פורום טיפול נפשי

שלום, אשתדל לכתוב בקצרה, נולדתי לאמא מתמודדת נפש כתוצאה מטראומת ילדות שלא ידוע לי וכמובן אינה מעוניינת לשתף, אמי מטופלת אצל פסיכיאטר אך לפי הבנתי אינה נוגעת בטראומת ילדות אלא הטיפול הוא לצורך מתן כדורים שאמי מכורה מאז שאני זוכרת אותה, מצבה הנפשי אינו יציב ובנוסף אמי פיתחה אובססיה לאבא שלי שגר בחו"ל ושאינו נמצא בתמונה כ30 שנה ואינה מרפה ממנו, המצבי רוח שלה תלויים בו מאז ומתמיד וכמובן הוא אינו תמיד זמין לענות לה וזה גורם לה לתסכולים רבים.
יש לי יכולת לשוחח עם "אבי"בעניין הנ"ל
אך לא רוצה לפגוע ברגשותיה, אשמח לעזרה מה ניתן לעשות.
תודה

שלום,

אני מרגישה קושי מסוים בין הפגישות ולפעמים גם צורך לכתוב למטפלת. הצעתי לה והיא אמרה שהיא כרגע לא רואה לנכון לעשות את זה כי היא לא מכירה אותי מספיק. נכון שהטיפול רק התחיל ועדיין לפעמים זה מה שהיה מקל קצת יותר. אם היא לא מעוניינת בכך, להבין שזה לא יקרה בטיפול הנוכחי?

היי,

אני נמצאת בטיפול דינאמי כחודש. קשה לי להיפתח מול המטפלת וישנן שתיקות מרובות במהלך הפגישה. ברור לי שזה מקשה על ההתקדמות ועל היכולת של המטפלת לסייע. באחת הפגישות האחרונות נאמר משפט שהיה פשוט נורא מבחינתי. לאחר שתיקה ממושכת, הציעה המטפלת שאהיה בפלאפון בזמן הזה בפגישה בזמן שהיא ואני נוכחות בחדר ושותקות. הרגיש לי באותו רגע וגם אמרתי לה שזה ממש לא מכבד. מעולם לא הייתי מגיעה לפגישה ולא משנה אם מולי פסיכולוגית או חברה או קרוב משפחה, לעולם לא היה עסוקה בדבר אחר כשאני מייעדת את הזמן שלי ומקדישה אותו לדבר מסוים. לאחר כמה דקות היא הצטערה שהציעה דבר כזה. האם זהו לא כשל אמפתי?

היי אני לא יודעת אם זה המקום הנכון אבל אין לי מושג איפה להתייעץ...
קרה לי מקרה ממש הזוי שלשום
עברתי כמה ימים לא קלים מבחינה נפשית ככה בקצרה לא ישנתי יומיים כשכן הסכמתי להכנס לישון נרדמתי ותוך כדי שאני נרדמת אני מרגישה מין כאב עמוק בפנים שרק התגבר(לא פיזי אלא נפשי כמו צער)
וממש בכיתי והבכי העיר אותי זה נמשך שעתיים!!! לא הצלחתי להתעורר כי פשוט הייתי נרדמת בישיבה ואז ברגע שנכנסתי לשינה בוכה שוב אבלל ממש ממש בוכה אבל אני ישנה לא הצלחתי להפסיק את הסבל ובאיזהשהו שלב גם לא הצלחתי להסתכל ישר ראיתי כמו בפזילב לא הצלחתי ללכת ואחרי שהילדים יצאו למסגרות פשוט נרדמתי ככה בישיבה על הספה אבל שינה עמטקה!! מה שממש מטריד אותי היא הרגשת הצער והסבל האמיתי מתוך שינה שלא הצלחתי לעצור... אני לא מבינה מה קרנ שם ואיך בכלל אפשרח לבכןת מתוך שינה ברמה כזו מה קרה לי??

אני מטופל ע"י עו"ס במשך תקופה קצרה.
בינתיים דיי מרוצה חוץ מהנקודה הבאה:
חבר קרוב שלי מטופל אצלה ואני מרגיש (מדגיש- מרגיש) שאולי חלק מההכרות שלה איתי היא גם דרך החבר.
וכן כשיש לי רצון להעלות קונפליקטים ביני לבין חברי אצל המטפל אני מרגיש שלא בנח, מסנן מילים, מנסה לא "ללכלך"....
שוחחנו ע"כ, קבלתי תשובה שמניחה את הדעת ועדיין הייתי שמח לקבל תשובה אובייקטיבית ומקצועית. האם זה נכון להמשיך בטיפול? או אולי לחפש מטפל יותר אובייקטיבי? (דבר שדורש ממני מחירים לא קלים... הלב כבר נפתח...)
תודה
דן

שלום רב.
אני סקרנית לגבי קריאת התיק שלי.
המטפלת שלי(מניחה שרב המטפלים עושים זאת),מסכמת לפעמים תוך כדי הטיפול ולפעמים בסופו,את עיקרי הדברים שעלו, ומצרפת לתיקיה שיש לה, על כל אחד מהמטופלים שלה.
השאלה שלי היא, האם מקובל שמטופל יבקש לקרא את התיק שלו?(הרי מדובר בתהליך שלו עצמו)
האם זה תלוי במטפל אם לאפשר זאת או לא?
הצורך שלי בקריאת התיק הוא שקל לי הרבה יותר, להבין את התהליך שאני עוברת, כאשר אני רואה אותו באופן מוחשי ופחות כאשר היא אומרת לי את זה, או שאנו משוחחות על זה. המטפלת שלי טוענת שאני עושה תהליכים מאוד משמעותיים, אך הפער בין מה שהיא רואה לבין מה שאני מרגישה ,הוא די גדול.
אני חושבת שקריאת התיק והסתכלות רציפה על התהליכים, יכולה לעזור לי משום שהערוץ המוחשי הרבה יותר חזק אצלי.
האם זה בכלל לגיטימי לבקש כזו בקשה?

שלום . אני גבר רווק בן 33 . חי בדירה שכורה לבדי. הסיבה שאני פונה אליכם היא שאני מנסה להבין את הדרך שבה אני מרגיש ומתנהג - מצד אחד אני מתקשר עם הסביבה שלי. בסביבת העבודה מתקשר עם כל הסובבים (משוחח , צוחק ומשתף ) וחייב גם להגיד שבעיות תקשורת אין לי בכלל- אני לא ביישן, אין לי חרדה חברתית, לא מחפש להתאים את עצמי לסביבה וגם הדבר האחרון שאפשר להגיד זה שאני לא מתלבט. על פני השטח הכל נראה סך הכל בסדר- אדם תקשורתי ומסביר פנים.

הבעיה מתחילה עם הצד השני- שום דבר לא קורה במישור העמוק יותר. אני מחבב את רוב האנשים בסביבה היומיומית שלי , מסתדר איתם ובגדול אני גם אדם שלא ממהר לשנוא אף אחד, אבל בכל הנוגע לרצון שלי לפתח קשר חברתי-חברותי עם אדם כל שהוא , אני אוכל להגיד שאין כזה בכלל. אני לא מציע לאנשים שניפגש ויותר מזה מבפנים אני לא מרגיש שאני רוצה. גם על קשרים קיימים עם חברים ותיקים קשה לי לשמור (גם טלפונית) , רוב הזמן הם מתקשרים אליי ויש לי חבר ותיק שלאחרונה קצת רבנו וזה לא מזיז לי אפילו קצת, כאילו בכלל לא אכפת לי לאבד אותו כחבר. להורים ולשאר המשפחה אני מסוגל שלא להתקשר במשך שבוע שלם ויותר מזה, כל עוד זה תלוי בי. באופן כללי אני מרגיש שאופן ההתנהלות שלי הוא מוזר, בעייתי ומזיק לטווח הארוך אבל אין לי דרך לשלוט באופן שבו אני מרגיש.

אוסיף כי לאחרונה אני מביט בסרטונים ביוטיוב שנותנים טיפים כיצד להיהפך לכריזמטי יותר בסביבה החברתית שלך, טיפים שהייתי מפנים בשמחה אילולא ההרגשה שאין טעם לנסות להיות כריזמטי יותר רק בשביל עצמך אלא כדי להיות פועל ונפעל בתוך סביבה חברתית שיש לך באמת קשר רגשי אמיתי אליה.
ישנה בתוכי איזושהי הרגשה חלולה של זיוף אחד עמוק שאני לא באמת מתכוון אליו. אשמח לעצה אם כי למדתי לחיות גם ככה.

קורה לי הרבה פעמים שבעקבות טעות שעשיתי אני נשארת עם תחושות אשמה ממש קשות שקשה לשחרר. זה יכול להיות בהקשרים חברתיים, אז אני כועסת על עצמי שעשיתי או אמרתי משהו לא במקום, אולי העלבתי או פגעתי במישהו..
אבל זה קורה לי בעיקר בעבודה, כשאני לא עומדת בדד-ליין, שוכחת משהו, או מקבלת ביקורת או פידבק על העבודה שלי.
מצד אחד, אני שמחה לשמוע מהבוסים שלי מה אני יכולה לעשות יותר טוב כדי להשתפר, אבל מצד שני אני גם נשארת עם תחושת אשמה גדולה, ועסוקה במחשבות על זה שמאוכזבים ממני, או לא מרוצים ממני. לפעמים זה גם הופך את כל התקשורת שלי עם הממונים עלי לקצת מביכה או טעונה, וכל המחשבות וההתעסקות בזה מתישות אותי.
מה אני יכולה לעשות כדי קצת יותר לשחרר מהביקורת הפנימית הזו? אני יודעת שאני עושה הכי טוב שלי, אבל עדיין יכולה להיות מאוד קשה עם עצמי לפעמים...
תודה!

שלום, הייתי 8 שנים בטיפול.
הפסקתי מכיוון שהרגשתי שאני צריכה וגם מסיבה כלכלית אך לא בגלל שהרגשתי שהטיפול הסתיים.
עכשיו אחרי 3 שנים הפסקה אני מרגישה צורך לחזור לאותו טיפול ולהמשיך מאיפה שהפסקתי אך חוששת שזה יגרום לנסיגה במצבי הנפשי.
האם סה נכון לחזור ואיך פונים אחרי נתק של כל כך הרבה זמן הפסקה

חשוב לי לציין גם כמה אני אוהבת אותו. החיוך שלו ממיס אותי בשניות.. החיבוק והמגע שלו מרגיעים ומנחמים אותי, לראות אותו שמח עושה לי טוב בלב. לראות אותו עצוב שובר אותי מבפנים. אני רוצה בקרבתו, אני רוצה שיהיה מאושר, לשמח אותו ולהיות חברה טובה שלו, אני רוצה שיהיה לנו טוב ביחד, שנהיה הגרסה הטובה ביותר שלנו ביחד! שנהיה צוות ונשתף פעולה, שנהיה עוגן אחד לשניה, אני באמת רוצה להקשיב לו הקשבה אמפתית וחסרת שיפוט ולהצליח להמשיך להקשיב ולהישאר סבלנית ומכילה... אבל הוא ממשיך לדבר ולדבר, ולתת דוגמאות ולהמחיש ולספר והוא לא שואל אותי כלום, אני לא חלק פעיל בשיח.. אני כלי קיבול. וזו הופך למונולוג ואני סובלת מכל רגע ומרגישה כלכך רע שאני לא מצליחה להנות להקשיב לו.
אז אני באמת תוהה, האם זו באמת אהבה? אולי זאת התמכרות, הרגל? אשליה? איך אני יכולה להיות כלכך חצויה בדעתי עליו ולקרוא לזה אהבה? כשאנחנו מסתדרים ויש תחושת אמון וביטחון (שברירית מאוד אבל קיימת מפעם לפעם), אז אני חושבת לעצמי איזה השראה הוא, כמה אפשר ללמוד ממנו, כמה נתינה ואהבה הוא מעניק, איזה לב יפה יש לו. ואז כשאנחנו לא מסתדרים, כשמגיע קונפליקט/אי הבנה/הסכמה... נפתחת מלחמה והוא האויב. העקיצות שלו שלוחצות לי בדיוק על איפה שהכי כואב, הציניות, הפאסיב-אגרסיב, ההתנתקות..הסנקציות והכחשתן ע"י סיבות לגיטימיות שלכאורה מצדיקות אותן.. אחרי כל אלה אני כבר די בטוחה שהוא נעדר אמפתיה כלפיי ושאני רק כלי במשחק המוחות המעוות שלו שבו כל מה שחשוב לו זה להיות צעד אחד לפניי ולפני כולם. כשידו על העליונה. ואז זה יוצא ממני, הצדדים המכוערים שבי..אני הופכת להיות מי שאני לא רוצה להיות, אני הופכת לדמות שגדלתי בצילה. אני מתפרצת, מקללת, מקטינה, מזלזלת, משפילה. טורקת דלת, בוכה, מאשימה את עצמי, שונאת את עצמי ואת החיים שלי. שונאת אותו ואת הרגע שהכרתי אותו, ובוכה. אני לא רוצה להיות בת אדם כזאת! אני לא רוצה להעביר את הרעל הזה לדור הבא! אני ממש מפחדת להעביר את זה הלאה עד כדי כך שאני מוכנה לוותר על החלום שלי להיות אמא, כדי לא לדפוק עוד ילד.ה חפים מפשע שלא הייתה להם בחירה להיוולד לזה. התקווה היחידה שלי היא שיש לי מודעות גבוהה לעצמי ואני יודעת שאני מורעלת מהיחסים הנרקסיסטים חסרי האמפתיה שחוויתי מאימי. וכשמודעים לזה, יש תקווה, אפילו קטנה. הייתי בכמה טיפולים ואני יודעת שאני צריכה עזרה נוספת והדרך שלי עוד ארוכה.. אבל אני שוב ושוב בצומת הזו של האם אני רוצה לצעוד את הדרך הזאת לצידו? האם זאת אהבה אמיתית שאם נילחם עליה ונתמודד עם כל השדים ביחד, נצא חזקים וקרובים יותר משחוויתי אי פעם? או שהקול הפנימי הזה שאומר לי שזה לא אמור להיות כלכך קשה, אולי הקול הזה שלי צודק? אולי אנחנו פשוט לא על אותו תדר ואין משהו שיכול לשנות את זה אלא רק קצת להקל וללמוד לחיות עם זה? אני לא רוצה ללמוד לחיות עם דינמיקה כלכך מאתגרת ומכאיבה.. ומלמדת ומאמתת, ומעמתת.. אני רוצה בזוגיות דברים שאין לי עם עצמי כמו אמונה וביטחון וזה כזה פאק*נג פלונטר כי אז אני אולי טועה לגביו וכן יכול להיות לי טוב איתו? אם רק אעבוד על עצמי..כמו שהוא כל הזמן אומר. זה כלכך מבלבל ומערער! אני זקוקה לעצה אובייקטיבית ומקצועית, שתעזור לי לחשוב בבהירות, ואולי אפילו כזאת שתאפשר הקלה מיידית על הכאב. כמה אנושי זה לרצות להתרחק מכאב.. אני ממש רוצה להתרחק מהכאב שלי כרגע.

שלום,

התחלתי טיפול לפני כחודש. אני סטודנטית בימים אלה וחיה בעיקר על המלגה שאני מקבלת שהיא לא גבוהה. חשבתי לעצמי שפגישה אחת בשבוע תענה על הצורך ועל קצב ההתקדמות שלי. אני מרגישה שיש צורך להוסיף פגישה בשבוע, לפחות בזמן הקרוב עד שהמטפלת ואני נבסס קשר ואוכל לשחרר קצת את מה שיושב על הלב ומצריך ממני רציפות והחזקה בתקופה הזו. מכיוון שיש קושי כלכלי מסוים, ביקשתי הנחה בסוף הפגישה האחרונה והיא אמרה שתחשוב על זה ותכתוב לי. טרם כתבה תשובה והפגישה שלנו ביום חמישי. אני נמצאת במצב שבו אני לא יודעת אם החליטה לתת הנחה או חשבה על הדברים ובמקביל, אני כן הייתי רוצה להגיע. חוששת מאוד שהשעה שלי כבר נתפסה או שיש לה תוכניות אחרות. מה עליי לעשות? האם להמתין לתשובה בסבלנות או ליצור קשר?

תודה מראש.

אני כל הזמן עצובה.
גם כשהכל טוב, ואני מחייכת,וצוחקת.
אני כל הזמן עצובה .
אני לא יכולה לחשוב על העתיד, זה עושה לי עצוב כי אני יודעת שהוא יהיה עצוב.
מה עושים עם העצב הזה?

אני נמצאת בצומת שהגעתי אליה פעמים רבות לאורך מערכת היחסים עם בן זוגי ב4 שנים האחרונות. לעזוב או להישאר? שאלתי את עצמי ואחרים פעמים רבות: מה הופך את זה לכלכך קשה? זאת אני והאישיות שלי? זה הוא? זה הדינמיקה הספציפית בינינו? אני מדמיינת? יש לי תמונת מציאות מעוותת? אני מגזימה? אני חושבת שהוא על הרצף הנרקסיסטי בגלל שגדלתי עם אמא כזאת? אז אני רואה את העולם ככה? או שאולי זאת אני הנרקסיסטית והפוגענית בקשר והוא הקורבן ואני לא מודעת לעצמי? גם עלתה בדעתי האפשרות ששנינו על הרצף הזה, כל אחד מאיתנו ברמה אחרת, וביחד זה הרסני. מהפסיכולגית שהלכתי אליה בעבר לא קיבלתי תשובה, היא רק שאלה אם הוא אלים כלפיי פיזית. המטפלת הזוגית שהלכנו אליה לתקופה קצרה, לא ענתה לי בכלל לבקשה שלי לעזרה באבחנה האם אני בקשר פוגעני, היא ביקשה שאעלה את זה במפגש הבא. במפגש הבא והבאים אחריו, רוב הזמן לא הייתי מסוגלת לדבר ולהיפתח, לידו. לידה. הרגשתי שהיא לא באמת מבינה אותי..ברוב המפגשים פתחנו כל מיני קונפליקטים שקרו סביב אותה נקודת זמן והמטפלת נתנה דגשים כמו "תהיו סבלניים, אל תפרשו אחד את השניה, תעצרו לפני שאתם יורים" וכל מיני עצות שלהרגשתי הן שטחיות ושלא הועילו לנו במיוחד. בזבוז של זמן וכסף.. קראנו ספרים כמו "שבעת העקרונות לנישואים מאושרים", "תקשורת לא אלימה- תקשורת מקרבת שפה לחיים", עשינו תרגולים, סיכמנו פרקים, היינו חצי שנה בטיפול זוגי שהזכרתי למעלה, בכל פעם שניסינו לפתור קונפליקט, דיברנו שעות על גבי שעות. ובתוך כל זה אני מרגישה כלואה בלופ שמדכא ומחליש אותי מנטלית. מה שמחזיר אותי אליו כל פעם מחדש זה הספק בסיבה שבגללה לא טוב לי. הוא מספר שלא טוב לי כי אני לא משקיעה מספיק בעצמי ולא חיה את החיים שאני רוצה אם זה מבחינה חברתית, מקצועית וכן הלאה. והוא לא טועה, אני אכן חיה חיי התפשרות והימנעות. החיים שלי מלאים בפחד וספק עצמי. אבל גם לא טוב לי איתו. ובכל פעם שאני משתכנעת שדי, הגיע הזמן לסיים את זה, הוא מצליח לערער אותי עם אמירות והבטחות שברגע שאשקיע ואטפל בעצמי, יהיה לי טוב איתו. ושאם לא טוב לי בחיים שלי אז לא יהיה לי טוב עם אף אחד. ושהוא מוכן לעשות הכל ולהשקיע בנו ולטפח את הקשר והחברות, הוא מוכן ללכת לטיפול, לעבור דירה (על רקע זה שאנחנו גרים ביישוב מרוחק מהמשפחה שלי וקרוב למשפחה שלו). הוא רוצה שנחלום ונגשים ביחד.. נחזק את החברות שלנו, נהיה העוגן אחד של השניה, נצמח ונשגשג ביחד. נטייל, נעשה רילוקיישן, נקים משפחה קטנה. פתאום כשהקשר בסכנה הוא מראה מיליון אחוזי נכונות ורצון לעשות הכל בישביל שנצליח יחד אבל בחיי היום יום יש פוגענות ואגרסיות והתנהגויות פאסיב-אגרסיב, ושתיקות, וכשאנחנו לא בטוב הוא שם אוזניות והוא נשאר איתן ליטרלי כל היום. מנתק את עצמו. וגם לי יש פתאום התפרצויות זעם, זה לא קרה לי במערכות יחסים קודמות. (מצד שני זו הפעם הראשונה בחיים שאני גרה עם בן זוג.. מה זה אומר?) זה כן קרה לי בבית של אמא שלי, שהתעללה בי נפשית ודחקה אותי לפינה של הפינה כדי להוציא אותי משלוות הנפש שלי. אז הייתי לפעמים נופלת במלכודת ומתפרצת.
בזוגיות הזאת יש הרבה ביקורתיות ושיפטיות הדדית. זה תמיד ירגיש לי שהוא יותר אבל בסדר, אני לא אובייקטיבית. יש הרבה תחושה של לבד, הגבולות שלי שגם ככה מאוד קשה לי להציב, נחצים. היכולת שלי לשתף, להיפתח ולסמוך שזה לא יתנקם בי.. כל פעם נפגעת. אין לי אמון וביטחון. הוא יודע שלא היה לי אמון וביטחון עוד לפני שהכרנו ומספר לי שזו הסיבה שקשה לי לבטוח בו אבל זה לא מדוייק. הוא עושה דברים שפוגעים באמון ובביטחון שלי בו ואיתו על בסיס יום יומי. הוא יכול פתאום משום מקום לדבר אליי לא יפה, או לדחוק בי לשתף אותו מה עובר עליי, או בריב להעלות נושאים שנפתחתי לגביהם ולעקוץ אותי. הוא יודע איך ללחוץ לי על כל הכפתורים והוא עושה את זה שוב ושוב ושוב. אחרי כל קונפליקט לוקח לנו הרבה זמן להתקרב, אני מרגישה מאוד פגועה וחסרת אמונה וחוזרת בראש על הסיפור שהוא נרקסיסט ושהוא משתמש בי לצרכיו ושהוא מתפעל אותי ושהוא לא מודע לעצמו שהוא כזה כי הוא בחיים לא רואה את הצד שלו. זה תמיד נגמר בשיחות על כמה שאני צריכה לעזור לעצמי ושהוא גם רוצה לעזור לי ושהוא רק רוצה שאהיה מאושרת ושיהיה לנו טוב ביחד. הדינמיקה הזאת שבה אני בתפקיד החלשה וזקוקה לעזרה והוא החזק, המושיט יד לעזרה, זו דינמיקה בלתי נסבלת בישבילי. אני מרגישה יותר כמו יחסי אב-בת/ מרות ביחסים האלה וזה עושה לי רע. אני רוצה זוגיות שווה, כזאת שמסתכלים אחד על השני בגובה העיניים, שמשתפים פעולה. נמאס לי שהוא מספר לי את המציאות, עושה ריפריימינג להכל. נמאס לי להקשיב שעות ולדבר דקות. נמאס לי להרגיש או כנועה או במלחמה. ואז הוא בא ועם הרבה חיבה, מילים והבנה בנפש שלי ובנפש האדם בכלל, הוא מצליח לשכנע אותי לתת הזדמנות נוספת לאהבת אמת של פעם בחיים. זה תמיד "אני מכבד כל החלטה שלך אבל בבקשה בואי ניקח זמן לחשוב על זה, לראות עוד אופציות חוץ מלוותר". הוא העלה שוב את האופציה של ללכת לטיפול.. ואני מודה, זה ערער אותי מההחלטה לעזוב. הוא מוכן ללכת לטיפול? אז אני אדרוש ממנו ללכת למטפל.ת שמומחה.ית באישיות נרקסיסטית-פסיכופתית-אנטי סוציאלית- וואטאבר! כל מה שעל הרצף המכאיב הזה.. ואולי אולי זו התקווה שלנו?? האם כדאי לי לתת את ההזדמנות האחרונה הזאת או לקום ולעזוב אחת ולתמיד? בבקשה!! אני ממש צריכה עצה מעשית!

אני נמצאת בטיפול שנתיים.
אציין שמהפעם הראשונה שהגעתי לטיפול הציקה לי מאוד העובדה שאין למטפלת שלי הפסקות בין מטופלים ובתום הזמן המטופל הבא דופק על הדלת של חדר הטיפול. יש יציאה נוספת שמשם יוצאים. תמיד זה הוביל אותי לתחושה של ארעיות וחוסר ביטחון, מן תחושה כזו שאין לי מקום. ניסיתי שוב ושוב לומר זאת למטפלת והיא שוב ושוב ציינה שהיא מבינה את הקושי שלי אך לה אין הפסקות, יש 2 דלתות ומאחת נכנסים ואחת יוצאים. היא יכולה לבקש מהמטופל הבא לא לדפוק אבל יתכן וידפקו כי זה לגיטימי...
היו מספר פעמים בהם מטופלים עומדים מאחורי הדלת ומשוחחים בטלפון או ילד עם הורה וזה גורם לי להרגיש רע מאוד. השלמתי עם זה במובן מסוים כי בסך הכל הרגשתי שהטיפול תורם לי. אם כי מדי כמה זמן שוב זה הכעיס אותי מאוד.
לאחרונה אני מרגישה שאני ממש כועסת על המטפלת שלי ותחושות חוסר המקום, התלישות והבלבול ממש מציפות אותי. ניסיתי לכתוב לה על מנת שתעזור לי להבין אם אני במקום הנכון או מה קורה שאני מרגישה כל כך תקועה. כך או כך לא ממש הצלחתי להעלות את זה וכתבתי לה את התסכול שלי כלפיה. בתגובה היא ענתה שייתכן שאני מרגישה הרבה פעמים חוסר אונים גם בטיפול.
בטיפול האחרון רציתי לספר איזו שהיא התרחשות שקרתה במהלך השבוע וציינתי שדמות מסוימת ממש עיצבנה אותי. היא לא שמעה את הסיפור עד הסוף והגיבה: כי את מעצבנת.
הרגשתי שזה ממש לא בסדר התגובה הזו שלה ואז היא הסבירה ש " לא, את יודעת לעצבן"...
בכל מקרה זה רק הוסיף על התסכול שלי ממנה ואני מרגישה מאוד מבולבלת לאחרונה ושאני לא מתקדמת אלא רק חוזרת אחורה. האם יש עוד טעם לנסות לדבר אתה? או שזו התנהלות לא תקינה כמטפל, חצית גבול בכל מקרה וכדאי לסיים?
תודה רבה

נשוי באושר, אב לילדים, הכל נפלא, האינטימיות פורחת, אבל יש את ליאת (שם בדוי) בעבודה, משרד ליד, מזה שנים, כשתחושת הרצון להיות חשוב לה ובסביבתה ולדבר איתה הפכה להיות אובססיבית.

בבוקר אני מתלבש יפה בגללה, מנסה למצוא תירוץ להיות בסביבתה, היא מהסוג שלטעמי ודומה מאוד באופי לאשתי. אני מלפש ומנסה למצוא נושאים לדבר איתה בווטסאפ, מנסה לארגן מפגשים חברתיים בעבודה רק כדי שגם היא תבוא, מעלה סטורי רק כדי לראות שהיא צפתה, מנסה להתקרב והיחסים שלי איתה מצויינים, יש לי חשד שגם היא הייתה בקראש עליי, אבל נזהרת להתקרב בכל צורה... שנינו אוהבים את המשפחות ואני בכלל לא בטוח שאני רוצה אותה מסיבות מיניות, יותר מעין רצון לדעת שכבשתי, שאני חשוב לה, לקבל ממנה מחמאות (שהיא תמיד נוהגת לתת והמון), כל רכב כמו שלה שעובר אני מחפש לראות אם היא שם, לא מפסיק לרגע לחשוב עליה וזה משגע אותי.

אני לא מפסיק לחשוב עליה, להתגעגע ומרגיש שהלב שלי שבור. לאחרונה זה החמיר.
כשהיא הייתה בחופשת לידה זה עבר, כשהיא חזרה זה חזר ובענק.

לא יכול לעזוב את מקום העבודה...

מה עושים???!!!!

מרגיש שזה משפיע עליי בריאותית.