פורום טיפול נפשי

יש לי חבר טוב כבר 13 שנה.
הוא חבר רעיל מאד שאני לא מדבר איתו כמעט שנה.
שקראתי באינטרנט מה זה חבר רעיל פשוט את כל התכוונות שהיה רשום זה כיאלו נכתב על החבר הרעיל שלי. (לכול הרשום בחבר רעיל ראית סיטואציות הקשורות אליו).
יש לי גם בעיה חברתית ואין לי חברים נוספים.
קשה לי מאד לתקשר עם אחרים.
קשה לי מאד לדבר עם אנשים על דברים איישים.
קשה לי להפתח לאנשים.
אני תמיד בוחן אנשים.
אני ביקורתי מאד.
אני בנאדם קר.
אני סגור מאד.
אני מאד צייני בחיים. שזה הורס לי המון.
יש לי בעיה בלתקשר עם נושאים איישים עם אנשים חדשים או שאני לא פתוח איתם או שאני פשוט בורח.
יש לי מעט מאד חברים אבל לא יחסים אישיים ובקושי נפגשים.
החבר הרעיל שהיה לי היה מאד מצחיק אותי הרבה תחביבים שמשלמים אחד את השני וגם יחיסי מין ותכונות אישיות היה מאד כייף שאני אוהב אותו.
אבל כל יום אני חושב אליו ומתגעגע אליו אבל אני יודע שתוך תוכי אני לא רוצה לדבר איתו שהוא מסוכן לי.
נמאס לי מהמחשבות אליו.
נמאס לי להזכר בו כל יום מחדש.
אני גם מאד בודד אך בחיצוני זה לא נראה ככה.
אני חייב לציין שאני לא נמצא בחרדה או בדיכאון.
התרגלתי למצב שאני נמצא.
אני חושב על החבר רעיל שלי שהוא הכי לא טוב בשבילי ואני יודע את זה ולא מדבר איתו בגלל זה.
אבל נמאס לי להזכר בו כל יום ועל הרע שהוא עשה לי והכי מצחיק שאני מאד מתגעגע ואוהב אותו.
איך אני יכול להוציא אותו המחשבות שלי מהראש כי זה מאד קשה ביום יום.
אני גם בנאדם צעיר שלא עובד שקיימת לי גם מחלה כרונית שבגללה אני לא עובד.
99 אחוז מהזמן אני בבית ובמיטה לבד.
אשמח לתשובה איך באמת אפשר להוציא אותו מהמחשבות שלי במצב הקיים שלי.

אני חייב לציין שמאז שהוא יצא מהחיים שלי ויש נתק אני סוג של מותש נפשית.
במיטה לא עושה כלום לא חושב על כלום אני מרגיש לבד בעולם.
אבל בגלל התכונה של העצלנות שלי אני לפעמים לא מתקלח לא עושה כלום כי אין לי כוח לכולם ובלי מחשבות בראש רק מותש.

פעם ראשונה שאני מספר את הסיפור האיישי שלי ואת התכונות שלי ומרגיש ככה פתוח כי זה בעילום שם :)

איך אני יכול לנתק את החבר מהמחשבות שלי עליו.

תודה.

מה לעזעזל אני אמורה לעשות עם הלב המדמם הזה שלי
ולמה אני כזאת מורכבת גאד למה
נמאס לי מעצמי
למה ככ מציק לי לשמוע על מישהי שאני מכירה שמטופלת אצלה
ולמה אני מרגישה שאני חיבת אותה אלי ושתאהב רק אותי
זה פשוט מום ופגם באישיות החרדה הזו
אני אשכרה בנאדם פגום
ליטל ישלך מה לענות לי על הדבר הזה? זה משבש אותי כבר
אני רוצה לשמוע עד כמה זה מטורף בעיניך ואיך את מפרשת את הדברים.

שלום,
ביתי בת 22 יוצאת עם בחור עצלן דתלש אשר משפיע עליה לרעה ,כולנו בבית רואים זאת ואומרים את דעתנו אך אהבה עיוורת והיא מאוהבת ...אציין שגם חברייה אומרים את דעתם עליו והיא בדיוק כמו שלנו.
אני מבינה שאין שום מילה שאגיד שתשנה את המצב ולכן נושכת שפתיים וסובלת בשקט.כאשר היא משתפת אני אומרת את דעתי דוגמה,אמרה שהוא אדם ללא תוכניות קדימה ..(בן 24,) לא עובד כרגע,אמרתי לה איך את מסתדרת עם זה שאת הבחורה הכי מסודרת ויודעת מה רוצה קדימה בחיים וכו,אמרה שזה הוא וכל אחד שונה.מאז שאיתו הפכה לאדם שונה ,הוא אדיש המחץ שחוץ משלום לא מפטפט או יוצר שיח איתנו ,גם איתה אומרת שהוא שקט אבל זה הוא...הוא לא אוהב טיולים ,בילויים כפי שהיא מה שגורם שהיא חוזרת מהעבודה והוא מתייצב אצלנו ישן אוכל וחוזר חלילה ,אני ניגמרת מזה ויודעת שאין לי מה לעשות ,לא רוצה להפסיד אותה .אשמח לדעתך מה בכל זאת ניתן לעשות אם בכלל תודה.

שלום,
שלחתי את בני לטיפול פסיכולוגי בשל קושי והרגשת תקיעות ורצון להבין דברים (לאחר השחרור מהצבא ולאחר הטיול הגדול).
מדובר בבן 24, שלפני הטיפול היו לו רוב הזמן יחסים טובים עם בני המשפחה, למעט ויכוחים פה ושם, התנהג באופן רגיל, אהב את עצמו, היה עם ביטחון עצמי, והרבה הומור.
לאחר מס טיפולים שמתי לב שחל בו שינוי לרעה. כשדובבתי אותו הסביר, שהפסיכולוג אומר שכל מה שהוא חווה זה בגלל הוריו, שלא היינו הורים מספיק טובים.
כשבני סיפר לפסיכולוג על אירועים מסוימים עם אחיו, הפסיכולוג דאג לחזק אותו ולהוציא את אחיו כאשמים.(זאת לפי דבריו). וכל זאת רק מדברים שהוא סיפר מנקודת מבטו הסובייקטיבית.
לאחר מספר חודשים של טיפול, שמנו לב שהביטחון שלו ירד, פחות סומך על עצמו, מאשים את הוריו ואחיו במה שעובר עליו, מתלהם, עונה בבוטות, כעוס רוב הזמן ואומר שהוא שונא אותנו.
בהיותו ילד הוחרם ע"י מס מועט של ילדים, אך אף פעם לא היה בודד, תמיד היה מוקף בחברים רבים שרצו בקרבתו, ולכן הדבר הפריע לו באופן מועט בלבד (לדעתו אפילו לא הפריע כלל). בטיפול נאמר לו שילד מוחרם תמיד ירגיש מוחרם. ולמרות שהבהיר שהוא לא הרגיש כך ולא מרגיש כך, הפסיכולוג התעקש על כך, וכיום הוא מאמין בזה.
כששלחתי אותו לפסיכולוג חשבתי שמטרת הטיפול היא העצמה, נתינת כלים להתמודדות עם אנשים ומצבים, חיזוק האגו, ונתינת כלים לראות את העולם כמקום שטוב ונעים לחיות בו, תוך שימת מראה מול הפנים, על מנת שיוכל להבין את טעויותיו, ילמד ויפיק לקחים לעתיד.- דבר מכל זה לא נעשה. על כל פנים לא נראה שנעשה.
השאלה: האם נבירה בעבר ומציאת אשמים, תוך סכסוך עם בני המשפחה, זה הטיפול המקובל? האם לא משתמשים היום בפסיכולוגיה חיובית והעצמה? האם יש מטפלים שונים עם סוגי טיפול שונים? והשאלה העיקרית: האם בכלל כדאי להמשיך בטיפול הזה, שנראה שגורם לו יותר נזק מתועלת?
בתודה

לפני שלוש שנים טופלתי עי פסיכולוגית שאבחנה שיש לי סומטיזציה.

היום אני בגיל 57 וכל פעם כואב לי משהו אחר , זה מכניס אותי לחרדה אני לא מפסיקה לחשוב על זה ושהכאב חולף איבר אחר כואב ואני שוב מוטרדת וחושבת על הבעיה וקוראת האינטרנט .
הבעיות קיימות אני לא ממציאה
אובחנו עם , דלקת בשתן,
יש לי ריפלוקס וושתי
שיעולמטורדני עם ליחה כבר צקופה
מפריע לי שאני מתעסקת עם הכאב ולא מצליחה להמשיך הלאה ,
הכאב גורם לי לחרדות וחוסר שקט
שאלתי , האם סןמטיזציה יכולה לגרום לדלקת בשתן??

היי, אני והבן זוג שלי נמצאים יחדיו שנה ו3 חודשים. מלחתכילה אני זו שהחזקתי את הקשר והוא רצה לוותר כל הזמן, שכנעתי אותו להשאר והוא זה שהשתכנע ואמר בתכלס לא היתי הולך אם לא היתי רוצה והוא מהטיפוסים שבדרכ עוזבים כשהם רוצים. הוא מאוד פגועה ומגיע ממשפחה ביקורתית ומערכות יחסים לא מוצלחות ולא מאמין יותר מדי שיצליח תת מערכת יחסים.
אנחנו כבר גרים יחדיו ואת רוב השכר הוא משלם ואני נכנסת ועוזרת כמובן כמה שאני יכןלה מאחר ואני מרוויחה פחות אבל הוא נותן לי בטחון מאחר ואחרת אני מוצאת את עצמי בבית של ההורים שלי(מפחיד אותי שיש פה איזה מקום של תלות)

אני מהצד שלי
קורה מצב שבכל פעם שאנחנו רבים הוא רוצה שאני אשחרר ממנו ואני לא מבינה ואני משתגעת ורק חונקת אותו עד שהוא לא עונה על צרכיי.
אני נורא מפחדת. מפחדת לאבד אותו.
בפעם האחרונה הערתי אותו בלילה ברמה שכבר מביכה ואני באותו רגע לא מרסנת את עצמי ולא קולטת אפילו מה קורה. הוא נשבר ואמר לי דיי אנחנו צריכים לקחת מרחק כל אחד לביתו ולא שחררתי, לא נתתי לו עד שהוא לא יצא מהבית בכח ואמר לי אני לא חוזר עד שאת לא יוצאת ואת לא חושבת בהגיון.
אני מבינה מהצד איך זה נראה כמובן.. אני נמצאת גם ככה בטיפול שהוא המליץ לי ללכת ולעשות לפני שנה ודברים לא השתנו בהרבה.
עובדה שעדין אני לא משחררת ממנו, גם עכשיו אחרי שהוא אמר שכבר נפרדנו רק כשהוא אומר שהוא נפרד אני מתחילה לעכל ומנסה להשתנות בשבילו ולפעול בצורה אחרת. ניסיתי בכל דרך אפשרית לשכנע אותו להשאר ורק אחרי יומיים יצאתי מהבית וחזרתי לבית של ההורים שלי ואני כל הזמן מחכה ומקווה שהוא יוכל לחזור להיות שם איתי. אני נורא מחזיקה את עצמי מלשלוח לו הודעות. כמובן שאני מבינה שאני צריכה לתת לו זמן לחשוב אבל נורא קשה לי לרסן את עצמי.
הוא אמר שהוא לא יכול להמשיך במצב הקיים וזה מאוד מלחיץ אותי מאחר ואני יודעת שדברים לא ישתנו ביום וביומיים, זו ההתמודדות שלי עם דברים ופחדים, המטפלת שלי אמרה שאין לי הרבה עולם בלעדיו אבל קשה לי להתחיל לחשןב ולהעסיק את עצמי כי לרוב אני חוזרת מאוד עייפה אחרי העבודה ואין לי יותר מדי זמן לעצמי, ואני צריכה לבשל וללכת לישון.
אני פגועה מאוד ולא יודעת אם אני נמצאת בכלל במצב שהוא טוב לי, נורא עצוב לי שהוא כביכול שולט בסיטואציה ומחליט אם להשאר או לא.. ושוב כמובן אחרי שאני ניסיתי לשכנע אותו. אז אני נותנת לו את הזמן שלו עם עצמו לחשוב אם הוא רוצה בכלל להשאר אבל אני מנסה להבין איך להבא אני קולטת את המצב ומשחררת ממנו בזמן כי אני נכנסת לחרדה לא הגיונית שאני קולטת רק בדיעבד, גם הסברתי לו שיש לי רצון ענק להשתנות ולהפוך את זה לבריא.. אני אשמח לשמוע מה אתם חושבים על כל המצב ומה הדבר הבריא והנכון לעשות. אני מרגישה שהמחשבות מציפות אותי ואין לי מקום בריא לחשוב עם עצמי לרגע כי אני בחרדה מתמדת עם מה יהיה עם הקשר.

שלום, מקווה שזה לא מוזר מידי, אבל זה קצת מטריד אותי ואשמח להסתכלות אובייקטיבית יותר ממני:
כשיש לי הרבה הודעות לענות עליהן ברשתות (ווצאפ ואינסגרם) אני שמה לב שאני נלחצת, אפילו שאלו הודעות כמו ברכות יום הולדת נעימות לצור שאני מברכת עליהן לצורל העניין, כשזה בא במסה זה מרגיש כאילו כל ההודעות והמילים מעורבלות ומרחפות לי בראש עד שאענה להכל וכשאני עונה קשה לי להתרכז בטקסט ולוקח לי המון המון זמן לכתוב תגובה כי אני לא מצליחה להירגע...
וגם, מקווה שזה ייצא קצת ברור - כשאני כבר שולחת את ההודעה סוף סוף לנמען, אני חושבת על זה שהוא פשוט מקבל את ההודעה שלי בלי לדעת שלפני כמה שניות התנהגתי כלכך מוזר ואני פוחדת שזה יעשה לי תחושת אי נעימות כלפיו.
זה ממש מוזר? מה קורה פה בעצם? אני אוהבת את העבודה שלי ופוחדת שאכנס לערפול כזה במסה של הודעות. תודה רבה על התשובה

שלום וברכה,
ארצה לתאר מוטיב של בריחה וטשטוש שחוזר אצלי בחיים. אני מנסה להבין את המשמעות שלו, מהיכן הוא נובע וכיצד להתמודד איתו.

במצב של תסכול עמוק/רגושת קשים, כעס מאד חזק - רגשות שיפגשו אותי בדרך כלל רק במרחב הזוגי (גם כשיש רגשות כאלה מחוץ לנישואין זה קליל, בר שליטה וחולף מהר). במצבים האלה אני חווה סוג של פחד כזה, שם אני בורח ל'פורנו'.
כעת אדגיש - באופן כללי אני לא רואה פורנו בכלל, לא מאמין בזה, לא אוהב את זה, גם מבח' ערכית וגם מבח' רגשית. זה לא משהו שהוא חלק מהחיים שלי במובן הרגיל שלהם.
במצבים האלה (אחת לכמה שבועות/חודשים) אני מרגיש פחד מלהתמודד ואני צופה בפורנו (לעיתים כמה פעמים ברצף).
לאחר מכן אני חווה הקלה ובמקום הרגשות שהיו לפני כן מגיע דכדוך וקצת חולשה.
אציין שגם כאשר הייתי צריך להסתגל לעובדה מאד קשה לעיכול, עד כמה אשני זוכר, שוב - בהקשר זוגי - זה חזר על עצמו.
תודה רבה מראש!

שלום,
אני בן 23 , הרגשות החיוביים שלי כמו רגש של שמחה או רגש של אהבה ''לא פעילים'' לא מדובר שיש עצב על דרך ככל (למרות שיכול להיות עצב וכעס כמו כל אדם תלוי לפי החיים מה קורה ) כלומר המצב הוא נייטרלי ,אני מתפקד רגיל, מדבר עם כולם וכו' כלומר מבחינת תפקוד רגיל אפילו בעבר עבדתי תקופה במלצרות כך שהיחסי אנוש שלי טובים רק בפנימיות אני יודע שרגשות אהבה ושמחה ''לא מופעלים'' אני יכול להשתתף באירוע וכולם רוקדים ושמחים ולא ארגיש כלל כלל אפילו התעוררות של שמחה אלא נייטרלי (לא עצב) וכן על זה הדרך בעוד דברים שלמרבית האנשים יש שמחה פנימית תמידית ובנוסף השמחה מתחזקת כאשר עושים דבר שמשמח או נמצאים עם אוהב וכו' לי אין דבר זה כלל
אשמח לשמוע ראשית מה שם הדבר זה ועד כמה זה מצוי וכן על טיפול מתאים ואם יש כמה טיפולים אשמח לשמוע מה הם ומה יותר עדיף והאם זה טיפול שודאי יעבוד ואם אתם גם מפנים למומחים זה יהיה מצויין

תודה רבה

הי, בתי בת 4.5 נמצאת מגיל שנתיים וחצי בגן פרטי, גן מעורבות הורים. הגן הוא לגילאי שנתיים-חמש שנמצאים כל היום בקבוצה אחת. השנה זו השנה השלישית שלה בגן ובשנה זו חברותיה הטובות עזבו את הגן לטובת גן חובה ושכבת הגיל שעמה היא נותרה בגן היא מצומצמת (5 בנים ועוד בת, אליהם היא לא מאוד מחוברת אבל הסתדרה איתם עד עכשיו כברירת מחדל). עד לפני שבועיים הכל התנהל על מי מנוחות, שמחה ללכת לגן, נפרדה בקלות. לפני כשבועיים קיבלתי טלפון בצהריים מאחת מנשות הצוות שהבת שלי בהתקף בכי בלתי פוסק, אומרת שמתגעגעת אלי ולא מצליחים להרגיע אותה. הדבר היחיד שקרה באותו יום היה שהגרביים הציקו לה והייתה איזו התעסקות סביב זה שלא נתנה לה כנראה מענה מדוייק (אציין פה שלאחרונה גם החמירו תופעות כגון תפר בגרב שמציק, נעליים לא נוחות לה פתאום, תווית בבגד. בעבר עשינו אבחון אצל מרפאה בעיסוק אבל לא נמצא קושי וויסותי מובהק). בכל מקרה, מאז אותו התקף בכי בגן הדבר חוזר על עצמו כמעט כל יום (למעט ימים קצרים כמו שישי או יום שאני אוספת אותה מוקדם). גם הפרידות קשות מנשוא בבוקר. כמעט כל יום נשות הצוות מתקשרות בחוסר אונים או לא מתקשרות ובדיעבד אני מגלה שהיא בכתה המון במהלך היום. ניסיתי לשאול אותה, לדבר על זה, לחשוב על פתרונות (גם הגננת עשתה איתה שיחה אישית בה הן חשבו על דברים שיכולים לעזור לה שקשה ואף הכינו רשימה על דף) אבל שום דבר לא עוזר. אני ממש חסרת אונים. האם יש צורך לפנות לאיש מקצוע מתחום הטיפול הרגשי? האם יהיה נכון להוציא אותה בשלב זה של השנה ולהעביר לגן עירייה? אציין שאני מאוד מרוצה מהגן, הצוות מדהים, הגן מהמם אני בטוחה באלף אחוז שלא קורה שם שום דבר חריג אבל חשוב לי שיהיה לה טוב כמובן. אודה לעזרתכם. תודה רבה

האם פסיכולוג רשאי לכתוב ברשומה תיאור של פשע שלא נחשב לפשע לפי החוק?
אישה אשר בדקה בוואטסאפ מתי מישהו מחובר מספר פעמים ביום והפסיכולוגית טעמה שמדובר במעקב כאשר מבחינה חוקית אין הדבר.
כמו כן,האם פסיכולוג רשאי לתת חוות דעת שבעל פה עם אותו תיאור של הפשע כאשר לא מדובר בפשע לפנ החוק?

שלום,בת 50
אימי לאורך כל החיים אדם פסימי ומריר ומלאה בתלונות על טיב היחסים המשפחתיים ובכלל על כך שאנו ילדייה לא מספיקים " מחבקים אותם" ,כולנו בקשר טוב ,וכו כל המשפחות יש קשרים טובים יותר ןטובים פחות בין הגיסים/ת וכו.היא כל הזמן מוצאת את הרע בכל דבר ומשרה אנרגיות שליליות .כלל נכדייה שכולם בוגרים גם טוענים כך אך עושים וי שרואים אותם פעם בחודש.אבי אדם חולה ומוגבל אשר היא דורשת בלי סוף עזרה ודואגת לעשות ריגשי למי שאומר שאינו יכול ( כבר התרגלנו לכך ולא לוקחים ללב),כולנו אמרנו לה את דעתנו מס פעמים וגם מתרחקים כי לא נעים בחברתה גם אבי מודע לעניין אך סובל בשקט.הצעתי לה ללכת לפסיכולוג יחד שתבין את הבעיה שלה אך כמובן שהיא יודעת הכל ואנחנו לא בסדר.איך ניתן להמשיך להכיל אותה בשנים האחרונות לחייה בלי להיכנס למריבות ואי נעימות .תודה

2 אחים (מתוך 3 ילדים) מטופלים טיפול פסיכיאטרי ופסיכולוגי, בעקבות התקפי זעם
פסיכוטיים של הגדול, ונסיונות אבדניים בן 24, לבת 17 בעיה פסיכוסומטית קשה (לטענתה אינה רואה, עיוורת, לאחר בדיקות רבות בצד הבריאותי, הופנתה לטיפול), פגיעה עצמית והבעת רצון אבדני, להבנתי תופעה מאוד נדירה (העיוורון הסלקטיבי), בשני המקרים המשפחה, כולל ההורים דבקו בגירסה מסויימת לתחילת הבעיה, כולם יודעים (אחי האם, בני זוגם וילדיהם) שזאת גירסה שקרית, יתכן שהטיפול לא מתקדם בשל גירסה ראשונית לא נכונה? אני גיסתה של האם, דודה מנישואים של הילדים. *למיטב ידיעתי המטפלת של הנערה, מבינה שאין קשר בין הנאמר בהתחלה למצבה, ומאוד יתכן שהטיפול שלה מיטבי יותר, הנערה מגיעה אליה בצו בית משפט, אם לא תגיע תאושפז, בשל חשש לחייה

המטופלים, כל אחד כעת במקום אחר, ביוזמתם וביוזמת ההורים (אח 24, אחות 17), משקרים בבסיס תיאור הבעיה, בני משפחה אחרים יודעים אך אינם רשאיים להתערב, מה עושים?

בעלי ובני בריבים כל היום. הילד המהמם מאוד מאתגר נמרץ מורד לא ממושמע ומחייב השקעת אנרגיה רבה ולמרות שגם אני משתגעת ממנו לפעמים יש לי תקשורת טובה איתו. בעלי והוא כמעט לא מנהלים תקשורת חיובית. רבים מספר פעמים ביום. עונשים זה סוג התקשורת והמון צעקות. בעלי לא מפסיק לומר לו דברים כללים על אישיותו ושצריך להעביר אותו לפנימיה ועוד ואני מרגישה שהוא גומר עליו. אין בינהם שום רוך רק בריונות. בעלי אמר שהרים ידיים והוא פשוט צריך כמה ימים בשבוע לא להיות איתו במגע. אני כאמור מבינה את האתגר הוא לא ילד קל אבל מלא קסם ולבעלי לדעתי אין שום גישה חינוכית נכונה. אני רוצה הדרכת הורים מאוד קצרה וממוקדת שתאיר את עיניו כי מבחינתו הוא צודק והילד הוא זה שצריך טיפול. יש דבר כזה? מדגישה, אין סיכוי לתהליך ארוך. משהו קצר וממוקד מאוד. האם יכול להיות אפקטיבי