ההחלטה לפנות לייעוץ או טיפול נפשי היא החלטה מורכבת העשויה להעמיד אותנו בפני התלבטויות ואפשרויות רבות לבחירה: מהו הטיפול היעיל ביותר לקשיים איתם אני מתמודד? איך יודעים שהילד זקוק לטיפול? כיצד בוחרים את המטפל המתאים מתוך עשרות אנשי המקצוע המציעים את שירותיהם? ומה עושים במידה וחשים שהטיפול לא מספיק יעיל?
צוות הפורום מזמין אתכם לשאול, להתייעץ ולקבל הכוונה ראשונית בהתמודדות עם נושאים הנוגעים לבחירת הייעוץ והטיפול הנפשי אשר יסייעו לכם. עם זאת, הפורום אינו מהווה תחליף להתייעצות עם איש מקצוע ואינו מספק אבחון או טיפול, אלא מהווה מקום לקבלת תמיכה והכוונה.
**כמו כן, הפורום אינו מהווה מענה לשעת חירום. במצבים דחופים אנו ממליצים לפנות לער"ן
(טל' 1201 או צ'ט און-ליין אנונימי) או למיון פסיכיאטרי.
פסיכולוגית קלינית, מטפלת בוגרים ומתבגרים.
מציעה טיפול פסיכולוגי כאמצעי להשגת שינוי משמעותי הן בחוויה הפנימית והן במציאות החיים החיצונית.
מתמחה בטיפול במצבי דיכאון, הפרעות אכילה, חרדה, קשיים בין אישיים, סוגיות הנוגעות לנטייה המינית ופגיעה עצמית. דוקטורנטית בתכנית 'פסיכואנליזה וממשקיה', אוניברסיטת תל אביב. מרצה בבי"ס לפסיכותרפיה יישומים קליניים. מנהלת המרכז להתמודדות עם פגיעה עצמית
לקח לי הרבה זמן להודות בזה הרבה זמן להבין את זה (אפשר לומר שניםםם)
זה תמיד היה שם אבל בצורה מעורפלת ובהכחשה עצומה - לא משנה מה וכמה אמרו לי ..
ועכשיו זה קרה - אני מבינה.כן. יש לי בולימיה...
וקבעתי תור לפגישה ראשונה עם הדיאטנית כמו שהמטפלת שלי אמרה (בעצם זאת הסיבה היחידה!)
אבללל
אני מרגישה שזה הדבר היחיד שיש לי בחיים וגם אותו הולכים לקחת ממני עכשיו??
איך בדיוק?
ולמה?
אפילו אין אמביווילנטיות עכשיו - רק המחשבה על זה חוסמת לי את האוויר. זה מלחיץ אותי כל כך שאני רק רוצה לברוח עכשיו כמו ילדה קטנה.
לא מצליחה לדמיין את זה זה אכזרי מדי. אז למה קבעתי פגישה בכלל?
שלום לך.
אני שמחה לשמוע על הצעד המשמעותי שעשית, גם אם כרגע הוא מלווה בחרדה ובכאב.
פרידה מסימפטום היא תמיד כואבת ואמביוולנטית, ותפקידו של המטפל הוא ללוות את המטופל, בהדרגה ובקצב שלו, עד שהוא ירגיש שהוא אכן מוכן לכך. את מתארת קשר טוב עם המטפלת הנוכחית, ואני מאמינה שאיכות הקשר תתבטא גם באפשרות ללוות אותך באופן עדין ומותאם, תוך בירור רגיש של משמעו הבולמיה והויתור עליה עבורך.
ליטל
היי אובחנתי בחיי כבעלת הפרעת אישיות גבולית + ציקלותמיה + adhd אני לאורך שמעתי מכל הסביבה שלי שאני אדם לא רגיש, חסר טקט, לא רואה בעייניים, לא עוזרת וחושבת על עצמה.ֿ
לעולם לא הרגשתי over רגישה, תמיד הרגשתי שאני איפשהו יודעת שאני יכולה לשלוט ברגשות שלי.
הצקילותמיה מורגשת כי אני נופלת כל שבוע לדאון , לא רוצה להתחיל כדורים.
השאלה שלי היא האם יכול להיות שרגשותי הם דחפים והם מה שגורמים לי להיות לא יציבה וריקה כל הזמן ?
שלום רום.
אני חוששת שאיני מבינה את כוונתך בשאלה האם רגשותייך הם דחף אך באופן כללי, מציעה לעסוק פחות בהגדרות ובאבחנות ויותר בשאלה מה יכול לסייע לך להתמודד עם קשיים אותם את חווה בכל היבט של חייך. מתחת לכל הכותרות והאבחנות, את כותבת שאת חשה ריקה ולא יציבה. אני מתארת לעצמי כמה מכאיבות תחושות כאלו, ומציעה לפנות לטיפול פסיכולוגי אשר יוכל לסייע לך בעיבוד שלהן ובהתמודדות איתן.
ליטל
היי,
כבר כתבתי פה כמה פעמים, אבל הפעם זה ממש דחוף לי.
אני כרגע בבית בעייתי (מעלה בי טראומות), בעקבות טראומות ילדות (בינהן מיניות) סובלת מהתנהגויות כפייתיות שהובילו לסבילות עד כדי דה-פרסונליזציה ודה-רילזציה, ומתקשה לצאת מהבית כבר שנתיים. פרשתי מהלימודים אז, וקיבלתי פטור מצה"ל, וכרגע אני ברשימת המתנה למרכז לפגיעות מיניות והזמן המתנה ארוך כך שיכול להיות שאמתין חודשים. הבעיה היא שאני לא מסוגלת להמתין חודשים. חשבתי אפילו להיות עם פסיכולוגית פרטית רק לבנתיים אבל קשה לי לצאת מהבית וזה יתיש אותי. אני גם לא יכולה לבקש מאמא שלי שתסיע אותי כל פעם כי היא עצמה הקושי שלי וכשיתחילו לצוף דברים בעקבות הטיפול היא תציף אותי. אני גם לא רוצה לחזק את הקשר-טראומה שיש בינינו, מעדיפה לשמור מרחק וזה קשה כי אני לבד.
לפעמים קשה לי כל כך שלא אכפת לי מהשלכות, ואני רק רוצה לבוא אליה בדמעות ולהתפרק, לומר שנמאס לי ואני לא יכולה לשאת את זה יותר, אפילו שהיא הגורם לכך, אבל אני תמיד עוצרת את עצמי ובולעת את הרגשות. נמאס לי לפנטז בהקיץ כל היום על בן-זוג אוהב או חברה שאוכל לברוח איתה ולדאוג אם אילחשתי את עצמי לפנטזיות או לא או לסבול מהשלכות כמו מחשבות/תמונות טורדניות כי עם הזמן קלקלתי לעצמי את המוח והוא מאולחש מדי. יש לי כל כך הרבה דברים לדאוג להם ונמאס לי להיות לבד בזה.
גם פסיכולוגית לא תספיק, אני רוצה אנשים שיכולו להכיל אותי. ולא טיפול-יום. סוג של אהבה הורית. לפעמים זה ממש בוער בי ולפעמים פחות. לפעמים זה עולה ולפעמים זה יורד. מישהו/י שידאגו לי כי אני לא מסוגלת לשאת את כל זה. לדאוג להיות חזקה ולא להישבר בבית כי אני יודעת שינצלו את זה ואני אתחרט על זה בעתיד. הלוואי ויכולתי להיות מרוכזת אך ורק בהחלמה האישית שלי ומישהו יוכל לעשות את השאר. לספק לי מקום חם ולדאוג לשלומי, אבל זה לא ראליסטי מבחינה כללית (וגם כלכלית)- יותר מדי טוב בשביל שזה יהיה אמיתי-משמע זה באמת כזה. למה שמישהו ירצה לטפל בי בחינם בלי אינטרס שלילי כמו לנצל אותי ולפגוע בי? ועוד בנערה עם מיליון ואחת בעיות... חשוד מדי. כבר יגרום לי לא לסמוך עליהם.
זאת סיבה ראשונה לכך שזאת רק פנטזיה- הסיבה השנייה היא שבמציאות- אני מפחדת מאנשים. יש לי בעיית אינטימיות חמורה. אני מפחדת להתקרב יותר מדי, אני מפחדת מסירוב, מלהיפגע, מלהיקשר. בפנטזיה זה מרגיש בטוח, במציאות הגוף שלי לא ירצה בכך. זאת גם הסיבה להתנהגויות הכפייתיות שלי. אני צריכה קשר אנושי מהיותי אנושית, אבל מטראומות קודמות אני לא מסוגלת להיקשר ולבטוח, אז אני משתמשת באמצעים אחרים שיחליפו את הקשר האנושי ויעניקו לי את החום והאהבה בצורה שמרגישה בטוחה עבורי. אני רוצה חברות עמוקה או אפילו סתם צחוקים, אני מתגעגעת לחברות שלא הרגשתי איתן בנוח בכלל אבל לפעמים הן הצחיקו אותי עד כדי כך שלא יכולתי לנשום. גם לא הייתי כ"כ מאולחשת אז (לא היה לי זמן לאלחש את עצמי כ"כ הרבה, בשנתיים האחרונות זה כמעט 100% מהשגרה היומית שלי) אז יכולתי אשכרה לצחוק ברמה הזו. היום אני צריכה גירוי הרבה יותר גדול בשביל שאני אצחק ברמה הזו, לפעמים אני מתאמצת.
והכי גרוע, *הכי גרוע*- זה שכבר לא בא לי למות. היו לי מחשבות אובדניות בעבר אבל כשעשיתי גמילה לכמה פעמים (בערך לחודש-חודשיים) הרגשתי יותר וזה נתן לי מוטיבציה. הרגשתי גם הרבה יותר רגשות שליליים שהציפו אותי עד כדי כך שחזרתי בסוף, אבל זה היה מספיק בשביל לגרום לי לרצות להישאר. גם המחשבה על מוות די מפחידה אותי עכשיו. לעזוב את כל מה שהכרתי... אפילו אם הוא רע. זה מעבר מלעזוב את הבית, זה לעזוב את העולם. את האנושיות ואת היקום. להיקבר. זה מצמרר אותי. לא בא לי למות אבל גם לא בא לי לחיות ככה.
אני מרגישה על הקצה מלוותר על טיפול כי אני לא מחזיקה מעמד. לבחור לוותר ולהחמיר את ההתמכרויות שלי כי אני יודעת שאין לי ברירה אחרת. אין לי כוח לסבול וזה המענה היחידי שיש לי. החיים שלי יותר מדי בעייתים אז להתנתק, אפילו רק לרגע, זה יותר מדי טוב כדי שלא אעשה זאת. גם ככה החיים שלי תקועים וישארו כך כי אין לי דרך לשפר אותם, וניסיתי. באמת שניסיתי. אין לי גב. אני צריכה מישהו/י שיהיה הגב שלי. מעבר לשעות טיפוליות. ולא עובדת סוציאלית או טיפול 24/7, זה ירגיש מלאכותי מדי. סביבה תומכת. אני יודעת שאין פיתרון קסם ולא ייפול עליי נס, אז לפחות אני אדמיין אותו. פשוט נמאס לי להעביר ככה את החיים שלי.
אני לא רוצה מישהו מפנטזיה, אני רוצה מישהו אמיתי. בשר ודם מה שנקרא. שיאהב אותי ולא את הגרסה המשודרגת של עצמי בפנטזיות שלי. שאני לא אצטרך לדאוג אם אלחשתי את עצמי או לא. העובדה שאני שולטת במחשבות ובכך גם בהתנהגויות של הדמות בפנטזיות שלי מעניקה לי תחושה של בטחה, אבל גם מלאכותיות. בכל פעם שאני מחליטה לדמיין את אותה סצנה כמה פעמים, מחליטה לדמיין אותה מהתחלה כי לא אהבתי משהו ואני רוצה לתקן אותו, או סתם קופצת לי מחשבה טורדנית באמצע, אני נזכרת כמה הפנטזיה לא אמיתית. אני רוצה משהו אמיתי. להיות מופתעת למשל, לטובה או אפילו לרעה, כי כשאני מפנטזת אני יודעת הכל מראש. אני ממש מותשת כבר. אני מרגישה שאני נופלת בין הכיסאות. אני מרגישה ממש על הקצה ואני מפחדת שאני לא אהיה מעוניינת בטיפול פסיכולוגי יותר אם אחליט לוותר סופית ולהיות אדם רע מהחוסר-מוסריות שלי כתוצאה מהאלחוש, אז עכשיו אני אפילו לא יכולה להנות לגמרי מההתנהגויות הכפייתיות שלי כי אני על הקשקש ומרגישה את זה דרכן. אם אני אסחף קצת אני אוותר. אני לפעמים מתגעגעת לימים שממש אהבתי את ההתנהגויות הכפייתיות שלי ולא הייתח צריכה לדאוג לאלחוש. שנהניתי מהן במלוא העוצמה. יש לי ממש אי-שקט עכשיו והדבר היחיד שמצליח להרגיע אותי מסוכן לי. זה לבחור בעצמי או באחרים ואני מותשת. אני לא רוצה לבחור בעצמי אבל כ"כ קשה לי. אין לי כוחות יותר.
שלום לך.
אני שומעת כמה קשה, כמה מעייף ושוחק.
נשמע מדברייך שאת מצויה במצב ביניים לא פשוט ומתסכל מאוד- מצד אחד כבר לא מעוניינת להתמסר לגמרי לדחפים הממיתים וההרסניים ומצד שני, מתקשה לאסוף את הכוחות ולהכניס את עצמך למסלול של טיפול ופעולה. בתוך כך, נדמה לי מתוך דברייך שאחד הגורמים המונעים ממך לפעול ולטפל בעצמך הוא ההכרה הכואבת בכך שבחירה בכל דרך טיפולית, החל מטיפול פרטי ועד לאשפוז יום, לא תהיה "הדבר האמיתי" - הקשר החם, העוטף, האימהי שנוצר באופן טבעי ולא במסגרת טיפולית. יותר מכך, נדמה לי שאת מתארת כיצד היענות לכל אחד מסוגי הטיפול יהווה מעין "השלמה" עם עובדה זו, ואולי מתוך כך מתקשה מאוד לעשות את הצעד המתבקש ולפנות לטיפול אשר יוכל להקל, ולו במעט, את סבלך.
כתבת דברים רבים נוספים ובעלי משמעות, אך אני מרגישה שהפורום אינו המקום לדון בהם. אני יכולה רק לאחל שתצליחי למצוא ולאגור מספיק כוחות כדי להשלים, לפחות לעת עתה, עם מה שאת כנראה אכן זקוקה לו אך הוא נעדר ובלתי מושג, ומתוך השלמה זו לדאוג לעצמך יותר ולפנות לטיפול.
ליטל
אמי נפטרה לפני שנה וחצי מסרטן, הייתה חולה במשך שנה אחת נוראית והלכה לעולמה. אני בת 25, סטודנטית, גרתי איתה וטיפלתי בה עד הרגע האחרון. לכאורה מתפקדת ומשדרת שהכל תקין אבל בפנים קשה לי. בוכה כשאני לבד, חולמת סיוטים על אמא. קשה לי להתגבר, אני רואה מן פלשבקים שלה סובלת וזה מייסר אותי מבפנים.
אני מרגישה חסרת אונים, מרגישה שהפסדתי במלחמה נגד הסרטן, כועסת שהיא חלתה וסבלה וכל הזמן תוהה לעצמי איך לא עלינו על זה לפני...
יש לי משפחה תומכת וחברים שמחזקים אותי אבל עדיין המחשבות מציקות לי.
איך אפשר לנתק את המחשבות? לשכוח את הפלשבקים הקשים ולהדחיק שאמא שלי כל כך סבלה?
שלום נטלי.
אני מצטערת לשמוע על האובדן הקשה שלך.
עיבוד והתמודדות עם אבל, ובפרט עם אבל שמגיע אחרי שנה שהיא עצמה התמודדות מייסרת בפני עצמה, הם אתגר לא פשוט. הן בגלל הנסיבות האובייקטיביות והן מפני שהיבטי חיים אלו מפגישים אותנו גם עם היבטים נפשיים לא מודעים שקיימים בכל אחד מאתנו. לאור זאת, ומאחר ואת מתארת שהמצב אינו משתפר גם לאחר תקופת זמן ממושכת, אני מציעה לפנות אל טיפול פסיכולוגי בו תוכלי לברר יותר לעומק את הדברים, ולשחרר את עצמך להמשך הדרך האישית.
ליטל
אני לא יודעת איפה לשים את עצמי קשה לי כל כך אני מרגישה נורא מבולבלת לאחרונה כמו בתוך חלום שלא נגמר לא יודעת להצביע על מה ולמה נשבר לי שאני לא מצליחה להביא את עצמי שאני בפגישות לא מצליחה להתחבר לדברים שהרגשתי רגע לפניהם ואז אני לא מצליחה להסביר ולהוציא ורק אחרי שאני יוצאת הדברים /התחושות צפים והגוף שלי נהיה כבד כאילו שהוא שוקל טון ואני מרגישה מתח כאילו בדרך להתפוצץ ואני מושבתת קבוע ליממה שלמה וגם אחר כך לוקח לי זמן להתאושש. אני מרגישה קצת לא בשליטה לאחרונה על ההתנהגות שלי בפגישות ומחוצה להם. המטפלת שלי הציעה לי היום להגביר את תדירות הפגישות לתקופה בטענה שעד היום הייתי מנותקת ועכשיו קשה לי מאוד כי מתפוררות ההגנות. ואני בתגובה ישר אמרתי לה שלא קשה לי יותר לאחרונה קשה לי אותו דבר מלפני. התגובה הייתה גם כי אני בפגישות מנותקת ממה שקורה/ מרגיש לי ביניהם אז שוכחת את העוצמות וגם כי נבהלתי מההצעה הזאת נבהלתי והתבלבלתי אני מפחדת להעלות את התדירות שזה יוביל אותי לקירבה שיהיה לי קשה לשאת, שזה יוביל אותי לתלות, שזה עוד יותר יעמיס עלי נפשית, שבגלל שזה זמני אחר כך המעבר חזרה מפגישות דו שבועיות לפעם בשבוע יהיה לי קשה מאוד, אני יודעת שאני ארגיש את זה כנטישה אכזרית, כפגיעה לא נסלחת, כדחייה ואני לא רוצה להגיע למקום כזה . זה נכון שקשה לי עכשיו ואני מרגישה יותר צורך אבל מפחדת שזה רק עוד יותר יקשה עלי בדיוק היום לפני הפגישה חשבתי שמזל שהטיפול רק פעם אחת בשבוע ולא יותר כי זה קשה לי כל כך.
שלום לך.
אני שומעת כמה קשה, וצר לי שכך, בפורום, אני יכולה רק "להקשיב" ולהפנות אותך שוב ושוב אל הטיפול, כמקום שמגרה את אזורי הסבל אך בכך מאפשר גם אפשרות לצלוח אותם ובתקווה גם לצמוח מהם.
לאט לאט.
ליטל
שוב שלום לך,
ביתי בת 22 יוצאת עם בחור און אוף, כל פעם נפגעת ממנו וחוזר חלילה ,אנו תמיד לצידה אך לשמוע מאיתנו דברים בונים או דעות ששונות מדעתה אינה מוכנה לשמוע,מצד אחד אני יודעת שאם לא אהיה זהירה ואגיד מה שאני רואה או חושבת אני יכולה להפסיד אותה ,מצד שני אני מרגישה מרצה ובולעת בלי סוף מה שנוגד את כל עקרונותיי.
אני יודעת שקשה לה לקבל ביקורת מאיתנו וזאת למרות שאנו משפחה פתוחה ומקבלת והכי חברים בבית ומצד שני מרגישה מחסום מצידה בהמון מובנים.(היא אומרת שיודעת שיכולה להפגע שוב ושוב ולוקחת את זה בחשבון).
האם להרפות ופשוט לראות ולשתוק ואוליי תתבגר ותחשוב אחרת,או לומר דברים גם שלא נעים לשמוע?אציין שבן זוגה מאוד קיצוני בהמון דברים ובדעותיו והיא נשרכת אחריו..כמו שאומרים אהבה עיוורת זה אכן כך .
מרגישה שאני מתפוצצת אשמח לדעתך ,תודה שרון.
שלום שרון.
ברשותך, אתייחס לא לדילמה הנקודתית שאת מציגה אלא למכלול הפניות, משום שנדמה לי שדרכן את מספרת על ניסיון למצוא התמקמות נכונה ומדויקת יותר מול ילדייך ההולכים ומתבגרים. נשמע שאת עסוקה במציאת העמדה או המיקום שיאפשרו לך גם להמשיך ולהגן על ילדייך, גם לשחרר אותם לחיים הבוגרים (אפילו כשהמחיר הוא התמודדות עם בחירותיהם ושגיאותיהם), גם לשמור על גבולותייך ובעיקר- למצוא את הדרך לשמור איתם על קשר טוב וחזק גם במסגרת השינויים החלים עם התבגרותם. מאחר שכך, יתכן וכדאי לשקול פנייה אל ייעוץ פסיכולוגי אשר יאפשר לך להקשיב יותר לעומק לתכנים שמעסיקים אותך, ולהתמקם באופן שישרת אותך ואת קשרייך עם הילדים.
ליטל
דיברתי עם מישהי מהמשפחה שלי על כמה דברים שהפריעו לי שקרו בעבר, כל מיני דברים שאמרה לי או עשתה שפגעו בי .
כמעט את הכל היא הכחישה. על אמירה מאוד קשה שאמרה לי בעבר אמרה "לא אמרתי דבר כזה".
על פגיעה מהתנהגות שהיא כן זוכרת: "נו וכמה פעמים זה קרה". אין לה הבנה איך הקשר שלנו היום מושפע מההתנהגות שלה לפני שנים. ואין אפשרות לכל דיאלוג מבלי להסכים על נקודת התחלה, כשהיא טוענת שהיא לא זוכרת.
"זכותי" הייתה מילת המפתח במהלך השיחה שלנו.
אמרתי לה בשלב מסוים, על כל דבר שאני אומרת לך שנפגעת ממני את אומרת לי "זכותי" כאילו את ילדה קטנה, וזאת מבלי להתייחס לחלק של הפגיעה שלי.
סיפרתי לך על כמה ארועים שההתנהגות שלך כלפי פגעה בי, האם בכולם האחריות היא רק שלי?
אין לקיחת אחריות, אפילו לא הודאה באירועים שקרו, זה לא רק כסף שהובטח ולא ניתן בסופו של דבר, או הפצת מידע עלי מבלי לבקש טרם לכך את רשותי אלא הבריחה מכל התנהגות מוסרית בטענה ש"זכותי".
אני חושבת שהבעיה התחילה ממני, בכך שהתייחסתי אליה כמו אל אישה בוגרת, אחראית, בעוד שמעשית כשמדובר בלקיחת אחריות על הבטחות היא מתנהלת ומתנהגת כמו ילדה קטנה. שרוצה זכות להגיד מה שהיא רוצה אך לא את האחריות שמגיעה עם ההבטחות והציפייה לקיומן.
יש אנשים, שאוהבים מאוד, רוצים לעשות טוב, אבל לא לוקחים אחריות על הבטחות שלהם, חוזרים בהם, ולא יוציאו מהפה את המילה 'את צודקת.' 'טעיתי'.
הם לא מסוגלים להבין את הקשר בין המילים שלהם לבין ההתנהגות.
שהם מעוניינים לשמוע אמירות קלות נוחות עבורן.
הם לכאורה משתוקקי לשיחה "בואי נדבר", אבל אם נגיע במהלך השיחה להבטחות שהופרו, מעשים שגרמו לפגיעה, צריך להפסיק את השיחה. איך אפשר לדבר עם מישהו שלא לוקח אחריות על הבטחות שלו? שמעמיד פנים שהוא לא זוכר, וגם כאשר הוא זוכר שביצע פגיעה הוא ממעט בחשיבות שלה?
שלום לך.
אני יכולה לדמיין כמה מכאיבה ומתסכלת יכול להיות שיח כמו שתיארת.
היכולת לקחת אחריות ולשאת את האשמה המתעוררת סביב פגיעה באדם אחר היא יכולת נפשית מורכבת ובמובן זה, אני לא בטוחה ששינוי גישה מצידך בהכרח יביא לשינוי משמעותי. אפשר, במידה וזה רלוונטי למקרה, לבוא לשיח מעמדה שאינה תוקפת אלא מבקשת לקרב ולשקם את הקשר. אפשר וחשוב גם לקחת אחריות על חלקך בדינמיקה (כמובן אם זה רלוונטי ונכון). עם זאת, במידה וההתנגדות למגע עם האשמה היא גבוהה, יתכן וגם גישה כזו לא תביא לשינוי של ממש. במקרה כזה, תצטרכי לבדוק מה יותר נכון עבורך- להמשיך ולהתעקש על קבלת מענה מותאם יותר לצרכייך, או "להתאבל" ולאט לאט לנסות להפנות את האנרגיות האחרות במקום אחר.
ליטל
תודה רבה על התשובה המפורטת
היא עזרה לי והרגיעה אותי וגם נתנה לי הרבה נקודות למחשבה
לגבי מה שכתבת על העלאת תדירות הפגישות זה משהו שגם המטפלת שלי הציעה...
ואני חושבת שאני באמת זקוקה לזה. רק שזה יוצא לי יקר מאד...
האם זה לענין לבקש הנחה כלשהי? מקובל?
אני לא רוצה להיות חוצפנית...
שלום שירה,
שמחה לשמוע שהדברים נגעו ותודה ששיתפת.
בהחלט לגיטימי לבקש הנחה על מפגשים דו שבועיים.
ליטל
עולה לי שאלה בימים האחרונים:
הרי הקשר עם הדמות הטיפולית הוא קשר מלאכותי, בעצם יצרנו פה קשר שלא היה קורה באופן טבעי לולא הפסיכולוגיה הומצאה, ויש לו את המגבלות שלו. עכשיו מצד המטופל מצופה לתת את כולו לקשר, לבטוח, לשתף, ומצד שני כשהוא עושה את זה "עם כל הלב" הוא עומד לחוות אכזבה, כי תמיד זה יהיה חד סטרי, ולא יוכל להיות שלא במסגרת ה50 דקות, זה בעצם קשר "להשכרה". השאלה אם זה לא סוג של תרמית וכשהמטופל מכניס את המטפל לליבו הוא תמיד יחווה אכזבה.
לא מאשימה את המטפל שברור שצריך להיות גבולות עבורו.
רק שאם זה היה יותר "ייעוץ" ופחות "קשר" היה הרבה יותר קל למטופל לתפעל את זה.
אני מהרהרת בזה כי נכנסתי לקשר רגשי (לא רומנטי) חזק מאוד למטפל שלי, והייתי רוצה להחזיר את הגלגל לאחור ולא להתמסר לקשר הזה מההתחלה, עכשיו קשה לי לצאת מזה. הייתי בעבר אצל פסיכולוגים שונים לגבי הילדים שלי ואף פעם לא נתתי את כל הנשמה לאותו פסיכולוג, וככה נתרמתי מעצותיו בלי להכנס למערכת יחסים של קשר מטפל- מטופל. פשוט נעזרתי בידע ובניסיון בלי ליצור את הקשר הזה שגורם רק לכאבי לב.
האם פספסתי משהו?
שלום חן.
הקשר הטיפולי הוא אכן "מלאכותי" במובן של התפתחותו במסגרת מקצועית ולא מתוך חיי היומיום, אך מה שקורה בתוכו, כאשר הקשר הטיפולי אכן מתפתח, הוא כלל לא מלאכותי ולהיפך- יכול להפגיש את המטפל והמטופל עם חוויות רגשיות עמוקות. לאור זאת, אני מציעה להתייחס לדברים שאת מתארת לא כ"אמת" על הקשר הטיפולי אלא כעל חוויה נפשית. נשמע מדברייך שאת פוגשת כרגע מתוך הקשר הטיפולי היבטים הנוגעים לאמון, תלות, קרבה ושהמפגש מעורר לא מעט חרדה וכאב. מאחר שכך, אני משערת כי נפשך מבקשת לעבד ולבחון דבר מה דרך התחושות שעולות ולכן מאמינה שהתייחסות ועיבוד שלהן בטיפול יכולים לקדם ולהצמיח נפשית.
ליטל
הי
קודם כל תודה על הפורום הוא נותן לי המון גם כשאני לא מתיעצת באופן אישי...
בזמן האחרון החלו לצוץ בטיפול כל מיני נושאים שהיו סגורים בתוכי המון זמן. דברים ש"שכחתי" שהיו פתאום התחילו להציף... נורא קשה לי עם זה בטיפול עצמו למרות שאני מאד אוהבת את הפסיכולוגית שלי קשה לי מאד לשחרר רגשות מולה משהו בתוכי לא מאפשר לי וזה יוצר מצב של מאבק פנימי עם הרגשות שרוצים לצאת לבין המשהו הזה שחוסם אותם... ואני יוצאת מהטיפול מותשת ממש פיזית... ואחר כך בבית זה משאיר אותי עם ענן שחור שמרחף מעלי... בעיקרון אני בן אדם חי אני עובדת ופעילה אני משקיעה מאד בילדה שלי אבל לאחרונה כל הפעולות האלה לא מצליחות להנות אותי ואני קמה כל בוקר בתחושה נוראית שבא לי לא להיות... הפתרון הקל בשבילי זה פשוט להשאר לישון לפחות כשאני ישנה אני לא מרגישה... אבל אני לא עושה את זה כמובן כי יש לי מחויבויות...
אני מביאה את זה לטיפול אבל כל עוד המאבק הזה נמשך אני לא מצליחה לקבל את העזרה הנדרשת. וגם אם היא מבינה כמה קשה לי ונמצאת שם איתי בכאב זה עוזר לי נקודתי ולא לאחרי... לחיים עצמם...
אני כותבת עכשיו כי קמתי מקודם עם הרע הזה ורע לי כל כך ניסיתי למצוא עצות להתמודדויות עם דיכאון בגוגל אבל לא הצלחתי... אני זקוקה לעזרה איך אני יכולה לעזור לעצמי
ממש תודה רבה
וסליחה שזה יצא כל כך ארוך
שלום שירה.
אני שומעת את עוצמת הסבל, אך מאחר ואת משייכת אותו לתהליך הטיפולי ולתכנים הנפשיים המתעוררים במסגרתו, נדמה לי שחשוב במיוחד להקשיב לו בטיפול ולהבין את משמעותו, ומתוך כך לבדוק האם ואיזה מענה יוכל להקל עלייך. לצורך העניין, הסבל שאת מתארת יכול לנבו ממגוון סיבות ודינמיקות נפשיות כמו הגנה מפני אפשרות לפגוש תכנים נוספים, דרך לאותת למטפלת על כך שאת זקוקה לה באופן אינטנסיבי יותר, החמרה דיכאונית המרמזת על צורך בהרחבת הסיוע (למשל, טיפול תרופתי או העלאת תדירות הפגישות), "סיפור" של הנפש על הבדידות המתעוררת במקומות הקשים ביותר וכן הלאה. בהתאם, נדמה לי שרק מתוך הבנת משמעות הסבל בנקודת זמן זו, תבוא גם ההקלה, בין אם דרך פתרונות מציאותיים ובין אם דרך העיבוד שיתאפשר בטיפול.
בכל מקרה נסי לזכור שעלייה בעוצמת הסבל אכן עשויה לאפיין שלבים מסוימים של הטיפול הפסיכולוגי, וכאשר מצליחים לצלוח אותה ולהתפתח דרכה, בדרך כלל חל שינוי נפשי משמעותי.
ליטל
היי ליטל אני ממש אשמח שתעזרי לי בפענוח הסטואציה
אני סטרייטית נשואה ואמא לשניים
חויתי תקיפה מינית מאישה בת 30 כשהייתי בת 18
במהלך התקיפה שנמשכה כשנה נהגה התוקפת לצפות איתי בפורנו לסבי
לא ספרתי לאף אחד.
היום 7 שנים אחרי התחלתי לאחרומה לחלום חלומות ארוטיים על עונג מיני עם בת
זה מפחיד אותי זה מציף אותי ואני לא יודעת מה זה אומר
המחזור שלי משובש כבר כמה חודשים ולכן לא שכבנו(דתיים)
יכול להיות שזה קשור?
מה זה אומר עליי כסטרייטית החלומות האלה?
אני נורא פוחדת
אשמח לתשובה
שלום לך.
אתחיל מהסוף- אני חושבת שלא כדאי לשים את כל הדברים שאת מתארת תחת כותרת של "מה זה אומר כסטרייטית". המיניות היא דבר רחב שאינו מסתכם במיניות "נטו" אלא נוגע בהיבטים נוספים הנוגעים לקשר, למפגש עם גופנו שלנו ועוד- ובפרט כאשר היבטים אלו באים לידי ביטוי בחלום, וכאשר חלומות אלו עולים בזמן שנמצאים בטיפול פסיכולוגי. במילים אחרות, החלומות לא בהכרח אומרים דבר מה על נטייתך המינית, אלא מספרים ככל הנראה דבר מה על אזור נפשי שאת משוטטת בו וככל הנראה מבקשת לעבד יותר. לכן, מציעה להביא את החלומות לטיפול, להתבונן באסוציאציות העולות סביבם ולחקור בסבלנות וברוגע את משמעותם.
ליטל
שלום,
לבני בן ה23 בת זוג שאינה מחוסנת נגד הקורונה,אנחנו בית מחוסן ולא מכניסים אנשים שאינם מחוסנים, אנו נמצאים בבעיה שהוא מעוניין שתישן אצלנו ואנו חוששים מכך .הוא טוען שגם ככה הוא איתה אז מה ההבדל ..אצלה אינו ישן מחוסר מקום.
איך להתמודד עם המצב ?
מצד אחד מבינה אותו מצד שני איננו רוצים לשבור את המוסכמות שלנו בעניין (לידיעה ,גם אחי אינו מחוסן ולכן אינו נכנס אלינו) אשמח לדעתך תודה.
שלום שרון.
תשובתי אלייך בשאלה זו זהה לתשובתי הקודמת אלייך בנוגע לחבישת הכיפה- סמני מהו הקו האדום שלך, חשבי על משמעויותיו והשלכותיו (לשני הכיוונים) וקבעי את בחירותייך בהתאם. בהקשר לקורונה, שווה לבדוק האם יש פשרה שתאפשר לכם לחוש רגועים, למשל עריכת בדיקות לפני הביקור בביתכם.
ליטל
שלום, בימי שישי אנחנו נוהגים לעשות קידוש, ביתי והחבר שלה (בני 26) מגדירים עצמם אתאיסתים, העניין הוא כשהם באים אלינו לארוחת שישי, כול הבנים שמים כיפה והחבר של הבת שלי לא שם כיפה. יצא שפעם אחת הוא שאל את ביתי בשקט האים לשים והיא לחשה לו , לא ....
לי העניין מאוד מפריע ואני לא יודעת מה לעשות? האם לבקש ממנו לשים כיפה, האם להבליג
ניסיתי לפני מספר חודשים לומר לה "על הדרך" באחת השיחות שלנו היא התפוצצה עלי
אשמח לתשובה, תודה מראש
שלום אוריה.
אני מתקשה להציע תשובה "אובייקטיבית" לשאלתך משום שלכל אחד מאתנו יש קווים אדומים שונים. במקרים מסוימים ההחלטה כיצד לפעול נובעת מקווים אלו ומהנכונות שלנו לקחת אחריות על הבחירות הנובעות מכך. לצורך העניין, אם חבישת כיפה בקידוש היא מבחינתך קו אדום, אין אלא לומר זאת לביתך, כמובן ברוח טובה ורגועה, ולקחת בחשבון שהתוצאה יכולה להיות כעס, פיצוץ ואולי אף סירוב להגיע לארוחת שישי. אם חבישת הכיפה אינה קו אדום מבחינתך ואת מוכנה לקבל אותה, אני חושבת שכדאי לקחת את ביתך לשיחה (עדיף שלא בזמן אמת בארוחת שישי אלא בזמן "נייטרלי" ונינוח יותר), ולומר לה שאינך יכולה לכפות דבר עליה ועל בן זוגה, אך שנושא הכיפה מפריע לך ביותר- ושאת משאירה בידיה את ההחלטה מה לעשות עם ידיעה והבנה זו. במידה ותבחרי בכיוון זה, גם כאן חשוב לעמוד מאחורי בחירתך ולא לשמור טינה או להפעיל לחצים במידה והבחירה תהיה שלא תהיה לחבוש כיפה.
ליטל
שלום,
כתבתי בעבר בפורום. אני סטודנט לרפואה עם ליכן פלנופילריס(נשירת שיער צלקתית). איבדתי את רוב שיער הראש, הגבות, ריסים ושיער גוף בפרק זמן קצר. כיום אני לא מזהה את עצמי במראה. אני לא מסוגל לקבל את זה שאני צריך לחיות עם מום שכל בוקר אני צריך לראות אותו במראה. לאחרונה, יש לי מחשבות אובדניות שמלוות אותי כל היום. לפני כשבוע שפכתי על כל אמה ויד שמאל מים רותחים. הכאב הפיסי לא השתווה כהוא זה לכאב הנפשי שאני נושא עמי יומיום. אני מרגיש שנדחקתי לפינה ואין מוצא- האבחון היה מאוחר, התרופות לא עובדות, רוב השיער הלך ונותר לי נזק בפנים ובגוף ואני צריך להמשיך לחיות עם מחלה כרונית ללא ריפוי. לעולם לא חשבתי שאגיע למצב הזה שאני כבר לא אוהב לחיות ורוצה לסיים את חיי. אני יודע שיש פתרונות אסתטיים- יש לי יחידת שיער למשל אבל אני לא יכול לעכל את זה נפשית שאני צריך להדביק את כל הפנים שלי מחדש- גבות, ריסים זיפים וכו. ההרגשה הזו שאני צריך לייצר מחדש את תווי הפנים שלי היא נוראית. אני לא מסוגל למחוק את הזכרון של המראה הקודם שלי. אני יודע שבסוף ההחלטה היא שלי אם לבחור בחיים או לא וכל החלטה היא לגיטימית ואני חושב שאף אחד לא יכול לשפוט אותי. התחלתי טיפול פסיכולוגי אבל אני מאוד סקפטי ואני לא חושב שזה יכול לעזור כי זה לא ייתקן את המום, תזכורת למחלה שאני נושא עמי. את חושבת שיש אולי מצבים שלא ניתן לסייע להם מבחינה נפשית? אני שואל משום שקראתי על מקרה שבו בחורה צעירה ששפכו על פניה חומצה ונותרה עם צלקות רציניות בפנים טופלה במשך שנים על ידי פיסכולוגים ופסיכיאטרים אך התאבדה בסוף. אחד הפיסכיאטרים שלה אמר בכתבה שהוא מרגיש שאף אחד לא יכול היה להציל אותה. תודה רבה.
שלום לך.
אני שומעת את עוצמת הסבל שלך, וטוב שפנית לטיפול ושאתה מנסה לסייע לעצמך למרות הסקפטיות. תיאורטית אפשר להניח כי יש אנשים שלא יוכלו להיתרם מספיק מטיפול פסיכולוגי, אך מרבית האנשים לא רק נעזרים בטיפול וחווים הקלה, אלא גם צומחים נפשית מתוך הסבל שהביא אותם לטיפול. נשמע מדבריך שהמחלה בה חלית היא בעלת אפקט טראומטי ומטלטל בפני עצמו, אך גם מפגישה אותך עם היבטים נפשיים עמוקים, לא מודעים ולא מעובדים. בטיפול, יצירת גישה ואפשרות לעיבוד אזורים כאלו היא בעלת אפקט עצום הן ברמת הקלה והן ברמת השינוי והתנועה הנפשית, ואני לא רואה סיבה להניח שאתה לא תוכל להגיע להישגים נפשיים אלו. נכון, זה יכול לקחת זמן ומלווה כרגע בסבל משמעותי, אבל אין סיבה להתייאש ולהניח שתמיד תחוש כך. לאט לאט.
ליטל
שלום,
ביתי בת 21 מוצלחת ובוגרת שמבינה את החיים,יצאה עד לפניי כחודשיים עם בחור כמה חודשים ,נפגעה ממנו מאוד ,סיפרה לנו דברים רבים ולא טובים עליו ועל משפחתו .
הזמן עבר ולא היו בקשר,אתמול סיפרה לי שהם דיברו והחליטו להיות ידידים ..בינתיים,אמרתי לה שהיא הצליחה להפתיע אותי משום שאמרה חד משמעית את כל הסיפור בעבר ושאין מצב שהיא תדבר איתו .אמרתי את דעתי בעניין שאיני רואה זאת באופן חיובי משום שנפגעה מאוד וכל הסיפורים מסביב אך שאני מכבדת את דעתה וזו החלטה שלה,היא מצידה ביקדה שאתייחס אליו טוב כאשר יגיע לבקר בביתנו מה שמאוד קשה לי אחריי מה שגרם לה .היינו צריכים להרים אותה מהקרשים אחריי הפרידה..מה אני עושה? מבינה שצריכה לכבד את דעתה ,מצד שני בוער בתוכי לראות אותו ובצורה נעימה לומר לו שאני מקווה שהפעם לא יפגע בה. הקשר בבינו הוא פתוח וכן נכון להיום אך יש בביתי קצת מרדנות שאם לא זורמים איתה היא נעטמת מה שאיני רוצה שיקרה ,אשמח לדעתך תודה.
שלום שרון.
את מתארת את ביתך כאישה צעירה אך בוגרת ו"מבינה עניין" ואם אני מבינה נכון, מדובר אמנם בקשר שפגע בה אך לא בקשר מתעלל או מסוכן. לכן, ולאור ה"היאטמות" המעבירה מסר לגבי נחישותה לדבוק בדעותיה ובחירותיה, אני חושבת שיש לכבד את בחירותיה גם אם יהיה להן מחיר של פגיעה וכאב. אינך חייבת להעמיד פנים שאת אוהבת את הבחור- אך נדמה לי שמאחר והבית הוא גם ביתה של ביתך, יש הגינות בקבלת פניו באופן מכבד ומבלי "לסגור חשבונות". דאגתך והרצון שלך לשמור על ביתך מובנות אך בנסיבות שאת מתארת, נשמע שהדבר הטוב ביותר שתוכלי לעשות הוא פשוט להיות לצידה וללוות אותה, בשמחתה ובכאבה.
ליטל