פורום טיפול נפשי

אני בת 65, ולגמרי לבד בעולם, תמיד קשה, אבל מוצאת דרכים להתמודד, עכשו שבועיים אני עם כאבי גב שמשתקים אותי, ומלבד הכאבים גורמים לי לדיכאון. יש עיצוב מה לעשות?

שלום,
רציתי לשאול האם טיפול פסיכולוגי יכול לסייע בבירור של נטייה מינית?
אני בתחילת שנות העשרים, בטיפול כבר מעל שנתיים אך חוששת להעלות את הנושא הזה, למרות שהתהיות לגביו די מטרידות אותי לפעמים (זה בא והולך בתקופות כבר כמה שנים)
אני מפחדת שלהעלות את זה מול המטפלת יהפוך את זה לאמיתי וסופי והיא פשוט תתייחס לזה כעובדה מוגמרת, בזמן שאני עדיין לא לגמרי בטוחה לגבי הנטייה המינית שלי, וחושבת או מקווה שאולי זו מין "פאזה" כזו שתעבור
עברתי בעבר גם טראומה (לא מינית) מצד אחי ואני מפחדת שאולי זה גורם לי לרתיעה מגברים, כלומר שאולי הסיבה לכך שאני מבולבלת לגבי המשיכה המינית שלי היא בגלל הטראומה ואולי בלעדיה כן הייתי מצליחה להימשך לגברים.
ובאופן כללי מפחיד אותי לגלות שאולי אני באמת לסבית כי אני מרגישה שגם ככה יש לי מספיק קשיים רגשיים ותסבוכות בחיים וזה רק יוסיף עוד סיבוכים מיותרים

אשמח לשמוע מה את חושבת על הנושא, תודה רבה

שלום.
אני בן 40 חולה בדלקת פרקים ומקבל טיפול ביולוגי. הבעיה היא שאני מרגיש לא בנוח שקופת החולים צריכה להוציא עליי כסף לטיפול היקר הזה. זה לא רק הטיפול הביולוגי זה גם בדיקות mri שאני עובר שגם עולות יקר (2,500 שקלים לבדיקה). אני מרגיש שאני נטל על הקופה של קופת החולים. קשה לי עם התחושה הזו. בבקשה הסבר, ייעוץ. משהו שיקל עליי את המחשבות.

תודה.

שלום, בעלי גילה בגידה מצידי, החלטנו לנסות לשקם.
אך הדבר ממש רודף אותו הוא לא מצליח לתפקד, המצב הנפשי שלו גרוע מאוד.
כרגע טיפול זוגי מרגיש לנו כאילו כוסות רוח למת
למי עליי לפנות??

יש לי תלמידה שחוששים מהביה''ס שהיא מערבבת בין דימיון למציאות
כלומר, היא מספרת דברים שלא קרו ולא נבראו...
אך אני בתור המורה שלה וכן גם ההורים לא חושבים ככה
יש לציין שהתלמידה עברה דברים קשים מאוד!
איך אני יכולה לבדוק אם אכן יש לה את הבעיה הנ''ל?
איך אפשר להוכיח שזה לא קיים אצלה?
ואם אכן קיימת הבעיה איזה טיפול מתאים עבורה?
אשמח למענה
תודה מראש.

שלום, הקשר עם אחותי נותק חלקית, אני רואה אותה ימי שישי אבל מעדיף שלא לדבר איתה, ההורים שלי מתנהגים כאילו לא אמרתי שאני לא מעוניין בקשר, מביאים לי את הילדים שלה לפנים, ומכריחים אותי בניגוד לרצוני להגיב להם, כי אם אני לא מגיב אני צריך להיות מניאק כי הם מביאים לי אותם מול הפנים.

אני מרגיש שהניתוק מקדם אותי בחיים, תמיד הרגשתי אשם בזה שאני חכם ומבין, כאילו בילדות היא גרמה לי להרגיש שזה לא בסדר להיות יותר טוב מאחרים וזה השפיע לי על החיים בהרבה היבטים, הרגשתי שהגעתי למצב שאני צריך להיות שחצן רק כדי שאנשים לא יבקרו את החוכמה שלי, כי את האנשים השחצנים מבקרים מאחורי הגב, לא מול הפנים, אני מרגיש שזה השפיע על השאיפות שלי בחיים, אי ניצול פוטנציאל, ההיבט הזה לא מפריע לי כל כך אבל בסופו של דבר יש לו השלכות על חיי היומיום.

יום אחד אח שלי בא מארה"ב אחרי הרבה זמן, עם אישתו והילד, אז אני חושב שהייתי צריך להתייחס לילד שלו, אני לא מתחבר לרוב הילדים באופן כללי, אבל בגלל שהוא בא לכמה ימים הרגשתי צורך לעשות הצגה כדי שהימים האלו יעברו חלק וגם בגלל שאני טוב מאוד בהבנת ילדים וראיתי שלילד שלו היה קשה עם חוסר ההיכרות של משפחה, הוא לא מכיר את זה, אז ידעתי איך לפנות אליו ולעזור לו.

ואני חושב שזה הרס עוד יותר את הניתוק, כי עכשיו פתאום אני נהיתי יותר מעורב ממה שהייתי אמור להיות, וזה ממש משפיע עליי, אני מרגיש יותר רע ויותר רגשות אשם ביומיום, המוסריות שלי חונקת אותי, הרצון שלי לצדק מתנגש עם מי שאני וגורם לי לחשוב שאני זה שרע, כי מבחינה מוסרית לא הוגן שאדם אחד יהיה חלש יותר מאדם אחר בגלל מי שהוא

אני נמצאת בטיפול פסיכותרפיסטי כבר שנה בשל אובדן קשה שחוויתי.
הטיפול נכון לי, אולם לאחרונה אני מתלבטת לגבי ההמשך:
אני מרגישה שאני חוזרת על עצמי, שכבר אין לי דברים חדשים לספר וכל פעם אני שוברת את הראש איזה תכנים חדשים להביא לטיפול.
המטפלת לא שואלת יותר מדי ונותנת לי להוביל את המפגש.

בשיחות כמעט לא עולים נושאים נוספים, הכל ממוקד אובדן. אני לא יודעת האם ככה אמור להיות, או שמא אפשר להעלות גם נושאים אחרים ( למשל דילמות בעבודה ).
גם המטפלת מבחינתה לא כל כך מעלה נושאים נוספים. יש לא מעט רגעי שתיקה.

מצד שני. אני מחכה בכיליון עיניים למפגש השבועי . הידיעה שיש לי מקום מוגן לפרוק את אשר על ליבי מאד מחזקת. לא רואה את החיים שלי בלי השעה הזו....גם לא רואה את עצמי עוברת למטפלת אחרת ומתחילה הכל מהתחלה....

דיברתי על כך בעקיפין עם המטפלת, היא אמרה לי שכל עוד אני זקוקה לה, היא תהיה שם עבורי, אבל, נדמה לי שהיא קצת מיצתה אותי.
מה דעתך? האם נכון להמשיך?

שלום, אני בת 40, נשואה באושר + 2 ילדים ויש לי דפוס התנהגותי שמלווה אותי כבר שנים - מייחסת חשיבות רבה למה שהסביבה חושבת עליי, ומרחיקה לכת כשהביטחון העצמי שלי ירוד במיוחד, מנסה למשוך את תשומת ליבם של גברים על מנת לקבל מחמאה שמרוממת את מצב רוחי בצורה שאין לתאר. התחושה הנעימה נשארת איתי מס' ימים וכשהעוצמה פוחתת אני זקוקה שוב למילה טובה, והדפוס התקבע אצלי. מבחינתי אני רק מחפשת מילים מחזקות להעלאת הביטחון והתחושה הטובה שזה נותן, מבחינת הגברים אני בטוחה שהמצב לא מספק אותם ולהיפך, גורם להם לרצות קרבה נוספת. ניתחתי את המצב ומאז שאני במודעות בשנים האחרונות, הדפוס פחת משמעותית, אבל הצורך הזה עדיין קיים לצערי, למה? לא ברור לי. הכל בסדר, אני מסופקת מחיי ומהנישואים ואין לי צורך אמיתי במילים מהסביבה, ועדיין אני מוצאת את עצמי חושבת האם זה שעומד מולי חושב שאני נחמדה, חכמה, נראית טוב…
איך משתחררים מההתנהגות המחפירה הזאת?

שיקרתי על הדיאטנית,
שקרים לבנים.
שיקרתי על המטפלת.

משהו חדש שקרה לי בלי תכנון.
והתחושה מבלבלת וקשה.
חוששת שאימצתי דרך חדשה לשרוד מולם.
והפחד גדול מאוד בשביל שאהיה מסוגלת לדבר על זה.
כי האיום על אשפוז מרחף ברקע.
תחושה מבודדת מאוד. ושאני לא באמת יכולה להיעזר.
כי כאילו שלהיות כנה יכריע את גורלי לדבר שאני לא מסוגלת ולא רוצה. (אשפוז)

מרגישה באין מוצא.
מנסה לכתוב כאן אולי יעזור.

נשאלת ע"י רינת בתאריך 16.05.23 לגבי טיפול קוגנטיבי התנהגותי, וענית: "זהו טיפול טוב ויעיל במקרים רבים, בהצלחה!".
האם את יכולה לתת כמה דוגמאות למקרים בהם טיפול קוגנטיבי התנהגותי יכול להועיל?
האם לדעתך יש מקרים שהטיפול הקוגנטיבי התנהגותי יעיל לא פחות מאשר טיפול דינמי, או טיפול דינמי ממוקד או מוגבל בזמן? אם התשובה חיובית, האם תוכלי לתת כמה דוגמאות? האם יש מקרים בהם לא תמליצי לפונה על טיפול דינמי או טיפול דינמי ממוקד? במידה והתשובה חיובית, האם תוכלי לתת דוגמאות לאדם עם בעיה ספציפית שהגיע אליך להתייעצות או מקרים כלליים בהם לא היית ממליצה לפונה על הטיפול הדינמי?

הי,
בת 28, נשואה אמא לשניים, מצליחה בחיים באופן כללי, הייתי מורה היום אני לומדת לתואר ראשון בפסיכולוגיה ומנהלת מחלקה לקידום נוער,
תמיד היה לי קטע כזה שכל פעם שהייתי שומעת על מישהו שמת ,הייתי מדמיינת איך יהיה כשאני ימות, בדגש על איך תיראה הלוויה שלי, איך ירגישו האנשים סביבי,
זה היה מנוע ממש חזק. לדוגמא הספר מי יבכה כשתמות. ממש נמצא לי בראש בלי הפסקה,
אני ממש עושה הרבה כדי שכולם יבכו כשאני ימות. תמיד זה היה נראה לי בסדר,
בזמן האחרון כל פעם שמישהו מת בגיל צעיר(זקנים לא מזיזים לי), אני מתעסקת בזה יותר מידי, חושבת על זה וישר מדמיינת שאותו דבר קורה לי או לאחד מבני משפחתי הדמיון כל כך חי עד שאני מתחילה לבכות ממש, ויכולה להיות עצובה יום שלם.
הבעיה שבערך כל שבוע יש טרגדיה והכל היום כל כך מתוקשר אז לפחות פעם בשבוע אני חושבת על המוות, כבר נהיה לי ממש רע מזה, אמנם אני מתפקדת רגיל שמחה וצוחקת, יוצאת, מטפלת בילדים, עובדת מתנדבת אבל ברגעים של שקט אני ממש יכולה להיכנס לדמיונות ולדיכאון,
לאיזה טיפול כדאי לי ללכת?
התקציב שלי מוגבל וגם הזמן...
תודה רבה מראש

עזרת לי מאוד להבין תודה על המענה

מאז שאני (35) מכיר את עצמי הלכתי בתלם והיה חזון להבאת ילדים בעתיד. הייתה ילדות טובה (פרט לאירוע מסוים של פגיעה מינית) וגם כשבגרתי, יש לי הורים תומכים שאני אוהב ובקשר עד היום.
אני וזוגתי בקשר כבר 4 שנים, עברנו לגור ביחד אחרי שנתיים, נישאנו לפני כשנה. בתחילת הקשר, הרגשתי בתוכי שאני זה שאני מוכן ורוצה להתקדם ולהביא ילדים לעולם, אבל לזוגתי זה מוקדם מדי (מובן). לשנינו הדבר היה טריוויאלי שנביא ילדים לעולם.
קצת לפני החתונה הגיעו אליי מחשבות על תהיה האם זה באמת נחוץ לי. הרי הגעתי לגיל 34 בלי ילדים וסה"כ החיים טובים- עבודה קבועה, זוגיות טובה , שקט נפשי וחופש לעשות מה שארצה בלי מחוייבות, הגבלות ואחריות לדאוג ליצור אחר.
זה יצר מצב בעייתי בזוגיות מאחר וזוגתי עדיין רוצה להביא ילדים.
אני מרגיש בצומת דרכים ש"שעון החול" ממשיך להתקדם, אבל אין לי תשובה.
לא יודע איך להתמודד עם החלטה שיכולה לשנות לגמרי את חיי, אין דרך לגלות איך ההחלטה הייתה בדיעבד.
הייתי שמח לקבל הכוונה לאיזה סוג טיפול עליי לכוון ואיזה איש מקצוע רלוונטי לנושא.

הבן שלי בן 10. ילד בריא, ספורטיבי וחברותי. (לוקח הורמון גדילה עקב חוסר). בשנתיים האחרונות, לא ברצף, יש לו מידי פעם פחדים שגנבים יפרצו אלינו הביתה, אומר שהוא שומע קולות, מבקש לישון איתנו...לאחרונה אמר שהוא חלם שאני ובעלי מתחזים, הוא חלם שהיינו עם מסיכות...לא ברור כ"כ...
באופן כללי, יש לו לעיתים פחדים שמלווים בדמיונות על גנבים ופורצים, לפני מספר חודשים עברנו דירה לבית דופלקס, אולי גם מכאן נובע חוסר הביטחון, למרות שהתקנו אזעקה זה עדיין לא מצליח להרגיע אותו...טוען שאם היינו מביאים כלב זה היה עוזר לו...
האם כדאי לפנות לייעוץ כלשהו? בדיקה כלשהי? האם כל זה נשמע תקין ונורמלי לגילו?

בני הכיר בחורה בת 17.5 הוא בן 19 זו מערכת היחסים הרצינית הראשונה שלו,
הם בזוגיות חצי שנה לאחר שהוא לא הסכים להיכנס אתה לזוגיות בטענה שהיא לא הטעם שלו, הבעיה היא שהיא משפיעה עליו ביחסים ביננו ובינו לבין אחיותיו, כל הזמן יש ביננו ויכוחים כמו על שעת החזרה בלילה(עד 5:00 לפנות בוקר)כשבעצם רוב שעות היום הוא אצלה בבית.
אני מאוד כועסת עליה ולא עונה לה להודעות....
הייתי באיזשהו מתחם בקניות היא עובדת שם (לא ידעתי שהיא במשמרת)
היא כנראה ראתה אותי מתוך החנות שעבדה בה, מיד התקשרה לבני והתלוננה למה אימא שלך לא מגיעה אליי להגיד לי שלום, היא שונאת אותי, ואני הייתי עסוקה בסגירת עסקה מאוד חשובה עם אדם מכובד. הבן מאוד כעס וביקש שאשלח לה הודעה (כמובן משהו שלא עשיתי).
כשהייתה עכשיו מלחמה (אנו גרים בעוטף) היא סיימה לעבוד ב-11:30 בלילה ודרשה שיגיע אליה ברגל (מרחק 20 דקות)
אני התנגדתי נחרצות והבן כעס מאוד, הוא ניסה מספר פעמים לשכנע אותי לצאת בשעתיים שאחרי(למרות שהיו כל אחר הצהריים יחד)
כשאני משוחחת עם הבן היא מתערבת ואומרת אני אני ידאג לזה...הוא לא מבין...אני יותר בוגרת...אני ישכנע אותו...הוא ילדותי...
הוא משתמש גם במילים שלא השתמש בעבר כמו סכסכניות, רכלניות
ניהלתי אתה שיח בעבר מספר פעמים היא אמרה שזה לא יחזור על עצמו,
אני מרגישה שיש לה השפעה רעה עליו ואני ממש מעוניינת שהוא ייפרד ממנה
קשה לו מאוד מהמחשבה שיצטרכו לסיים את הקשר.
מה עושים?איך ממשיכים מכאן?