פורום טיפול נפשי

המטפלת שלי טסה לשבוע. רק שבוע
לא חשבתי שזה יקרה לי גם הפעם , בטח לא ככה. קיוויתי שהפעם למרות ההפסקה אצליח לשמור על רצף / ממשות בראש, אצליח לשמור על הקיים אבל לא! כאילו שברגע אחד הכל מתפוגג ונעלם, ואני מרגישה כל כך זר ומנוכר כל כך מעורער כמו ילדה קטנה ואבודה מול עולם ענק ומפחיד, ילדה קטנה בזירת תופת ואין אף אחד שרואה / מציל. כאילו שהייתה לי פיסת קרקע קטנה להיאחז בה אבל ברגע אחד היא נתלשה.
עם כמה שאני מנסה לומר ולשחזר לעצמי את המצב הקודם אני לא מצליחה זה פשוט כאילו נעלם ונמחק! וכל התחושות שהכי מפחידות אותי מופיעות. זה גם גורם לי להרגיש פתטית שקצת התמסרתי תסכול שנתתי מקום אני מרגישה מנוצלת ובזויה, כאילו השתמשו בי וזרקו, אני יודעת בשכל שזה לא נכון ואין למטפלת שלי כוונות כאלה אבל זה לא עוזר לי , ככה זה מרגיש.
דווקא הפעם שחשבתי שההפסקה תעבור לי בטוב , משתלט עלי דיכאון חזק ושום דבר לא עוזר לי לראות ולהרגיש אחרת, הכל סביבי שומם ומיותם , חסר משמעות ועניין אני לא רוצה למות אבל גם לא בדיוק לחיות ... מרגישה גופה

אני מתמודדת עם חרדה חברתית כמעט 6 שנים , ומדובר בסוד הכי כמוס שלי.
הייתי מתארת את עצמי כלרוב אדם פתוח ולא אישיות טיפוסית לחרדה חברתית ,
אבל הראש שלי לא מפסיק לחשוב על כמה שאני יוצאת לוזרת בסיטואציות חברתיות.
כמובן שעקב חוויות לא נעימות שכנראה הוצאתי מפרופורציה, ההערכה העצמית שלי לא הכי גבוהה שבעולם , וההתעסקות הבלתי נפסקת שלי באיך אני נראית מהצד מרוקנת אותי מבפנים.

שקלתי טיפול פסיכולוגי, אבל מפחדת לחשוף את החולשה הכי גדולה שלי.
אני לא חושבת מהצד שאני נראית כמישי לא מתפקדת, אבל מבפנים אני מרגישה הבנאדם הכי חרד שיש.
ניסיתי טיפול קוגניטיבי עצמי באמצעות קלטות, אבל השיטה לא הכי עוזרת.
האם יש טיפים להתמודד עם הדבר הזה בצורה רציונאלית?

הבת שלי בת 19, לא מצליחה להגיע למפגשים חברתיים למשל, במפגש בלשכת גיוס היא כל כך פחדה לדבר ולהיפתח שנתנו לה פטור מיידי. היה לה מפגש שקשור לשירות לאומי היא לא הצליחה להגיע מסיבות אישיות, היא מאוד משתדלת אבל הגוף שלה מהטל בה לפעמים. או שהיא טועה ואז מוותרת וחוזרת הביתה בלי להגיע לשום מקום.

איך אני מזהה אם זו חרדה חברתית או סתם לחץ רגעי.

היי, אני רונה , בת 19. ואני מאמינה שיש לי הפרעת התחלות (מינכהאוזן קוראים לזה?)
בעצם מה שקרה זה שבילדות אף אחד לא שם לב למצוקות שלי, קרו לי טראומות מסויימות ואף אחד לא בדיוק טיפל בזה כמו שצריך.
כתוצאה מכך אני חושבת שנהיה לי חסך, אמנם ההורים שלי מדהימים באמת, אבל לא ידעו איך להכיל אותי.
כשהייתי ילדה טיפה יותר גדולה התחלתי לזייף, לא משהו חמור. כמובן שברקע מצוקה אמיתית ודיכאון אמיתי. כשהייתי בת 15 אושפזתי לראשונה בבית חולים פסיכיאטרי, ממצוקה אמיתית אך אני הגזמתי בסימטומים שהיו לי, גם בדיווח וגם בהתנהגות. נהייתי מכורה לאשפוזים ואושפזתי כבר כמעט 10 פעמים.
כמובן המניע הוא תשומת לב ותמיכה מהצוות הרפואי. כתוצאה מההגזמות שלי ובכוונה מודעת שלי (אך ללא מניע מניפולטיבי כמו להונות את הרופאים בכוונה ולהנות מהבלבול שלהם, או לקבל רווח חומרי כמו ביטוח לאומי, אלא רק כדי לקבל תמיכה נפשית ובעיקר תיקוף למצוקה שלי), רשומה לי אבחנה חמורה בתיק הרפואי, אין לי אותה. זה ברור לי שזה כל כך מעוות , מי רוצה סכיזופרניה? אבל אני רציתי. אני זוכרת שאמרתי לעצמי שהלוואי שיהיה לי סכיזופרניה ולא "רק" הפרעת אישיות גבולית, כי האמנתי שאני האישיות שלי סתם דפוקה וזה לא באמת הפרעה. אז באמת לקחתי את זה צעד קדימה והתחלתי להגזים בחרדות האמיתיות שלי, שהרופאים חשבו שזה מחשבות שווא. למען האמת התחלתי להאמין בעצמי מדי פעם שהסכיזופרניה שלי אמיתית. כאילו ממש התחלתי להאמין לעצמי לשקרים ולהגזמות שלי. זה הגיוני שבן אדם שמגזים\משקר יאמין לעצמו בסופו של דבר?
אבל השאלה העיקרית שלי היא, איך מטפלים בזה? למה דבר כזה קורה לאנשים? האם זה נפוץ? ואיך מטפלים תופסים אנשים כמוני? וכמובן איזה טיפול הכי מתאים? האם כדאי לי לפנות לפסיכיאטר המטפל ולספר לו את זה?
אני מצטערת על השאלות הרבות...
אני ממש חדורת מטרה לטפל בזה כי ככה זה לא חיים טובים.. אשמח לתשובה, תודה רבה!

לאחרונה סיכמתי עם המטפלת שיום אחד בשבוע , (באחד מימי הטיפול). אני אוכלת ולא מקיאה. לא האמנתי בכלל שיש לי סיכוי להצליח אבל כשסיכמנו את זה בפעם הראשונה הרגשתי חייבת. נורא פחדתי שאם לא אצליח היא תדרוש ממני דיאטנית / משהו אחר שאני לא רוצה. ובאמת בסוף הצלחתי. זה היה הלםםם גדול בשבילי. לא האמנתי שיש לי סיכוי כזה בכלל. גם לאכול גם שזה לא יהיה התקף וגם לא להקיא.
מאז עברו עוד פעמיים וגם הצלחתי (אמנם עם הרבה תיקוף והחזקה של המטפלת אבל בכל זאת משהו. אני באמת מרגישה שהיא מצליחה לעזור לי בזה יותר מכל דיאטנית ) אבל אני קמה ביום למחרת עם תחושות קשות מאוד ובכי משום מקום בכי שלא פוסק למשך איזה חצי שעה . שעה.
זה קרה ב2 הפעמים. ואני שואלת אם זה דבר טוב אז למה זה עושה לי כל כך רע?

שלום,

אני עובדת במקום חדש כ-9 חודשים.
אפשר להגיד שזה בערך מקום ששאפתי להגיע אליו מאז ומתמיד, סוג של הגשמת חלום.
אני מרגישה מהרגע הראשון שראו עליי שהגעתי חסרת ביטחון וביישנית.
עם חלק מהאנשים יצרתי קשרים טובים ועם חלקם פחות.
יש מישהי ספציפית שלא משנה כמה ניסיתי משהו פשוט לא עובד.
אמרתי לה לא מעט פעמים שהיייתי רוצה להעמיק את הקשר איתה, להכיר אותה יותר ולפעמים בחצי צחוק אני זורקת לה שאני אולי מפריעה לה בנוכחות שלי כי איכשהו כשאני נשארת איתה לבד היא פשוט קמה והולכת באמצע שאני מדברת איתה או בדיוק נזכרת שיש לה משהו אחר לעשות.
היא טוענת שהיא לא יודעת על מה אני מדברת ושכמעט אין לנו אינטראקציה.
האם להניח לה ולהבין שזה מקרה אבוד ולהעמיק קשרים במקומות אחרים?
היא דמות מפתח במקום הזה ובעלת יכולת השפעה.
ברור לי שלא נהיה חברות טובות והקשר לא יהיה אף פעם ברמה טובה כמו שיש לכל אחת מאיתנו בנפרד עם אנשים אחרים.
מצד אחד כואב לי כי אני יודעת שהיינו יכולות לעבוד ביחד ולתרום אחת לשנייה, אני במיוחד הייתי שמחה לסיוע ממנה מקצועית אבל גם כשאני שואלת היא לא מסוגלת להסתכל לי בעיניים ורק מתחמקת.
גם כשאני מנסה לשבור את הקרח היא לא זורמת ואולי אני גורמת לעצמי להצטייר בצורה שלילית יותר בעיניה.
אני חוששת שבהמשך הדרך היא זו שלא תיתן לי להמשיך במקום הזה כי יש לה דעה שמשפיעה לא מעט על מה שצריך לקרות.
מה עושים בסיטואציה כזו?

תודה מראש.

המתחים שלי בגוף לא נסבלים ולאחרונה מופיעים לעיתים קרובות.
אני מרגישה כלואה בכלא של עצמי ושאין לי שום מוצא.
זה מתחחחחחחחחח ברמה מטורפת שבא לחתוך את הגוף, אני ממש מרגישה שאני משתגעת , שהגוף שלי רוצה להתפוצץ, שאין לי לאן להפנות את המתח הזה כי אם לעצמי!! אני לא מוצאת שום דרך להירגע, כשאני רוצה להימנע מהתקף אכילה (לא בדיוק ממקום בריא..) אני שורטת את עצמי חזק עם הצפורניים, זה גורם לי לבכי והשורף הזה בגוף שנשאר למשך כמה זמן אחר כך מספק משהו. אבל לא עוזר מספיק, שוב המתח המטורף הזה חוזר, עד שאני נגררת לעוד התקף אכילה והקאה - זה יותר מקל
אין לי מילים לתאר את המתח המטורף הזה בגוף. אף אחד לא יבין אותי מן צורך עז להזיק לעצמי, (לשרוט, לנשוך, לבלמס להקיא) ותחושה שאין לי דרך אחרת!!! זה כואב לי בגוף אני כבר לא יודעת מה לעשות???

שלום
הבנתי ש-ocd נגרם גם גנטי וגם גורמים סביבתים.
חלק מהגורמים הסביבתים שמעתי שזה כתוצאה מטקסיות של ההורים. זאת אומרת אם למשל האבא עושה טקסים בעצמו אז הילד יכול להדבק בזה ,ואז יהיה גם לילד ocd. כתוצאה מחיקוי ,או אולי הילד יחווה את העולם כמאיים ,כאשר למשל האבא יבדוק אם הדלת סגורה וכמה וכמה פעמים
האם זה נכון?

כי אם כן אני ממש בחששות , כי יש לי ocd ,למרות שיש כלים של cbt להתמודדות. עדיין יש דברים שאני חששן בהם, כמו אחריות יתר. ולפעמים זה מתבטא בטקסיות של התנהגות או אפילו בשאלות.
ואני" זורם עם עצמי" אך אני חושש מלהתנהג ככה ליד הילד, ומצד שני אי אפשר להיות לחוץ כל היום ולא לעשות טקסים לפעמים ליד הילד .

האם יש לך תובנה חדשה עבורי?
לפי דעתי זה די שטחי להגיד שטקסיות של הורים גורמת לילדים ל-ocd, אבל ככה שמעתי וזה מלחיץ אותי.
אני עד עכשיו ידעתי שמה שגורם זה בעיקר לחץ וחרדה. ותמיד ידעתי שאתן לילד שלי את המרחב והחירות בגבולות הנכונים כמובן ,ולא לתת לילד לחיות חלילה בלחץ.

אשמח לתשובה תודה רבה

נכנסתי לקישור שנתתם כמענה לשאלתי הקודמת. אני לא רואה היכן ניתן להשאיר פרטים.

אני מתקשה למצוא איש מקצוע הוכשר לאבחן ASD במבוגרים באיזור רמת גן. פניתי לכמה פסיכולוגים שרשומים באתר.אף לא אחד מהם יכול לבצע את האבחון.
האם תוכלו לכוון אותי לאיש מקצוע שהוכשר לאבחון ASD במבוגרים?

אני מטופל במרפאת בריאות הנפש בקופה. עברתי שנה טיפול פסיכולוגי + מבדק פסיכודיאגנוסטי. הומלץ לי ע"י הפסיכיאטר ואנשי המקצוע האחרים לפנות לאבחון ASD. המכונים המומלצים קשת ובית 1 אינם מקבלים פונים חדשים ולכן אני נאלץ לפנות לאנשי מקצוע פרטיים, פסיכולוג ופסיכיאטר כדי לקבל הכרה של ביטוח לאומי.
שאלתי היא, כדי לחסוך עלויות גבוהות מאוד ע"פ שיטה זו, לצורך הכרה לביטוח לאומי, האם מספיק שאאובחן ע"י פסיכיאטר ופסיכולוג בנפרד? או שצריך ששניהם יהיו מאותו מכון?

בן שלי בן 24, עתודאי , תואר ראשון בהנדסת חשמל ומשרת בצבא.
כבר הרבה שנים שהוא לבד, בלי חברים, בלי בת זוג ,
מבחינתו אין קושי , מתאים לו ככה ואין לו פניו לפי דבריו לקשרים כל שהם.
כשהיה ילד היו לו מס' חברים , בתיכון הוא היה אהוב ורצו את חברתו , אבל הוא תמיד בחר בלבד.
אי מאוד דואגת מצורת החיים שבחר ולא ממש יודעת מה ניתן לעשות , אני ממש אשמח לקבל תגובות בנושא .

שלום,
יש לי שאלה קצת מוזרה.
באיזה מצבים פסיכיאטרים עוקבים אחרי אנשים עם מצלמות ומסרים?
תודה.

שלום,

אני נמצאת מספר שנים באקדמיה ובמהלך השנים שמתי לב שמישהי שלמדה איתי אבל לא היינו קרובות, השתנתה מבחינה חיצונית מקצה לקצה.
משיער ארוך, מבריק ויפה פתאום השיער קצר, לא מסתדר שזה לא היה אופייני לה בכלל.
נראה שהיא מוזנחת ולא מטפלת בעצמה כמו במצב השיניים והנראות הכללית שנראית די מוזנחת.
הפער הזה בין מי שהיא הייתה לפני מספר שנים להיום פשוט לא הגיוני.
אנשים שיפגשו בה היום יתרחקו ממנה ולא יצרו איתה קשרים משמעותיים ובטח שלא יאמינו שאי פעם נראתה הרבה יותר טוב.
אני רק צופה מהצד אבל כואבת את מה שקורה שם.
האם הדבר מעיד על משהו נפשי שעובר עליה?
איך אפשר לעזור לה?

תודה.

שלום, אני עוסקת בהעצמה נשית וישנן נשים שמגיעות אלי לתהליכים וקוראות לי ממוש, ממי וכו', אני יודעת שהכוונה שלהן טובה, מחיבה וכו', יחד עם זאת אני מאוד לא אוהבת את השימוש במילים אלו...איך אוכל להיות רגישה כלפיהן ולבקש מהן לא להשתמש בביטויים אלו כלפי אלא רק בשמי בלי לפגוע בהן?