פורום טיפול נפשי

היי לכם,
אני בת 50 אוטוטו. יש משהו שאני לא יודעת להסביר אותו.
פעם בחצי שנה או יותר , אני נוהגת ללכת להסתובב באזור שהייתי מסתובבת כנערה. אזור מרכזי וסואן שאני אוהבת , אני חוזרת לאותם מקומות רואה אותו נוף אותם בניינים עושה סיבוב שעה שעתיים וחוזרת . זה בשבילי כמו להתאורר , מהבית מהילדים מהבעל.

למה אני הולכת דווקא לשם ? מה אני מחפשת שם?
כשאני חופרת בעבר אני זוכרת שמחה , זוכרת חברות שהיו, בילויים, לא שום דבר טראומתי.

בדרך כלל אני אדם רגוע, קשה להוציא אותי מהשלווה. קצת הפרעות שינה בגלל הגיל.
אז מה הקטע עם לחזור לעבר?

בבקשה שהתשובה לא תהיה חייבת פסיכולוג.

היי, חייבת פסיכולוגית באיזור נהריה ולא מוצאת באינדקס מטפלים מישהו יכול לעזור לי?
תודה רבכ

שלום,
הבת שלי בת 16.5.
עוברת מזה כשנה חרם נוראי!
מילדת צופים, ילדה ששרה ורקדה בלהקות של היישוב... היא לבד....,
מאחר וביה"ס לא טיפל בזה בלשון המעטה,
ומאחר והבת שלי התחילה CBT והחליטה לעזוב כעבור 4 פגישות,
החלטתי יחד איתה שנכון יהיה שתעבור ביה"ס, זה לא היה פשוט לשכנע אותה... כי מבחינתה :עוד שנתיים של בדידות"...
מאחר ומדובר בשנה קשה ללא קשרים מינימלים (שיחות טלפון, התכתבויות וברור שלא היו מפגשים חברתיים), אשמח לדעת איזה כלים לתת לה לתחילת שנה .
היא עולה לכיתה י"א ומאחר ואנחנו גרים ביישוב קטן שמכיל תיכון אחד בלבד ביה"ס החדש לא ממש באזור.
היא כ"כ מצפה לשינוי ומשוועת לקשרים חברתיים.
אני מנסה לשכנע אותה ללכת לאימון אישי/שיחות עם פסיכולוגית/לחזור ל CBT, היא ממש שוללת.
ואני כמו כל אמא רוצה בטובתה ושתחזור להיות מאושרת ולחיות את חייה בהתאם לגילה.
יש לציין שנאמר לנו שהיא לא היחידה שתהיה חדשה ועל אותו רקע..
תודה,

היי, האם פסיכולוגים קליניים יכולים לאבחן הפרעות כמו פוסט טראומה, ocd וכד? או שרק פסיכיאטרים יכולים לתת אבחנה?

הפסיכולוגית אמרה שכדאי שוב אשפוז יום אבל יש תור לאינטייק רק בסוף אוקטובר
הפסיכיאטרית חושבת שעדיף בית מאזן
אני לא רוצה בית מאזן..אבל גם לא יודעת איך לסחוב עוד 3 חודשים
אני רוצה להתגבר לבד לפעמים נראה לי שאם אתאמץ אני יכולה ומצד שני מרגישה שאין לי כוחות
ובעיקר אין לי תקוה
אני לא ממש מאמינה שאני יכולה
ואני עייפה
ואני מרחמת על הפסיכולוגית שלי ומרגישה שהיא מתעייפת מזה ממני

הדיכאון אוכלללל אותי
שורף לי כל חלק בגוף
זה כל כך מפחיד הנזקקות הזאת
זה כל כך מפחיד התחושה הזאת שהטיפול זה הדבר היחיד שיש לי בחיים
הדבר שקצת מחזיק אותי, שמציל אותי מהתהוםםםםם של הנפש שלי
איך בלעדיו ברגע אחד אני טובעתתתתת
טובעת אל אותו בור שחור
בור שאין לו התחלה ואין לא סוף
זה מפחידדדדד כל כך
מפחיד מאוד

כואב לי כבר בכל הגוף מבפנים החוצה
כאילו הוא לא יכול להכיל את מה שיש בפנים כואב בבטן ובגב ובחזה וברגליים בידיים אפילו באצבעות
אני מרגישה שאני מאמללת את כל מי שסביבי

אשמח לעזרה
כל פעם שנדמה לי שמישהי שאני מכירה הולכת לפסיכולוגית שלי אני פשוט משתגעת
מרגישה פיזית שבאלי להקיא ודומעת וזה קשה ברמה פסיכית
איך מתגברים על זה? הגיונית אני מבינה שיש לה כמות מטופלים ואני לא היחידה אבל בלב אני לא מעכלת את זה.
אני מרגישה שאני נלחמת על המקום שלי עם עוד כמה מטופלים וזה גורם לי לוותר מראש ולא לרצות את הקשר איתה דווקא בגלל שאני אוהבת אותה מאד ורוצה להיות האחת והיחידה אצלה .
מה עושים? אני מחורפנת מזה כבר💔

המטפלת שלי טסה לשבוע. רק שבוע
לא חשבתי שזה יקרה לי גם הפעם , בטח לא ככה. קיוויתי שהפעם למרות ההפסקה אצליח לשמור על רצף / ממשות בראש, אצליח לשמור על הקיים אבל לא! כאילו שברגע אחד הכל מתפוגג ונעלם, ואני מרגישה כל כך זר ומנוכר כל כך מעורער כמו ילדה קטנה ואבודה מול עולם ענק ומפחיד, ילדה קטנה בזירת תופת ואין אף אחד שרואה / מציל. כאילו שהייתה לי פיסת קרקע קטנה להיאחז בה אבל ברגע אחד היא נתלשה.
עם כמה שאני מנסה לומר ולשחזר לעצמי את המצב הקודם אני לא מצליחה זה פשוט כאילו נעלם ונמחק! וכל התחושות שהכי מפחידות אותי מופיעות. זה גם גורם לי להרגיש פתטית שקצת התמסרתי תסכול שנתתי מקום אני מרגישה מנוצלת ובזויה, כאילו השתמשו בי וזרקו, אני יודעת בשכל שזה לא נכון ואין למטפלת שלי כוונות כאלה אבל זה לא עוזר לי , ככה זה מרגיש.
דווקא הפעם שחשבתי שההפסקה תעבור לי בטוב , משתלט עלי דיכאון חזק ושום דבר לא עוזר לי לראות ולהרגיש אחרת, הכל סביבי שומם ומיותם , חסר משמעות ועניין אני לא רוצה למות אבל גם לא בדיוק לחיות ... מרגישה גופה

אני מתמודדת עם חרדה חברתית כמעט 6 שנים , ומדובר בסוד הכי כמוס שלי.
הייתי מתארת את עצמי כלרוב אדם פתוח ולא אישיות טיפוסית לחרדה חברתית ,
אבל הראש שלי לא מפסיק לחשוב על כמה שאני יוצאת לוזרת בסיטואציות חברתיות.
כמובן שעקב חוויות לא נעימות שכנראה הוצאתי מפרופורציה, ההערכה העצמית שלי לא הכי גבוהה שבעולם , וההתעסקות הבלתי נפסקת שלי באיך אני נראית מהצד מרוקנת אותי מבפנים.

שקלתי טיפול פסיכולוגי, אבל מפחדת לחשוף את החולשה הכי גדולה שלי.
אני לא חושבת מהצד שאני נראית כמישי לא מתפקדת, אבל מבפנים אני מרגישה הבנאדם הכי חרד שיש.
ניסיתי טיפול קוגניטיבי עצמי באמצעות קלטות, אבל השיטה לא הכי עוזרת.
האם יש טיפים להתמודד עם הדבר הזה בצורה רציונאלית?

הבת שלי בת 19, לא מצליחה להגיע למפגשים חברתיים למשל, במפגש בלשכת גיוס היא כל כך פחדה לדבר ולהיפתח שנתנו לה פטור מיידי. היה לה מפגש שקשור לשירות לאומי היא לא הצליחה להגיע מסיבות אישיות, היא מאוד משתדלת אבל הגוף שלה מהטל בה לפעמים. או שהיא טועה ואז מוותרת וחוזרת הביתה בלי להגיע לשום מקום.

איך אני מזהה אם זו חרדה חברתית או סתם לחץ רגעי.

היי, אני רונה , בת 19. ואני מאמינה שיש לי הפרעת התחלות (מינכהאוזן קוראים לזה?)
בעצם מה שקרה זה שבילדות אף אחד לא שם לב למצוקות שלי, קרו לי טראומות מסויימות ואף אחד לא בדיוק טיפל בזה כמו שצריך.
כתוצאה מכך אני חושבת שנהיה לי חסך, אמנם ההורים שלי מדהימים באמת, אבל לא ידעו איך להכיל אותי.
כשהייתי ילדה טיפה יותר גדולה התחלתי לזייף, לא משהו חמור. כמובן שברקע מצוקה אמיתית ודיכאון אמיתי. כשהייתי בת 15 אושפזתי לראשונה בבית חולים פסיכיאטרי, ממצוקה אמיתית אך אני הגזמתי בסימטומים שהיו לי, גם בדיווח וגם בהתנהגות. נהייתי מכורה לאשפוזים ואושפזתי כבר כמעט 10 פעמים.
כמובן המניע הוא תשומת לב ותמיכה מהצוות הרפואי. כתוצאה מההגזמות שלי ובכוונה מודעת שלי (אך ללא מניע מניפולטיבי כמו להונות את הרופאים בכוונה ולהנות מהבלבול שלהם, או לקבל רווח חומרי כמו ביטוח לאומי, אלא רק כדי לקבל תמיכה נפשית ובעיקר תיקוף למצוקה שלי), רשומה לי אבחנה חמורה בתיק הרפואי, אין לי אותה. זה ברור לי שזה כל כך מעוות , מי רוצה סכיזופרניה? אבל אני רציתי. אני זוכרת שאמרתי לעצמי שהלוואי שיהיה לי סכיזופרניה ולא "רק" הפרעת אישיות גבולית, כי האמנתי שאני האישיות שלי סתם דפוקה וזה לא באמת הפרעה. אז באמת לקחתי את זה צעד קדימה והתחלתי להגזים בחרדות האמיתיות שלי, שהרופאים חשבו שזה מחשבות שווא. למען האמת התחלתי להאמין בעצמי מדי פעם שהסכיזופרניה שלי אמיתית. כאילו ממש התחלתי להאמין לעצמי לשקרים ולהגזמות שלי. זה הגיוני שבן אדם שמגזים\משקר יאמין לעצמו בסופו של דבר?
אבל השאלה העיקרית שלי היא, איך מטפלים בזה? למה דבר כזה קורה לאנשים? האם זה נפוץ? ואיך מטפלים תופסים אנשים כמוני? וכמובן איזה טיפול הכי מתאים? האם כדאי לי לפנות לפסיכיאטר המטפל ולספר לו את זה?
אני מצטערת על השאלות הרבות...
אני ממש חדורת מטרה לטפל בזה כי ככה זה לא חיים טובים.. אשמח לתשובה, תודה רבה!

לאחרונה סיכמתי עם המטפלת שיום אחד בשבוע , (באחד מימי הטיפול). אני אוכלת ולא מקיאה. לא האמנתי בכלל שיש לי סיכוי להצליח אבל כשסיכמנו את זה בפעם הראשונה הרגשתי חייבת. נורא פחדתי שאם לא אצליח היא תדרוש ממני דיאטנית / משהו אחר שאני לא רוצה. ובאמת בסוף הצלחתי. זה היה הלםםם גדול בשבילי. לא האמנתי שיש לי סיכוי כזה בכלל. גם לאכול גם שזה לא יהיה התקף וגם לא להקיא.
מאז עברו עוד פעמיים וגם הצלחתי (אמנם עם הרבה תיקוף והחזקה של המטפלת אבל בכל זאת משהו. אני באמת מרגישה שהיא מצליחה לעזור לי בזה יותר מכל דיאטנית ) אבל אני קמה ביום למחרת עם תחושות קשות מאוד ובכי משום מקום בכי שלא פוסק למשך איזה חצי שעה . שעה.
זה קרה ב2 הפעמים. ואני שואלת אם זה דבר טוב אז למה זה עושה לי כל כך רע?

שלום,

אני עובדת במקום חדש כ-9 חודשים.
אפשר להגיד שזה בערך מקום ששאפתי להגיע אליו מאז ומתמיד, סוג של הגשמת חלום.
אני מרגישה מהרגע הראשון שראו עליי שהגעתי חסרת ביטחון וביישנית.
עם חלק מהאנשים יצרתי קשרים טובים ועם חלקם פחות.
יש מישהי ספציפית שלא משנה כמה ניסיתי משהו פשוט לא עובד.
אמרתי לה לא מעט פעמים שהיייתי רוצה להעמיק את הקשר איתה, להכיר אותה יותר ולפעמים בחצי צחוק אני זורקת לה שאני אולי מפריעה לה בנוכחות שלי כי איכשהו כשאני נשארת איתה לבד היא פשוט קמה והולכת באמצע שאני מדברת איתה או בדיוק נזכרת שיש לה משהו אחר לעשות.
היא טוענת שהיא לא יודעת על מה אני מדברת ושכמעט אין לנו אינטראקציה.
האם להניח לה ולהבין שזה מקרה אבוד ולהעמיק קשרים במקומות אחרים?
היא דמות מפתח במקום הזה ובעלת יכולת השפעה.
ברור לי שלא נהיה חברות טובות והקשר לא יהיה אף פעם ברמה טובה כמו שיש לכל אחת מאיתנו בנפרד עם אנשים אחרים.
מצד אחד כואב לי כי אני יודעת שהיינו יכולות לעבוד ביחד ולתרום אחת לשנייה, אני במיוחד הייתי שמחה לסיוע ממנה מקצועית אבל גם כשאני שואלת היא לא מסוגלת להסתכל לי בעיניים ורק מתחמקת.
גם כשאני מנסה לשבור את הקרח היא לא זורמת ואולי אני גורמת לעצמי להצטייר בצורה שלילית יותר בעיניה.
אני חוששת שבהמשך הדרך היא זו שלא תיתן לי להמשיך במקום הזה כי יש לה דעה שמשפיעה לא מעט על מה שצריך לקרות.
מה עושים בסיטואציה כזו?

תודה מראש.

המתחים שלי בגוף לא נסבלים ולאחרונה מופיעים לעיתים קרובות.
אני מרגישה כלואה בכלא של עצמי ושאין לי שום מוצא.
זה מתחחחחחחחחח ברמה מטורפת שבא לחתוך את הגוף, אני ממש מרגישה שאני משתגעת , שהגוף שלי רוצה להתפוצץ, שאין לי לאן להפנות את המתח הזה כי אם לעצמי!! אני לא מוצאת שום דרך להירגע, כשאני רוצה להימנע מהתקף אכילה (לא בדיוק ממקום בריא..) אני שורטת את עצמי חזק עם הצפורניים, זה גורם לי לבכי והשורף הזה בגוף שנשאר למשך כמה זמן אחר כך מספק משהו. אבל לא עוזר מספיק, שוב המתח המטורף הזה חוזר, עד שאני נגררת לעוד התקף אכילה והקאה - זה יותר מקל
אין לי מילים לתאר את המתח המטורף הזה בגוף. אף אחד לא יבין אותי מן צורך עז להזיק לעצמי, (לשרוט, לנשוך, לבלמס להקיא) ותחושה שאין לי דרך אחרת!!! זה כואב לי בגוף אני כבר לא יודעת מה לעשות???