה שרציתם להגיד?
זה רק אני ככה?
והתחושה שהטיפול הוא כמו הוספיס ולא כמו מכרה שחוצבים בו נפש חדשה?
אני לא יודעת למה אני לא מצליחה להתקיים בקשר הטיפולי
להתקיים במרחב הטיפולי
אני באה ומיד מתמוססת
מספרת את כל הכאבים ושוכחת שהיה גם קצת טוב במשך השבוע
פוחדת שהיא תזרוק אותי כי אני מורכבת( פוסט טראומה מורכבת ובורדרליין)
אני מרגישה לפעמים שאני בכוונה מתעכבת על הקשיים והכאבים כדי לקבל ממנה חיבוק ואמפטיה
ושאני לא מתקדמת כי אני מפחדת שהיא תנטוש אותי או שאהיה פחות משמעותית בשבילה
שאנחנו מתבוססות בבוץ שלי ולא מתקדמות כבר חצי שנה מהאשפוז הראשון
קשה לי מאד עם קשרים
מאד מאד מאד
אני מפחדת להיות תלויה בה לנצח
אני מפחדת שהיא תכנס ללב שלי ותחולל בו שמות ואני אפגע בסוף
התחלנו לפני שנתיים הגעתי אליה עם הדחקה מטורפת הכל התפוצץ והגעתי לדכאון קליני עם אפיזודות פסיכוטיות
אחרכך יצאתי מזה בעדודה ותוך כדי טיפול
התחלתי עבודה שדרשה ממני המון ואני אדם תחרותי ונתתי את עצמי בצורה טוטאלית ואז אחרי חצי שנה קרסתי ניסיתי ל%תאבד אושפזתי מספר פעמים אובחנתי בפ.ט.מ. ובורדרליין
ואני לא מצליחה לצאת מהבוץ לא מצליחה לצאת מהכאב לא מצליחה לצאת מהבלגן
לא מצליחה לצאת מהדכאון והאובדנות והפ.ע.
התחלתי טיפול די בי טי ואני לא מרגישה שזה עוזר
אני לא מקפיגה בממוחד על התרופות
יכול להיות שבתת מודע אני פשוט לא רוצה להבריא?
רוצה להשאר בטייטל לנצח?

אשמח לחוות דעתך

בוקר טוב,

בכל פעם שהמטפלת יוצאת לחופשה או מבטלת פגישה עולות בי תחושות קשות מאוד. גם אם הפגישה הייתה טובה, אני מתחילה לאבד את זה. אני מדברת בתוקפנות, כועסת עליה מאוד, לא רוצה לצאת מהחדר במשך דקות ארוכות ולפעמים נשארת מחוץ לקליניקה.
אני מבינה שמגיע לה את החופש שלה ויחד עם זאת, משהו בתוכי משתבש.
עלו ניסיונות לדבר את זה. לרוב, זה נגמר בהבטחה מצדי שזה לא יקרה אבל זה חוזר על עצמו. אני לא רוצה למתוח את הגבולות או לפגוע בה. אני מעריכה אותה מאוד והקשר חשוב לי. מה אפשר לעשות?

הדיאטנית והמטפלת דורשות שילוב של פסיכיאטרית ואני מרגישה נוראאא
כמו ילדה ש2 ההורים דוחפים / משכנעים אותה ללכת "לאימוץ" / מקום זר / מנוכר / עצוב / מפחיד ולבד לבד
היא תתמודד ולהם יוקל:(

תודה רבה על המענה הרגיש. התשובה עודדה וניחמה אותי.
היתי רוצה להגיע לשינוי הפנימי המיוחל, אך מצד שני מפחיד אותי לשחרר ולוותר על הכמיהה שלי. למזלי, אני מצליחה לחיות את החיים השגרתיים בחיוניות, כי אני מצליחה לראות את הטוב שזכיתי בו מסביבי. למרות מחשבות על הטיפול וחסרונו שצצות ומעציבות אותי לעיתים קרובות. התקוה שאולי יום אחד אחזור לטיפול אצלה מעודדת אותי.
אני לא יודעת מה יוליד יום, אבל מקווה שאצליח להשתחרר מכבלים אלו. בכל מקרה, ממש תודה על העזרה.

היי אני בן 40 נשוי עם שלושה ילדים
בחודשים האחרונים לבן שלי שהוא רגיש מטבעו היו חרדות ופחדים בעיקר ממחלות ותסמינים של חרדה כמו דפיקות לב מואצות ובחילות.
עברנו הדרכה הורית שבה נאמר לנו שהתנהגותו שחיכה וקיבלנו עצות איך לגרום לו להתמודד ע"פ החרדה. בשבועיים האחרונים התחילו גם אצלי תופעות של חוסר שקט חרדתיות לגורלו של הילד שלי שלא יהיה בוגר דיכאוני וחרדתי ואני מרגיש לחוץ וחסר מנוחה. אני אבא דאגן ולחוץ מטבעי. אני מרגיש שאני כבר לא נהנה משום דבר רק דואג לילדי ולמשפחתי. האם זה נורמלי האם כדאי גם לי להתחיל טיפול פסיכולוגי? אני מרגיש בזמן האחרון שאני על סף תהום רגשי והכל כבד עליי. האם זה בגלל התקופה הלחוצה או שאני צריך להתייעץ עם פסיכולוג?
אשמח לתשובתך תודה רבה

האם ישנם בארץ מטפלים בשיטה הנ"ל ?

שלום ליטל,

לפני מספר שנים הגעתי לטיפול בעקבות משבר גדול בחיים האישיים. המטפלת הייתה מעולה ונוצר חיבור יוצא דופן. אהבתי אותה אהבת אמת. אני אוהבת אותה עד היום. לצערי, לא יכולתי להמשיך בטיפול מסיבות אישיות ועשיתי מספר פעולות שכפו עלינו לסיים את הטיפול. למעשה, המטפלת בעצמה לא יודעת שהפעולות האלה לא נעשו מתוך כוונה, אלא מתון רצון לסיים את הטיפול כי בכל הזדמנות שרציתי לעזוב היא פשוט לא נתנה. במבט לאחור אני מבינה שזה היה קיצוני מאוד. היא נבהלה וזה בהחלט תרם לזירוז סיום הטיפול אבל כל מה שנבנה התפרק ברגע אחד. ברור לי שמשהו נקרע בתוכי באותו רגע וברור לי שגם בתוכה. אין ספק שטיפול מיטיב שכזה התפוצץ והשאיר משהו פתוח. איתה כמובן אין שום אפשרות לסגור כי פוצצתי את זה במכוון וזה היה מוגזם למדי. אני בטוחה שהיא לא מבינה בעצמה מה קרה ולמה הכל התהפך ככה.
פניתי לפני כחמישה חודשים לטיפול חדש וציינתי בפני המטפלת החדשה שהייתי בטיפול לפני כן. סיפרתי לה כמה אהבתי את המטפלת הקודמת ושהיה לנו קשר מיוחד. היא הבינה מבין המילים שמשהו כנראה לא הסתדר שם ומשהו נשאר פתוח. המטפלת הנוכחית לא הפסיקה אחת לכמה פגישות לנסות לפתוח את הנושא. היא די משוכנעת שהגעתי אליה כדי לעשות סגירה של הטיפול הקודם. מודה שקצת מטריד אותי שזה היה שקוף כל כך. אני מרגישה שיש קושי אדיר לפתוח את זה כי אני חוששת שזה יפגע בטיפול הנוכחי אם היא תבין מה עשיתי וגרוע מזה שאצטרך גם לספר לה את כל מה שמסביב.
היא ניסתה לנחש מה היה שם ולא ממש הצליחה. היא יודעת שאני רוצה לדבר אבל לא יכולה.
פתאום תפסתי רגליים קרות ואני מתחרטת. לא רוצה להמשיך לדבר על זה יותר.
האם אני עושה נזק גדול יותר שאני מחליטה להשאיר את הסיום הלא הפתור הזה?

היי,
רקע: גדלתי עם אמא שלי, אף פעם לא באמת קיבלתי ממנה תמיכה וזה תמיד הייתה תחושת חוסר רצוי מצדה לגביי, לעומת שאר האחים שלי .
עם השנים התפתחו אצלי חרדות עם התקפי חרדה קשים ודיכאונות.
הייתי בטיפולים רבים, מאז גיל 16, ועד היום (21) עם הפסקות רבות.
סיימתי בית ספר בקושי, צבא שירתתי תקופה של שנה ו8 חודשים, הייתי ילד די אבוד.
גדלתי לתוך חוסר ביטחון עצמי עם חברים לא אמיתיים וכיום בעולם הגדול התפתחתי להיות בחור רגיש, אך עם הרבה מגרעות,
קשה לי להגיע להחלטה לגבי הכיוון בחיים, וכיוון בהווה, לאן הרוח נושבת ?
יש לי מעצמי הרבה צפיות, להיות כריזמטי ומצחיק אך בפועל..אני בחור די שקט עם נטייה להתנתקויות בסביבות מסויימות
בעבודה, אני לא מרגיש אהוד במיוחד, לא מרגיש בעל כישורים מקצועיים מיוחדים וזה מרגיש לי בינוני מאוד.
אני לא מצליח לפתח תחביבים, כי אני לא סגור על מה אני אוהב ויש לי קושי בקבלת החלטות.
הייתי תקופה מעשן קנאביס כי האמנתי שזה ירגיע אותי וכיום כמעשן הסופי שבוע, אני מרגיש שהוא גורם לי לרעש בראש, גורם לי להיות שקט יותר ומנותק, גם אחרי שההשפעה פגה.
אני לא מצליח לצאת מהדיכאון, עברתי טיפולים רבים, וזה מתיש אותי לחזור לאותה תוצאה, החיים לא נותנים לי מנוח, שוקל רבות אם לוותר עליהם לגמרי, הכל מרגיש לי בכוח ללא תחושת שייכות או רצון, אין בי כוחות לטפל בעצמי ולמרות הכל אני שואל, מה לעשות ? מה הדרך שלי מכאן ? האם טיפול? ואם כן איזה טיפול מתאים לי ?

שלום! אשמח להצייעות.
לפני שנתיים קרה לי אירוע חברתי (בגיל 28)
שלא חשבתי שישפיע עליי כמו שהוא השפיע ואני מאד מתוסכלת מזה.
המקרה היה שהייתה לי חבורת חברים ובניהם האקס שלי. כשנפרדנו יום אחרי היה יומולדת לחברה וחברה של האקס החליטה להתקשר אליי ולבקש ממני לא לבוא כי קשה לו עם זה.
באותו הרגע הבלגתי והבנתי את הצד שלו, אבל מאז נשארתי פגועה מאד ומוצאת קושי לשחרר.
לאחר המקרה המשכתי לבלות איתם בתקווה שמשהו בוייב ישתנה, שאוכל לשמור על ידידות אך לא משנה כמה התאמצתי וניסיתי הקשר הלך ודעך והמשיכו פשוט לא להזמין אותי למקומות מבלי לתקשר את הקושי או לבטים מולי, ואני המשכתי והמשכתי לנסות.. הרגשתי שכפו עליי החלטה שלא הייתי שותפה בה. אני מאמינה בתקשורת, לי ברור שאם המצב היה הפוך הייתי מדברת עם הבן אדם הספציפי ומנסה למצוא פתרון שנאה לשני הצדדים.
מאז ניתקתי איתם קשר, אך מידי פעם האקס שולח לי הודעות, לפעמים רוצה להפגש, אף פעם לא הבנתי את הבן אדם כי הוא בן אדם שלא מדבר על רגשות לכן אין לי מושג מה הוא מרגיש לגבי הסיטואציה. הוא ביקש סליחה כמה פעמים אבל זה לא עוזר שזה כבר קרה ונפגעתי.
ובחבורה הזו הייתה עוד מישהי שגם הסתירה ממני שישנה איתו באותה המיטה או בילתה איתו ״כדי לא לפגוע בי״ ואמרתי לה שלדעתי להסתיר זה פשוט לא חברי ושאפשר לשתף פתוח כי אנחנו אנשים בוגרים. אחרי שלא הגענו להסכמה והיא אמרה לי שהחברות שלנו לא מספיק עמוקה מבחינתה ולקחתי צעד אחורה. אני מרגישה מאז מאד רע. כאילו דחו אותי אבל זה השליך אותי למקום מאד רע של חוסר אהבה עצמית, דיכוטון וחרדה שמתבטא בחרדות שלא קשורות למציאות. אני בטיפול פסיכיאטרי ואני מרגישה יותר טוב, אך עדיין אני מוצאת את עצמי משחזרת את הסיטואציה בראש וזה תוקע אותי מכל שאר הדברים שאני רוצה לעשות.. ממש בצורה אובססיבית. אשמח לטיפ איך לשחרר… תוהה האם פשוט לחסום את כולם מכל מקום ולהניח את הסיטואציה מאחוריי. אני לא ממש מבינה מה קרה לי שם שממש נכנסתי לטראומה מזה :/ הדבר שהכי עצוב לי זה שאני מרגישה שאין לי שליטה על זה והדעיכה הייתה מאד מהירה. תודה..

שלום רב, לפני כ-4 שנים פניתי לטיפול פסיכולוגי אצל פסיכותרפיסטית. עשיתי זאת בעקבות חרדות ודיכאון שחוויתי. נקשרתי מאוד למטפלת שלי. יש לי הרבה חסכים וכאב שקשורים לאמא שלי. ופתאום מצאתי דמות אוהבת וטובה שחומלת עליי ודואגת לי. עם הזמן הקשר הטיפולי הפך לחם מאוד. ביקשתי ממנה חיבוק והיא הסכימה. זה הפך להרגל קבוע של חיבוקים והחזקת ידיים בסוף כל מפגש. הייתי שולחת לה הודעות בווטסאפ והיא הייתה עונה לי בחום ודאגה. הייתי מאוד פתוחה איתה ושיתפתי אותה ברגשות שלי. אפילו אמרתי לה שאני רוצה שתאמץ אותי. היא טיפלה בי שלוש וחצי שנים בהם ממש פרחתי והשתנתי לטובה. התחלתי לעבוד שוב והחרדות עברו ממש. בתקופה האחרונה היא פתאום הביעה רתיעה מהחזקת הידיים. היא אמרה לי שזה משהו אישי אצלה והיא רוצה להפסיק. ואז החליטה להפסיק את החיבוקים ולצמצם את ההודעות. מאוד כעסתי וביקשתי הדרגתיות. היה לי ממש קשה עם השינוי הקיצוני. היא לא הסכימה להתפשר. היה לי ממש קשה להגיע למפגשים כי חוויתי בהם דחייה ונטישה שלה אותי. החלטתי לסיים את הטיפול מתוך כאב עז שחשתי. היא התייחסה אלי בקרירות מאוד בתקופה זו. וזה רק הגביר את הכאב. בסוף, התחרטתי וביקשתי להישאר- אך היא לא הסכימה. הגעתי למפגש פרידה בו התחננתי להמשיך בטיפול. ידעתי שמפריע לה ששלחתי הודעות מרובות בטלפון. הייתי מסוגלת לא לעשות זאת. אך היא סירבה לי בנחרצות. במפגש הפרידה היא כתבה לי מכתב שבו כתבה שאני זקוקה למצע החזקה אינטנסיבי יותר שהיא לא יכולה לספק לי. ביקשתי ממנה אפשרות לחזור בעוד כחצי שנה והיא הסכימה. עברו כ4 חודשים ושלחתי לה מייל ובו אני מבקשת לתאם פגישה. היא שללה אותי וכתבה שזה לא מקצועי לחזור אליה ואני צריכה טיפול אינטנסיבי יותר. רק לציין שהייתי מטופלת אצלה פעמיים בשבוע למשך יותר משלוש שנים. אני שבורה ועצובה.היא מאוד מאוד חסרה לי. אני מתגעגעת לטיפול וליחס החם שקיבלתי ממנה. אני מרגישה ממש חווית נטישה ממנה. מה אפשר לעשות? אני ממש זקוקה לעזרה. אני לא רוצה ללכת למטפלים אחרים כי אני רוצה ללכת רק אליה. היא מכירה אותי לעומק ואת כל הרקע שלי. אני אשמח לעצתכם בנושא.