פורום טיפול נפשי

היי,
כבר כתבתי פה כמה פעמים, אבל הפעם זה ממש דחוף לי.

אני כרגע בבית בעייתי (מעלה בי טראומות), בעקבות טראומות ילדות (בינהן מיניות) סובלת מהתנהגויות כפייתיות שהובילו לסבילות עד כדי דה-פרסונליזציה ודה-רילזציה, ומתקשה לצאת מהבית כבר שנתיים. פרשתי מהלימודים אז, וקיבלתי פטור מצה"ל, וכרגע אני ברשימת המתנה למרכז לפגיעות מיניות והזמן המתנה ארוך כך שיכול להיות שאמתין חודשים. הבעיה היא שאני לא מסוגלת להמתין חודשים. חשבתי אפילו להיות עם פסיכולוגית פרטית רק לבנתיים אבל קשה לי לצאת מהבית וזה יתיש אותי. אני גם לא יכולה לבקש מאמא שלי שתסיע אותי כל פעם כי היא עצמה הקושי שלי וכשיתחילו לצוף דברים בעקבות הטיפול היא תציף אותי. אני גם לא רוצה לחזק את הקשר-טראומה שיש בינינו, מעדיפה לשמור מרחק וזה קשה כי אני לבד.

לפעמים קשה לי כל כך שלא אכפת לי מהשלכות, ואני רק רוצה לבוא אליה בדמעות ולהתפרק, לומר שנמאס לי ואני לא יכולה לשאת את זה יותר, אפילו שהיא הגורם לכך, אבל אני תמיד עוצרת את עצמי ובולעת את הרגשות. נמאס לי לפנטז בהקיץ כל היום על בן-זוג אוהב או חברה שאוכל לברוח איתה ולדאוג אם אילחשתי את עצמי לפנטזיות או לא או לסבול מהשלכות כמו מחשבות/תמונות טורדניות כי עם הזמן קלקלתי לעצמי את המוח והוא מאולחש מדי. יש לי כל כך הרבה דברים לדאוג להם ונמאס לי להיות לבד בזה.

גם פסיכולוגית לא תספיק, אני רוצה אנשים שיכולו להכיל אותי. ולא טיפול-יום. סוג של אהבה הורית. לפעמים זה ממש בוער בי ולפעמים פחות. לפעמים זה עולה ולפעמים זה יורד. מישהו/י שידאגו לי כי אני לא מסוגלת לשאת את כל זה. לדאוג להיות חזקה ולא להישבר בבית כי אני יודעת שינצלו את זה ואני אתחרט על זה בעתיד. הלוואי ויכולתי להיות מרוכזת אך ורק בהחלמה האישית שלי ומישהו יוכל לעשות את השאר. לספק לי מקום חם ולדאוג לשלומי, אבל זה לא ראליסטי מבחינה כללית (וגם כלכלית)- יותר מדי טוב בשביל שזה יהיה אמיתי-משמע זה באמת כזה. למה שמישהו ירצה לטפל בי בחינם בלי אינטרס שלילי כמו לנצל אותי ולפגוע בי? ועוד בנערה עם מיליון ואחת בעיות... חשוד מדי. כבר יגרום לי לא לסמוך עליהם.

זאת סיבה ראשונה לכך שזאת רק פנטזיה- הסיבה השנייה היא שבמציאות- אני מפחדת מאנשים. יש לי בעיית אינטימיות חמורה. אני מפחדת להתקרב יותר מדי, אני מפחדת מסירוב, מלהיפגע, מלהיקשר. בפנטזיה זה מרגיש בטוח, במציאות הגוף שלי לא ירצה בכך. זאת גם הסיבה להתנהגויות הכפייתיות שלי. אני צריכה קשר אנושי מהיותי אנושית, אבל מטראומות קודמות אני לא מסוגלת להיקשר ולבטוח, אז אני משתמשת באמצעים אחרים שיחליפו את הקשר האנושי ויעניקו לי את החום והאהבה בצורה שמרגישה בטוחה עבורי. אני רוצה חברות עמוקה או אפילו סתם צחוקים, אני מתגעגעת לחברות שלא הרגשתי איתן בנוח בכלל אבל לפעמים הן הצחיקו אותי עד כדי כך שלא יכולתי לנשום. גם לא הייתי כ"כ מאולחשת אז (לא היה לי זמן לאלחש את עצמי כ"כ הרבה, בשנתיים האחרונות זה כמעט 100% מהשגרה היומית שלי) אז יכולתי אשכרה לצחוק ברמה הזו. היום אני צריכה גירוי הרבה יותר גדול בשביל שאני אצחק ברמה הזו, לפעמים אני מתאמצת.

והכי גרוע, *הכי גרוע*- זה שכבר לא בא לי למות. היו לי מחשבות אובדניות בעבר אבל כשעשיתי גמילה לכמה פעמים (בערך לחודש-חודשיים) הרגשתי יותר וזה נתן לי מוטיבציה. הרגשתי גם הרבה יותר רגשות שליליים שהציפו אותי עד כדי כך שחזרתי בסוף, אבל זה היה מספיק בשביל לגרום לי לרצות להישאר. גם המחשבה על מוות די מפחידה אותי עכשיו. לעזוב את כל מה שהכרתי... אפילו אם הוא רע. זה מעבר מלעזוב את הבית, זה לעזוב את העולם. את האנושיות ואת היקום. להיקבר. זה מצמרר אותי. לא בא לי למות אבל גם לא בא לי לחיות ככה.

אני מרגישה על הקצה מלוותר על טיפול כי אני לא מחזיקה מעמד. לבחור לוותר ולהחמיר את ההתמכרויות שלי כי אני יודעת שאין לי ברירה אחרת. אין לי כוח לסבול וזה המענה היחידי שיש לי. החיים שלי יותר מדי בעייתים אז להתנתק, אפילו רק לרגע, זה יותר מדי טוב כדי שלא אעשה זאת. גם ככה החיים שלי תקועים וישארו כך כי אין לי דרך לשפר אותם, וניסיתי. באמת שניסיתי. אין לי גב. אני צריכה מישהו/י שיהיה הגב שלי. מעבר לשעות טיפוליות. ולא עובדת סוציאלית או טיפול 24/7, זה ירגיש מלאכותי מדי. סביבה תומכת. אני יודעת שאין פיתרון קסם ולא ייפול עליי נס, אז לפחות אני אדמיין אותו. פשוט נמאס לי להעביר ככה את החיים שלי.

אני לא רוצה מישהו מפנטזיה, אני רוצה מישהו אמיתי. בשר ודם מה שנקרא. שיאהב אותי ולא את הגרסה המשודרגת של עצמי בפנטזיות שלי. שאני לא אצטרך לדאוג אם אלחשתי את עצמי או לא. העובדה שאני שולטת במחשבות ובכך גם בהתנהגויות של הדמות בפנטזיות שלי מעניקה לי תחושה של בטחה, אבל גם מלאכותיות. בכל פעם שאני מחליטה לדמיין את אותה סצנה כמה פעמים, מחליטה לדמיין אותה מהתחלה כי לא אהבתי משהו ואני רוצה לתקן אותו, או סתם קופצת לי מחשבה טורדנית באמצע, אני נזכרת כמה הפנטזיה לא אמיתית. אני רוצה משהו אמיתי. להיות מופתעת למשל, לטובה או אפילו לרעה, כי כשאני מפנטזת אני יודעת הכל מראש. אני ממש מותשת כבר. אני מרגישה שאני נופלת בין הכיסאות. אני מרגישה ממש על הקצה ואני מפחדת שאני לא אהיה מעוניינת בטיפול פסיכולוגי יותר אם אחליט לוותר סופית ולהיות אדם רע מהחוסר-מוסריות שלי כתוצאה מהאלחוש, אז עכשיו אני אפילו לא יכולה להנות לגמרי מההתנהגויות הכפייתיות שלי כי אני על הקשקש ומרגישה את זה דרכן. אם אני אסחף קצת אני אוותר. אני לפעמים מתגעגעת לימים שממש אהבתי את ההתנהגויות הכפייתיות שלי ולא הייתח צריכה לדאוג לאלחוש. שנהניתי מהן במלוא העוצמה. יש לי ממש אי-שקט עכשיו והדבר היחיד שמצליח להרגיע אותי מסוכן לי. זה לבחור בעצמי או באחרים ואני מותשת. אני לא רוצה לבחור בעצמי אבל כ"כ קשה לי. אין לי כוחות יותר.

אמי נפטרה לפני שנה וחצי מסרטן, הייתה חולה במשך שנה אחת נוראית והלכה לעולמה. אני בת 25, סטודנטית, גרתי איתה וטיפלתי בה עד הרגע האחרון. לכאורה מתפקדת ומשדרת שהכל תקין אבל בפנים קשה לי. בוכה כשאני לבד, חולמת סיוטים על אמא. קשה לי להתגבר, אני רואה מן פלשבקים שלה סובלת וזה מייסר אותי מבפנים.
אני מרגישה חסרת אונים, מרגישה שהפסדתי במלחמה נגד הסרטן, כועסת שהיא חלתה וסבלה וכל הזמן תוהה לעצמי איך לא עלינו על זה לפני...
יש לי משפחה תומכת וחברים שמחזקים אותי אבל עדיין המחשבות מציקות לי.

איך אפשר לנתק את המחשבות? לשכוח את הפלשבקים הקשים ולהדחיק שאמא שלי כל כך סבלה?

אני לא יודעת איפה לשים את עצמי קשה לי כל כך אני מרגישה נורא מבולבלת לאחרונה כמו בתוך חלום שלא נגמר לא יודעת להצביע על מה ולמה נשבר לי שאני לא מצליחה להביא את עצמי שאני בפגישות לא מצליחה להתחבר לדברים שהרגשתי רגע לפניהם ואז אני לא מצליחה להסביר ולהוציא ורק אחרי שאני יוצאת הדברים /התחושות צפים והגוף שלי נהיה כבד כאילו שהוא שוקל טון ואני מרגישה מתח כאילו בדרך להתפוצץ ואני מושבתת קבוע ליממה שלמה וגם אחר כך לוקח לי זמן להתאושש. אני מרגישה קצת לא בשליטה לאחרונה על ההתנהגות שלי בפגישות ומחוצה להם. המטפלת שלי הציעה לי היום להגביר את תדירות הפגישות לתקופה בטענה שעד היום הייתי מנותקת ועכשיו קשה לי מאוד כי מתפוררות ההגנות. ואני בתגובה ישר אמרתי לה שלא קשה לי יותר לאחרונה קשה לי אותו דבר מלפני. התגובה הייתה גם כי אני בפגישות מנותקת ממה שקורה/ מרגיש לי ביניהם אז שוכחת את העוצמות וגם כי נבהלתי מההצעה הזאת נבהלתי והתבלבלתי אני מפחדת להעלות את התדירות שזה יוביל אותי לקירבה שיהיה לי קשה לשאת, שזה יוביל אותי לתלות, שזה עוד יותר יעמיס עלי נפשית, שבגלל שזה זמני אחר כך המעבר חזרה מפגישות דו שבועיות לפעם בשבוע יהיה לי קשה מאוד, אני יודעת שאני ארגיש את זה כנטישה אכזרית, כפגיעה לא נסלחת, כדחייה ואני לא רוצה להגיע למקום כזה . זה נכון שקשה לי עכשיו ואני מרגישה יותר צורך אבל מפחדת שזה רק עוד יותר יקשה עלי בדיוק היום לפני הפגישה חשבתי שמזל שהטיפול רק פעם אחת בשבוע ולא יותר כי זה קשה לי כל כך.

שוב שלום לך,
ביתי בת 22 יוצאת עם בחור און אוף, כל פעם נפגעת ממנו וחוזר חלילה ,אנו תמיד לצידה אך לשמוע מאיתנו דברים בונים או דעות ששונות מדעתה אינה מוכנה לשמוע,מצד אחד אני יודעת שאם לא אהיה זהירה ואגיד מה שאני רואה או חושבת אני יכולה להפסיד אותה ,מצד שני אני מרגישה מרצה ובולעת בלי סוף מה שנוגד את כל עקרונותיי.
אני יודעת שקשה לה לקבל ביקורת מאיתנו וזאת למרות שאנו משפחה פתוחה ומקבלת והכי חברים בבית ומצד שני מרגישה מחסום מצידה בהמון מובנים.(היא אומרת שיודעת שיכולה להפגע שוב ושוב ולוקחת את זה בחשבון).
האם להרפות ופשוט לראות ולשתוק ואוליי תתבגר ותחשוב אחרת,או לומר דברים גם שלא נעים לשמוע?אציין שבן זוגה מאוד קיצוני בהמון דברים ובדעותיו והיא נשרכת אחריו..כמו שאומרים אהבה עיוורת זה אכן כך .
מרגישה שאני מתפוצצת אשמח לדעתך ,תודה שרון.

דיברתי עם מישהי מהמשפחה שלי על כמה דברים שהפריעו לי שקרו בעבר, כל מיני דברים שאמרה לי או עשתה שפגעו בי .
כמעט את הכל היא הכחישה. על אמירה מאוד קשה שאמרה לי בעבר אמרה "לא אמרתי דבר כזה".
על פגיעה מהתנהגות שהיא כן זוכרת: "נו וכמה פעמים זה קרה". אין לה הבנה איך הקשר שלנו היום מושפע מההתנהגות שלה לפני שנים. ואין אפשרות לכל דיאלוג מבלי להסכים על נקודת התחלה, כשהיא טוענת שהיא לא זוכרת. 
"זכותי" הייתה מילת המפתח במהלך השיחה שלנו.

אמרתי לה בשלב מסוים, על כל דבר שאני אומרת לך שנפגעת ממני את אומרת לי "זכותי" כאילו את ילדה קטנה, וזאת מבלי להתייחס לחלק של הפגיעה שלי.
סיפרתי לך על כמה ארועים שההתנהגות שלך כלפי פגעה בי, האם בכולם האחריות היא רק שלי? 
אין לקיחת אחריות, אפילו לא הודאה באירועים שקרו, זה לא רק כסף שהובטח ולא ניתן בסופו של דבר, או הפצת מידע עלי מבלי לבקש טרם לכך את רשותי אלא הבריחה מכל התנהגות מוסרית בטענה ש"זכותי".  
אני חושבת שהבעיה התחילה ממני, בכך שהתייחסתי אליה כמו אל אישה בוגרת, אחראית, בעוד שמעשית כשמדובר בלקיחת אחריות על הבטחות היא מתנהלת ומתנהגת כמו ילדה קטנה. שרוצה זכות להגיד מה שהיא רוצה אך לא את האחריות שמגיעה עם ההבטחות והציפייה לקיומן.
יש אנשים, שאוהבים מאוד, רוצים לעשות טוב, אבל לא לוקחים אחריות על הבטחות שלהם, חוזרים בהם, ולא יוציאו מהפה את המילה 'את צודקת.' 'טעיתי'.
הם לא מסוגלים להבין את הקשר בין המילים שלהם לבין ההתנהגות.
שהם מעוניינים לשמוע אמירות קלות נוחות עבורן.
הם לכאורה משתוקקי לשיחה "בואי נדבר", אבל אם נגיע במהלך השיחה להבטחות שהופרו, מעשים שגרמו לפגיעה, צריך להפסיק את השיחה. איך אפשר לדבר עם מישהו שלא לוקח אחריות על הבטחות שלו? שמעמיד פנים שהוא לא זוכר, וגם כאשר הוא זוכר שביצע פגיעה הוא ממעט בחשיבות שלה?

תודה רבה על התשובה המפורטת
היא עזרה לי והרגיעה אותי וגם נתנה לי הרבה נקודות למחשבה
לגבי מה שכתבת על העלאת תדירות הפגישות זה משהו שגם המטפלת שלי הציעה...
ואני חושבת שאני באמת זקוקה לזה. רק שזה יוצא לי יקר מאד...
האם זה לענין לבקש הנחה כלשהי? מקובל?
אני לא רוצה להיות חוצפנית...

עולה לי שאלה בימים האחרונים:
הרי הקשר עם הדמות הטיפולית הוא קשר מלאכותי, בעצם יצרנו פה קשר שלא היה קורה באופן טבעי לולא הפסיכולוגיה הומצאה, ויש לו את המגבלות שלו. עכשיו מצד המטופל מצופה לתת את כולו לקשר, לבטוח, לשתף, ומצד שני כשהוא עושה את זה "עם כל הלב" הוא עומד לחוות אכזבה, כי תמיד זה יהיה חד סטרי, ולא יוכל להיות שלא במסגרת ה50 דקות, זה בעצם קשר "להשכרה". השאלה אם זה לא סוג של תרמית וכשהמטופל מכניס את המטפל לליבו הוא תמיד יחווה אכזבה.
לא מאשימה את המטפל שברור שצריך להיות גבולות עבורו.
רק שאם זה היה יותר "ייעוץ" ופחות "קשר" היה הרבה יותר קל למטופל לתפעל את זה.
אני מהרהרת בזה כי נכנסתי לקשר רגשי (לא רומנטי) חזק מאוד למטפל שלי, והייתי רוצה להחזיר את הגלגל לאחור ולא להתמסר לקשר הזה מההתחלה, עכשיו קשה לי לצאת מזה. הייתי בעבר אצל פסיכולוגים שונים לגבי הילדים שלי ואף פעם לא נתתי את כל הנשמה לאותו פסיכולוג, וככה נתרמתי מעצותיו בלי להכנס למערכת יחסים של קשר מטפל- מטופל. פשוט נעזרתי בידע ובניסיון בלי ליצור את הקשר הזה שגורם רק לכאבי לב.
האם פספסתי משהו?

הי
קודם כל תודה על הפורום הוא נותן לי המון גם כשאני לא מתיעצת באופן אישי...
בזמן האחרון החלו לצוץ בטיפול כל מיני נושאים שהיו סגורים בתוכי המון זמן. דברים ש"שכחתי" שהיו פתאום התחילו להציף... נורא קשה לי עם זה בטיפול עצמו למרות שאני מאד אוהבת את הפסיכולוגית שלי קשה לי מאד לשחרר רגשות מולה משהו בתוכי לא מאפשר לי וזה יוצר מצב של מאבק פנימי עם הרגשות שרוצים לצאת לבין המשהו הזה שחוסם אותם... ואני יוצאת מהטיפול מותשת ממש פיזית... ואחר כך בבית זה משאיר אותי עם ענן שחור שמרחף מעלי... בעיקרון אני בן אדם חי אני עובדת ופעילה אני משקיעה מאד בילדה שלי אבל לאחרונה כל הפעולות האלה לא מצליחות להנות אותי ואני קמה כל בוקר בתחושה נוראית שבא לי לא להיות... הפתרון הקל בשבילי זה פשוט להשאר לישון לפחות כשאני ישנה אני לא מרגישה... אבל אני לא עושה את זה כמובן כי יש לי מחויבויות...
אני מביאה את זה לטיפול אבל כל עוד המאבק הזה נמשך אני לא מצליחה לקבל את העזרה הנדרשת. וגם אם היא מבינה כמה קשה לי ונמצאת שם איתי בכאב זה עוזר לי נקודתי ולא לאחרי... לחיים עצמם...
אני כותבת עכשיו כי קמתי מקודם עם הרע הזה ורע לי כל כך ניסיתי למצוא עצות להתמודדויות עם דיכאון בגוגל אבל לא הצלחתי... אני זקוקה לעזרה איך אני יכולה לעזור לעצמי
ממש תודה רבה
וסליחה שזה יצא כל כך ארוך

היי ליטל אני ממש אשמח שתעזרי לי בפענוח הסטואציה
אני סטרייטית נשואה ואמא לשניים
חויתי תקיפה מינית מאישה בת 30 כשהייתי בת 18
במהלך התקיפה שנמשכה כשנה נהגה התוקפת לצפות איתי בפורנו לסבי
לא ספרתי לאף אחד.
היום 7 שנים אחרי התחלתי לאחרומה לחלום חלומות ארוטיים על עונג מיני עם בת
זה מפחיד אותי זה מציף אותי ואני לא יודעת מה זה אומר
המחזור שלי משובש כבר כמה חודשים ולכן לא שכבנו(דתיים)
יכול להיות שזה קשור?
מה זה אומר עליי כסטרייטית החלומות האלה?
אני נורא פוחדת
אשמח לתשובה

שלום,
לבני בן ה23 בת זוג שאינה מחוסנת נגד הקורונה,אנחנו בית מחוסן ולא מכניסים אנשים שאינם מחוסנים, אנו נמצאים בבעיה שהוא מעוניין שתישן אצלנו ואנו חוששים מכך .הוא טוען שגם ככה הוא איתה אז מה ההבדל ..אצלה אינו ישן מחוסר מקום.
איך להתמודד עם המצב ?
מצד אחד מבינה אותו מצד שני איננו רוצים לשבור את המוסכמות שלנו בעניין (לידיעה ,גם אחי אינו מחוסן ולכן אינו נכנס אלינו) אשמח לדעתך תודה.

שלום, בימי שישי אנחנו נוהגים לעשות קידוש, ביתי והחבר שלה (בני 26) מגדירים עצמם אתאיסתים, העניין הוא כשהם באים אלינו לארוחת שישי, כול הבנים שמים כיפה והחבר של הבת שלי לא שם כיפה. יצא שפעם אחת הוא שאל את ביתי בשקט האים לשים והיא לחשה לו , לא ....
לי העניין מאוד מפריע ואני לא יודעת מה לעשות? האם לבקש ממנו לשים כיפה, האם להבליג
ניסיתי לפני מספר חודשים לומר לה "על הדרך" באחת השיחות שלנו היא התפוצצה עלי
אשמח לתשובה, תודה מראש

שלום,
כתבתי בעבר בפורום. אני סטודנט לרפואה עם ליכן פלנופילריס(נשירת שיער צלקתית). איבדתי את רוב שיער הראש, הגבות, ריסים ושיער גוף בפרק זמן קצר. כיום אני לא מזהה את עצמי במראה. אני לא מסוגל לקבל את זה שאני צריך לחיות עם מום שכל בוקר אני צריך לראות אותו במראה. לאחרונה, יש לי מחשבות אובדניות שמלוות אותי כל היום. לפני כשבוע שפכתי על כל אמה ויד שמאל מים רותחים. הכאב הפיסי לא השתווה כהוא זה לכאב הנפשי שאני נושא עמי יומיום. אני מרגיש שנדחקתי לפינה ואין מוצא- האבחון היה מאוחר, התרופות לא עובדות, רוב השיער הלך ונותר לי נזק בפנים ובגוף ואני צריך להמשיך לחיות עם מחלה כרונית ללא ריפוי. לעולם לא חשבתי שאגיע למצב הזה שאני כבר לא אוהב לחיות ורוצה לסיים את חיי. אני יודע שיש פתרונות אסתטיים- יש לי יחידת שיער למשל אבל אני לא יכול לעכל את זה נפשית שאני צריך להדביק את כל הפנים שלי מחדש- גבות, ריסים זיפים וכו. ההרגשה הזו שאני צריך לייצר מחדש את תווי הפנים שלי היא נוראית. אני לא מסוגל למחוק את הזכרון של המראה הקודם שלי. אני יודע שבסוף ההחלטה היא שלי אם לבחור בחיים או לא וכל החלטה היא לגיטימית ואני חושב שאף אחד לא יכול לשפוט אותי. התחלתי טיפול פסיכולוגי אבל אני מאוד סקפטי ואני לא חושב שזה יכול לעזור כי זה לא ייתקן את המום, תזכורת למחלה שאני נושא עמי. את חושבת שיש אולי מצבים שלא ניתן לסייע להם מבחינה נפשית? אני שואל משום שקראתי על מקרה שבו בחורה צעירה ששפכו על פניה חומצה ונותרה עם צלקות רציניות בפנים טופלה במשך שנים על ידי פיסכולוגים ופסיכיאטרים אך התאבדה בסוף. אחד הפיסכיאטרים שלה אמר בכתבה שהוא מרגיש שאף אחד לא יכול היה להציל אותה. תודה רבה.

שלום,
ביתי בת 21 מוצלחת ובוגרת שמבינה את החיים,יצאה עד לפניי כחודשיים עם בחור כמה חודשים ,נפגעה ממנו מאוד ,סיפרה לנו דברים רבים ולא טובים עליו ועל משפחתו .
הזמן עבר ולא היו בקשר,אתמול סיפרה לי שהם דיברו והחליטו להיות ידידים ..בינתיים,אמרתי לה שהיא הצליחה להפתיע אותי משום שאמרה חד משמעית את כל הסיפור בעבר ושאין מצב שהיא תדבר איתו .אמרתי את דעתי בעניין שאיני רואה זאת באופן חיובי משום שנפגעה מאוד וכל הסיפורים מסביב אך שאני מכבדת את דעתה וזו החלטה שלה,היא מצידה ביקדה שאתייחס אליו טוב כאשר יגיע לבקר בביתנו מה שמאוד קשה לי אחריי מה שגרם לה .היינו צריכים להרים אותה מהקרשים אחריי הפרידה..מה אני עושה? מבינה שצריכה לכבד את דעתה ,מצד שני בוער בתוכי לראות אותו ובצורה נעימה לומר לו שאני מקווה שהפעם לא יפגע בה. הקשר בבינו הוא פתוח וכן נכון להיום אך יש בביתי קצת מרדנות שאם לא זורמים איתה היא נעטמת מה שאיני רוצה שיקרה ,אשמח לדעתך תודה.

אני מצטערת שבחרתי להיות אמא.
כשהם היו תינוקות ופעוטות אהבתי את זה וגם הייתי טובה והם היו מאושרים.
אני שמחתי בהם,הם מילאו הכל,הקסימו אותי, הכל פתאום קיבל משמעות והחיים כמו התחילו מחדש.
אבל ככל שעוברות השנים אני פחות ופחות נהנית מההורות, שלא לומר סובלת..
ככ הרבה תסכול ומתח וכעס ואשמה.
אין לי כוחות להתמודד עם כלום אני לא מצליחה והכל רחוק ממה שהייתי רוצה רחוק מעצמי
לא כיף לי איתם ולהם בטוח עוד יותר לא כיף איתי...
ברור שאני אוהבת אותם מאד,הם הכי חשובים ותמיד ראשונים בסדר העדיפויות.אבל זה לא מספיק.אני כל הזמן מתוסכלת ומותשת כבר.ולא יודעת אם ואיך אפשר שיהיה אחרת.

אני בת יחידה, אמי בת 64, עולה לשעבר מבריה״מ שמרגיש לי כאילו לא הצליחה להתאקלם כאן עד הסוף. היא ואבי גרושים.
היא יצאה לפנסיה לא מזמן, כרגע שגרת חייה היא בעיקר להיות בבית ולראות טלויזיה. היא לא יוצאת או עושה הרבה, החברות שלה כולן סבתות במשרה מלאה, אין לה עם מי. הדבר היחיד שמוציא אותה קצת זה טיולים עם הכלב.
אני משתדלת כמה שיותר לבקר אותה ומדברת איתה כל הזמן,
אבל אני מרגישה שהיא בודדה, במקום רעיל ודכאוני עם עצמה.
התשובה שלה לכל מיני נסיונות שלי להכניס משהו לכל הזמן הפנוי שיש לה היא שהיא פשוט לא רוצה. שאין לה חשק לכלום.
היא כבר לוקחת ציפרלקס. כשהצעתי טיפול, התשובה שלה ישר הייתה מבטלת, ש״כל המטפלות צעירות ולא יבינו אותה״, שהיא לא תצליח לבטא את עצמה בעברית או שאין לה כסף לזה.
אשמח להבין אם קיימים מטפלים בשפה הרוסית, כיצד להניע אדם ללכת לטיפול כשטכנית אני לא באמת יכולה להכריח או להשפיע כשאין רצון.
אני מפחדת שאורח החיים הנוכחי ידרדר את מצבה הבריאותי.
תודה רבה מראש.