פורום טיפול נפשי

היי,
קוראים לי בן ואני בן 30. כמעט ולא קורה שאני עושה צרכים מחוץ לבית כי אני לא מצליח. בכל המערכות יחסים שהייתי בהן תמיד יש לי בעיה ללכת לשירותים בזמן שבת זוגתי נמצאת אצלי בבית, בברגע שהיא יוצאת מהבית אני רץ לשירותים.

היי,

אני פשוט מתוסכלת.
אני בן אדם נורא ביישן וסגור, שאת קולו בקושי שומעים גם ככה.
הפגישות שלי עם המטפל הן כמו מנזר השתקנים. מה שמביא אותי ממש לידי תסכול.
הטיפול עצמו נורא יקר, ואני, בלי עין הרע, מלאה בבעיות, והשקט הזה צורם לי בנשמה.

ניסיתי להגיד לו את זה בלי סוף, למעשה, בכל פגישה.
אבל הוא נותר בשלו. אומר מילים אחדות וזהו.

אני ממש מתוסכלת וחושבת לבטל את הפגישה הבאה.

אני יודעת שהוא פסיכולוג מעולה, רק לא איתי..
מרגישה שכל העולם נגדי. ואיתי? איתי כולם שותקים.
כי אני שותקת.

לפעמים, הייתי רוצה להיות זבוב על הקיר בטיפול אחר שלו, כדי לראות מה זה טיפול אמיתי.


כל כך מתוסכלת. גם להודעה שכתבתי שלא אגיע, הוא לא עונה.
ואני לא מרגישה שאכפת לו.

אחרי הכל, איך יכול להיות אכפת למישהו ששותק.
את שופכת את הלב, ובתמורה.. השקט הכל כך מוכר הזה.
יש לי אותו כל השבוע, למה אני צריכה את זה גם שם!

לא חושבת שזה הוגן.
נורא נפגעתי ממנו השבוע.


ומה האלטרנטיבה, ללכת לים ולא להגיע..?

החלפתי מיליון מטפלים כל החיים, זה לא הפתרון.
אבל אולי לא לטפל בעצמי זה הפתרון היחיד.

אין לי מושג מה לעשות כבר.

בת 28. למה יש בי צורך למרוד בהורים?האם זה הגיוני בהתחשב בזה שכל הילדות ונעורים שלי לא מרדתי והייתי ״צייתנית״ מין ילדה טובה עקב זה שההורים היו מגוננים ונוקשים מעט?

המטפלת שלי שוב העלתה את הנושא של שילוב טיפול דיאטני אחרי תקופה של שקט בנושא מצידה וגם צעד קטן מצידי (בידיעתה ובתמיכתה )באחד מימי הטיפול.
אז נכון שבוע שעבר נפלתי באותו יום ולא עמדתי ב"משימה". היא אומרת שזה לא בגלל אותה נפילה אלא בגלל המצב הכללי / היומי בשאר ימות השבוע והיא לא יכולה להתעלם' ולוותר על טיפול דיאטני כי זה מצב מסוכן והיא לא גורם רפואי וטיפול אצלה לא מספיק
ניסיתי להסביר לה שטיפול דיאטני רק עושה לי יותר גרוע ומה שעשינו יחד יותר טוב עובדה שהצלחתי (חוץ משבוע קודם) אז היא ענתה לי בתגובה "עובדה שנכשלת שבוע שעבר" ואני בשוק!!!!
אני בשוק כי היה לי נורא קשה עם הכישלון ושיתפתי אותה בקושי הזה ולכאורה היא תמכה ואמרה ששום דרך משמעותית לשינוי לא יכולה שלא לעבור מכשולים.. וכו..
אבל פתאום בפגישה היא הגיבה לי: "עובדה שנכשלת"!!! כאילו שב2 המילים האלה יצאה ממנה האמת שעמדה מאחורי ה"הכלה " הזאת של שבוע קודם. כנראה שזאת הייתה "הכלה" שקרית!
אני מרגישה מאוד מאוד נבגדת ופגועה אני מרגישה חוסר אמון עז ברמה שאני אפילו לא רוצה לתת מקום לפיוס!
מרגישה קצת כאילו היא הרדימה אותי עד עכשיו ונתנה לי תחושה שאנחנו עושות דרך יחד, שהיא מאמינה בי ויכולה לעזור לי אבל פתאום ברגע אחד היא כאילו שוכחת מהכל ומחייבת דיאטנית בכל מחיר
אני מרגישה מאוימת ומחויבת לעשות מה שאני לא רוצה ולא מסוגלת וזה מוביל אותי לתחושות בדידות שאין לי איך לתאר
מרגישה כאילו שהדרך היחידה להינצל היא לעזוב את הטיפול - אני לא באמת רוצה זה אפילו מפחיד אותי אבל מרגישה שאין לי מוצא
אני ממש מרגישה אבודה :(

שלום
יש לי בת זוג כבר למעלה מ 16 שנה אנחנו מכירות כבר 22 שנה ועד לפני 8 שנים הכל היה בסדר אפילו הבאנו ילדים לעולם.
לפני 8 שנים אמא של הבת זוג שלי נפטרה, ומאז היא נכנסת לדיכאונות ולמאניות כל פעם מחדש.
בת זוגתי לא מטופלת או מהובחנת כחולה מאניה דפרסיה אך יש רק בבית של המחלה, אך שלה גם חולה מהובחן והיה בעבר מאושפז.
מאוד קשה לי העליות והירידות האלה נוצר ריחוק מאוד גדול בנינו, אני מרגישה שאני לא מצליחה להכיל אותה יותר. כשהיא נמצאת במאניה זה נמשך כחודש חודשיים אך כשהיא בדיפרסיה זה נמשך הרבה מאוד חודשים יכול להגיע גם עד שנה.
זוגתי כבר עבר התקף לב וסרטן ראות שלא ניתן לטפל יותר. היא כרגע במאניה מטורפת.
אני צריכה עזרה איך לעזור לה איך לגשת אליה, גם במאניה וגם בדיפרסיה . לאשפז אותה לא ניתן מכיוון שהיא לא מוכנה והיא גם לא מסוכנת.
שזאת גם שאלה האם היא יכולה להפוך להיות מסוכנת כלפי או כלפי ילדי?
אשמח לעזרה דחופה.

במידה ואני מקבלת עזרה מפסיכיאטר דרך קופח ואני מטופלת בכדורים..מה מידת החיסיון?האם יכול לפגוע בעתיד התעסוקתי?

איך אפשר לקבל טיפול נפשי באיזור עכו
טיפול מסובסד לאנשים שלא יכולים לממן טיפול פרטי.
אפשרי גם דרך קופת חולים כללית

היי,

רציתי לשאול האם קיימת מסגרת / סדנה בתחום הפסיכולוגיה באזור המרכז, מאחר וזה נושא שאני מתחבר אליו. זו הזדמנות בשבילי להכיר אנשים חדשים עם תחומי עניין משותפים, שבהם אוכל לשתף ולחלוק חוויות מהחיים שלי, ולהרגיש שייכות חברתית אמיתית, שתעזור לי להרגיש שלם עם עצמי.

במידה וקיימת סדנה כזו, אודה לעדכון ופרטים. ממש תודה.

האם זה מקצועי לערוך ראיון אישיותי (למטרת בחינת קבלה לעבודה) כאשר שני מראיינים/ות עורכים/ות אבחון אישיותי ביחד, שניים מול אחד?
לעניות דעתי מפגש פסיכולוגי תמיד יערך אחד מול אחד.
אודה להבעת דיעה מלומדת.

‎היי .. לא יודעת אם זה קשור לפה אבל ממש חייבת לשתף ואין לי עם מי.
‎בגדול אני מתמודדת עם חרדות חברתיות, ונוטלת ציפלרקס.
‎אבל זו לא הנקודה, היום הבן זוג שלי, הציע לי נישואין. 
‎ואין ספק שהתרגשתי, והייתי מאד מאד לחוצה והרגשתי שאני בחלום.... ועד עכשיו באופוריה הזויה.
‎הוא באמת גבר מדהים, והדבר הכי טוב שיכולתי לבקש. 
‎אבל, יש משהו שמטריד אותי אצלי... כשהוא הציע לי, לא בכיתי בהצעה.
‎אני מרגישה שמשהו לא תקין אצלי... אפילו הוא התרגש והוריד דמעות, אבל אני פשוט שידרתי עסקים כרגיל כיביכול .
‎אני מרגישה עוף מוזר ... ואני מאד רוצה להתרגש וגם לבכות.. וזה פשוט לא יוצא!! 
‎האם זה תקין? ומישהו יודע מאיזה מקום זה מגיע? אני מרגישה הזויה, כולם מסביבי חברות ומשפחה בוכים מרוב אושר, ורק אני לא בוכה... 
‎זה תקין? כי מרגישה בן אדם בלי רגשות, כבר מתחילה לאכול סרט שלא אוהבת אותו , או כי פשוט אני עצורה ריגשית 

אחרי שנים רבות של שנאה עצמית, דימוי עצמי נמוך וחרדה חברתית שהודחקו היטב התפרץ לפני כשלוש שנים דיכאון שעצמתו משתנה מדי כמה זמן.
עכשיו כבר לא מצליחה להדחיק את הכל חזרה אבל גם לא יודעת מה לעשות עם כל זה. מרגישה כמו פלונטר שאין שום סיכוי להתיר אותו.
בת 55 ללא חיי חברה, נשואה בעצב רב, בנישואים אפורים, עייפים וחסרי כל רגש. 3 ילדים שדווקא מוצלחים ומאושרים. בינונית ומטה בכל מה שאני עושה.
לעולם לא אפגע בעצמי (לא אפגע בילדיי לעולם ולא משנה מה אצטרך לעבור) אבל מאמינה שהפתרון האמיתי והיחידי למצבי יגיע כשחיי יסתיימו.
לא יודעת למי לפנות, איך, איך להסביר מה הבעיות, מה היה קודם, מה עכשיו? איך יוצאים מזה? אפשר לצאת מזה? אני ככ חסרת אונים ותקווה

תודה

יש כזה מושג של ריקנות כרונית? אני מתכוונת לשאול אם יש אנשים עם נטייה לחוות ריקנות באופן תמידי ואין מה לעשות כי אם להשלים עם זה?
אני פשוט לא מכירה את עצמי ללא התחושה הזאת על בסיס יומיומי ושעתי . אולי אפשר לומר שפשוט "נולדתי עם זה" ?
אולי אין תקנה?

אנוכי עבר לפני 4 שנים חלתי במחלה קשה סרטן מעי הגס וכיום אני כחולה סתומה ומי אז ועד היום אני נמצא בחששות חרדות ופחדים מי ניתוח להחזרת סתומה אין חשק לכלום ואני הייתי בטיפול אך הטיפול היה קצר בבת החולים בו טופלתי ואנוכי מרגיש שזה עדיין שם החששות הפחדים החרדות ועוד אשמח לקבל מענה אני מאוד רוצה לעזור לעצמי אבל אין לי את הכלים בברכה רון

היי,
אני בת 36, בריאה בנפשי.
הורים מדהימים. התקשרות בטוחה. ילדות נהדרת. חיים טובים מאוד סך הכל.

לפעמים יש לי תקופות בהן אני מתנתקת מאנשים.
זה קיים מאז שאני זוכרת את עצמי. ממש מגיל קטן.
אני מתנתקת מכולם כמעט. לא עונה כל כך להודעות ולטלפונים, כאילו אני שמה את כולם "על הולד". זה לוקח בערך שבוע (לפעמים יותר) ואז אני "חוזרת לעצמי" (בשלב הזה לא תמיד חוזרת לאנשים כי לא נעים לי וקשה לי להסביר).
פתאום עכשיו עולה לי ביטוי חדש מעניין: "קטטוניה חברתית".

ככלל אני אוהבת אנשים ויש לי יכולות חברתיות גבוהות.
למותר לציין שאנשים הרבה פעמים נפגעים ממני והמפסידה הגדולה מהעניין זו אני.
מציינת שיש לי סופר אגו מפותח, שימוש ברגשות אשמה, מוסר ואמפתיה זו הדרך הבטוחה לגרום לי לעשות דברים.


לא מצאתי לזה שם בספרות.

אשמח לשמוע כל מחשבה מאיפה זה נובע ואיך מפחיתים/מעלימים את זה.

תודה רבה!

היי ליטל
מאז שהתחיל המצב בדרום אני חרדה ללכת לשיקום בקהילה בה אני נמצאת.האם את יכולה לתת לי טיפ איך להתמודד? אני מאוד אשמח למענה ושיהיה שבת שקטה ושבוע שקט