פורום טיפול נפשי

ביהדות יש מונח שנקרא היצר הרע, הנפש הבהמית, מה זה בפסיכולוגיה?

נקרא גם הנפש הבהמית:

היצר הרע זה כינוי לדחפים של הגשמיים של האדם, לפי היהדות היצר הרע רוצה כל הזמן להחטיא את האדם ותפקיד האדם להפוך אותו להשתמש בו לטובה כדי לבנות את האדם ולהעלות אותו בדרגות אישיות.

האם את מזהה את זה מהפסיכולוגיה? אם כן אשמח לקבל הפניה מה זה מהפסיכולוגיה.

השתמשתי בעצתך. אספתי את עצמי וניסיתי לומר (לכתוב בעיקר) כמה שיותר. המילים שלך: "אל תוותרי. נסי לתת מילים לתחושותייך, בכתב ובעל פה, ושתפי אותה. ככל שתכניסי אותה לעולמך, כך היא תוכל יותר להיות פרטנרית שלך לדרך הקשה"
עזרו לי מאוד להבין ונתנו לי כוחות (שלא היו בכלל) לנסות עוד קצת .
זה היה שיא הקושי והמשבר ובהשפעתך בבת אחת "הקאתי" לה הכל.
עם התגובות / התבוננות שלה הבנתי שאני לא כל כך משתפת ומה שאני לא אגיד היא לא תדע.
באמת שהייתה תקופה קשה מאוד אבל מאז ששיתפתי הרבה הרבה יותר טוב -ליטל תודה!!!!!!

יש פסיכולוגים שמשתדלים להמנע מלענות על השאלות של המטופל ונמנעים מלהביע את דעותיהם ועמדותיהם בזמן הטיפול?
מה ההיגיון שעומד מאחורי הגישה הזו? ועד כמה היא נפוצה?
תודה.

היי
אני שורדת פגיעה מינית ממושכת וקשה מאוד בילדות מדמויות הוריות
כיום אני אישה בוגרת המנהלת חיים לכאורה תקינים, אני בעלת משפחה וחיצונית מנהלת חיים נורמטיביים
פנימית אני מרוסקת לחלוטין
אני מטופלת כבר מספר שנים ומתקדמת ממש בכל תחומי החיים
יש לי מטפלת מדהימה
אבל---
אני רוצה למות! תמיד! זה רצון קבוע שלא משתנה!
האם יש סיכוי לשינוי רצון כל כך בסיסי וכמיהה כה עמוקה?
והאם זה בסדר שאני "מאשימה" את הפגיעה המינית ברצון הקבוע הזה?
כיוון שאין לו כל הצדקה וקשר למציאות החיים העכשווית שבה אני נתונה כיום?
תודה!

אני משתמשת בטיפים שנתת לי אני כן שומעת פסיכולוגיה חיובית ועובדת על עצמי אבל עדיין יש לי הצפת רגשות

אגב למרות החרדה נתת לי טיפים מעולים ואני מיישמת אבל עדיין מוצפת במחשבות

ליטל שלום.

באמת שאני לא יודעת מה קרה לי עם חרדה מהמסגרת פתאום אני בחרדה ללכת לרופא שלי עוד חודש גם בשיקום אני מרגישה לא משהו. כבר הייתי בסדר נהניתי בשיקום נהניתי מהצוות ועכשיו אני מרגישה שאני פשוט רוצה לעזוב את כל המסגרות האלה. אני גם עצבנית שאני באה לשם. אין לי מושג זה התחיל הכל מהחונכת שהעובדת הסוציאלית רצתה לסדר לי. אני יודעת איך לעזור לעצמי ואני נעזרת בפורום גם ממך ואני מודה לך על זה, אבל רציתי לשאול איך לחזור לחיים שמחים ולא להיות כל הזמן בחרדות ולחשוב על זה. סליחה על ריבוי השאלות אבל אשמח עם תכתבי לי. אני פשוט מוצפת מחרדות. נזכרתי בטראומה שעברתי לפני הרבה שנים באותה מסגרת. שיהיה לך סוף שבוע נפלא

ילידי בתאריך 3/12/22 ואחרי הלידה נהיה לי מועקה ובכי אשמח עים תיעצו לי

היי.
משתף במקרה אישי שלא יודע איך ולמי מתאים לי לפנות. הפירוט אולי יישמע קצת מצחיק/מוזר לחלקכם אבל אני מובך מספיק מהנושא ככה שלא זו מטרת הפוסט הזה.
בכיתה א׳ ביקשתי לצאת לשירותים להתפנות והמורה התעלמה ואמרה לא עכשיו מספר פעמים עד שפשוט עשיתי בתחתונים. העברתי ככה את השעה שנותרה והלכתי הביתה וסיפרתי לאמא שלי, שטיפלה בנושא מול המורה ושם נגמר האירוע. העניין הוא שבמודע או שלא, מאז, כל פעם שיש לי משהו שמעורר בי רגשות של לחץ/דריכות וכו׳ (למשל ראיונות עבודה, אירועים..) אני נכנס לאמוק וסטרס שמאוד דומה או שבאמת כזה - להתקף חרדה, פשוט לא יכול לראות או לשמוע אף אחד וכל מה שאני חושב עליו זה איך כמה שיותר מהר אני טס לשירותים. זה הרבה יותר עמוק ממה שאני מתאר כאן וזה הלך והחמיר עם הזמן, לפעמים מתכונן מראש וקם מוקדם כדי להקדים תרופה למכה ולהיכנס לשירותים בצורה יזומה ועדיין בגלל שפסיכולוגית הראש שלי בורח למחשבה על מה יקרה אם אצטרך לשירותים? ברמה שאני יכול לעמוד בפקק ומהלחץ שאין לי אופציה לגשת לשירותים (אפילו שאין לי בכלל!!) אני נכנס להתקף הזה שהופך לי את הבטן וגורם לי לזיעה ותחושה שאני עומד להתפוצץ.
אני חסר אונים כבר עם הסיפור הזה ולא יודע מה יכול לעשות או למי לפנות כדי לעבוד עם עצמי על זה, איבחנתי את זה יחד עם הרופאה כהתקף חרדה וקיבלתי כדורים שיכולים לעזור ברגע שזה קורה ולא מבעוד מועד (כי לא כל פעם אני יכול לצפות את זה קדימה כמו למשל הפקק.. אירוע יותר קל לדוגמא) ואז גם יש לי שתי אופציות: או לקחת אחד שבדרך כלל לא מועיל לי, או לקחת שניים, ואז זה פשוט מנתק אותי מכל סיטואציה אני לא תגובתי לכלום וזה קיצוני לצד השני.
מה עושים?

שלום אני בת 27 ומגיל 11 בערך אני מפחדת לעשות דברים לבד.
אני גרה עדיין בבית הוריי ואינני עובדת כרגע אך ברגע שהם יוצאים מהבית או ברגע שאני צריכה לעשות משהו לבד אני מרגישה שאני לא מוצאת את עצמי, אני מתנתקת מעצמי ומפחדת מהכול, אפילו הדיבור שלי משתנה בעוד כשאני נמצאת איתם מצד אחד אני מרגישה בטוחה ומתנהגת רגיל.
זה בא לידי ביטוי בהכול, שיחות טלפון, מקומות שאני נמצאת בהם לבד ופשוט תפקוד יומיומי לקוי כשאני לבד.
כשאני לבד אני מרגישה תחושת אימה שהעולם מגיע לקיצו וזה הסוף, אני מנותקת מעצמי ומהסביבה החשיבה נהיית מעורפלת לא מסודרת ולא רציונלית או ריאלית אך כאשר אני עם הוריי הכול בסדר, כמעט ואין תחושת אימה אני מרגישה בטוחה חזקה ומוגנת..
זה כל כך קשה שאפילו אני לא מצליחה למצוא עבודה כי זה משהו שאני צריכה לעשות לבד.. ללא הוריי ואני מרגישה פשוט שאני עומדת למות כשהם לא איתי.
אפילו הוויסות שלי לגבי דברים רגילים מתעוות כשאני לבד, אני פשוט אוכלת מלחץ ועושה עוד פעולות על מנת להתמודד עם הלחץ שאני לבד, כמו אכילה מרובה, תלישת שיער וחיטוט בעור..
האם זו חרדת נטישה?
***אני כן יכולה להעיד שהדבר החל בגיל 11 בשנת 2006 לאחר מלחמת לבנון השנייה שבה חשתי איום קיומי ואמיתי על חיי ועל חיי משפחתי כיוון שהתגוררתי באיזור בו נפלו טילים (אחיי היו במלחמה אך הם בסדר מבחינה פיזית) עד אז לא הייתה לי בעיה לישון מחוץ לבית ובאופן כללי לא חשתי את אותה אימה קשה שאני חשה וחווה מידי יום שאני ללא הוריי.

שלום ליטל.

אני כתבתי לך על חרדה אבל אני יסביר אני עוברת תקופה לא קלה של הצפה רגשית. רוצים לסדר לי חונכת וברגע שדיברו איתי על זה אני נזכרתי בטראומה שעברתי בעבר במסגרת שהייתי בו. אני מרגישה שהרגשות האלה מכניסות אותי לחרדה אני מוצפת מחשבות שליליות, ואני מרגישה שדי מכריחים אותי בשיקום להיות עם חונכת. מה עושים במצב כזה? איך אני יוצאת ממחשבות שליליות? אני אשמח לטיפ את ממש תעזרי לי. אני ממש מודה לך יום נפלא

שלום ליטל.

אני עוברת תקופה לחוצה ויש לי מחשבות אובססיביות עם דפיקות לב חזקות של חרדה. רציתי לשאול באופן כללי איך אני יכולה להסיח את דעתי מחרדות. אני ממש מודה לך יום נפלא

פרסמתי פה לא מזמן הודעה שבה תיארתי את חווית הטיפול שלי שבה אני חש התעללות, אני חווה גזלייטינג. המטפל טוען שאני עושה לעצמי גזלייטינג, הוא טוען שהכל זה העברה שלילית. חווית הטיפול הזאת מתרחשת כבר כשנה (שקדמו לה כשלוש שנים עם אותו מטפל), שנה שבה אני לא מתפקד, מעורר נפשית ורגשית. שאלתי, האם זה סביר שבמשך שנה אותה העברה שלילית מתרחשת ללא שיפור או התקדמות? אני מפקפק ביכולת המטפל ליצור שינוי, אחרי הכל אם יכל למה זה עדיין לא התרחש.. אני עושה לעצמי נזק שאני הולך לטיפול ונמאס לי מזה מצד שני מפחד שאני מפספס, שמשהו נמצא בקצה התהליך.

אני חושבת שדי
שאי אפשר יותר
אני לא רוצה להכאיב לאף אחד
ומנסה שיצילו אותי מזה
אבל אולי אי אפשר

אשפוז יום (פעם שניה) המקום טוב המטפלים טובים
4 חודשים
אבל אני לא מצליחה להרגיש טוב. מחשבות אובדניות שהתגברו.לא מתפקדת בבית.
אני מסיימת עוד שבועיים אין להם יותר מה לעשות איתי.
איך יכול להיות שאפילו כזה טיפול לא עוזר הפעם?
אני עושה את זה לעצמי?
אולי אני באמת לא רוצה/יכולה לחיות?
אני עושה את זה בכוונה? יכול להיות כזה דבר?