היי,
כבר כתבתי פה כמה פעמים, אבל הפעם זה ממש דחוף לי.
אני כרגע בבית בעייתי (מעלה בי טראומות), בעקבות טראומות ילדות (בינהן מיניות) סובלת מהתנהגויות כפייתיות שהובילו לסבילות עד כדי דה-פרסונליזציה ודה-רילזציה, ומתקשה לצאת מהבית כבר שנתיים. פרשתי מהלימודים אז, וקיבלתי פטור מצה"ל, וכרגע אני ברשימת המתנה למרכז לפגיעות מיניות והזמן המתנה ארוך כך שיכול להיות שאמתין חודשים. הבעיה היא שאני לא מסוגלת להמתין חודשים. חשבתי אפילו להיות עם פסיכולוגית פרטית רק לבנתיים אבל קשה לי לצאת מהבית וזה יתיש אותי. אני גם לא יכולה לבקש מאמא שלי שתסיע אותי כל פעם כי היא עצמה הקושי שלי וכשיתחילו לצוף דברים בעקבות הטיפול היא תציף אותי. אני גם לא רוצה לחזק את הקשר-טראומה שיש בינינו, מעדיפה לשמור מרחק וזה קשה כי אני לבד.
לפעמים קשה לי כל כך שלא אכפת לי מהשלכות, ואני רק רוצה לבוא אליה בדמעות ולהתפרק, לומר שנמאס לי ואני לא יכולה לשאת את זה יותר, אפילו שהיא הגורם לכך, אבל אני תמיד עוצרת את עצמי ובולעת את הרגשות. נמאס לי לפנטז בהקיץ כל היום על בן-זוג אוהב או חברה שאוכל לברוח איתה ולדאוג אם אילחשתי את עצמי לפנטזיות או לא או לסבול מהשלכות כמו מחשבות/תמונות טורדניות כי עם הזמן קלקלתי לעצמי את המוח והוא מאולחש מדי. יש לי כל כך הרבה דברים לדאוג להם ונמאס לי להיות לבד בזה.
גם פסיכולוגית לא תספיק, אני רוצה אנשים שיכולו להכיל אותי. ולא טיפול-יום. סוג של אהבה הורית. לפעמים זה ממש בוער בי ולפעמים פחות. לפעמים זה עולה ולפעמים זה יורד. מישהו/י שידאגו לי כי אני לא מסוגלת לשאת את כל זה. לדאוג להיות חזקה ולא להישבר בבית כי אני יודעת שינצלו את זה ואני אתחרט על זה בעתיד. הלוואי ויכולתי להיות מרוכזת אך ורק בהחלמה האישית שלי ומישהו יוכל לעשות את השאר. לספק לי מקום חם ולדאוג לשלומי, אבל זה לא ראליסטי מבחינה כללית (וגם כלכלית)- יותר מדי טוב בשביל שזה יהיה אמיתי-משמע זה באמת כזה. למה שמישהו ירצה לטפל בי בחינם בלי אינטרס שלילי כמו לנצל אותי ולפגוע בי? ועוד בנערה עם מיליון ואחת בעיות... חשוד מדי. כבר יגרום לי לא לסמוך עליהם.
זאת סיבה ראשונה לכך שזאת רק פנטזיה- הסיבה השנייה היא שבמציאות- אני מפחדת מאנשים. יש לי בעיית אינטימיות חמורה. אני מפחדת להתקרב יותר מדי, אני מפחדת מסירוב, מלהיפגע, מלהיקשר. בפנטזיה זה מרגיש בטוח, במציאות הגוף שלי לא ירצה בכך. זאת גם הסיבה להתנהגויות הכפייתיות שלי. אני צריכה קשר אנושי מהיותי אנושית, אבל מטראומות קודמות אני לא מסוגלת להיקשר ולבטוח, אז אני משתמשת באמצעים אחרים שיחליפו את הקשר האנושי ויעניקו לי את החום והאהבה בצורה שמרגישה בטוחה עבורי. אני רוצה חברות עמוקה או אפילו סתם צחוקים, אני מתגעגעת לחברות שלא הרגשתי איתן בנוח בכלל אבל לפעמים הן הצחיקו אותי עד כדי כך שלא יכולתי לנשום. גם לא הייתי כ"כ מאולחשת אז (לא היה לי זמן לאלחש את עצמי כ"כ הרבה, בשנתיים האחרונות זה כמעט 100% מהשגרה היומית שלי) אז יכולתי אשכרה לצחוק ברמה הזו. היום אני צריכה גירוי הרבה יותר גדול בשביל שאני אצחק ברמה הזו, לפעמים אני מתאמצת.
והכי גרוע, *הכי גרוע*- זה שכבר לא בא לי למות. היו לי מחשבות אובדניות בעבר אבל כשעשיתי גמילה לכמה פעמים (בערך לחודש-חודשיים) הרגשתי יותר וזה נתן לי מוטיבציה. הרגשתי גם הרבה יותר רגשות שליליים שהציפו אותי עד כדי כך שחזרתי בסוף, אבל זה היה מספיק בשביל לגרום לי לרצות להישאר. גם המחשבה על מוות די מפחידה אותי עכשיו. לעזוב את כל מה שהכרתי... אפילו אם הוא רע. זה מעבר מלעזוב את הבית, זה לעזוב את העולם. את האנושיות ואת היקום. להיקבר. זה מצמרר אותי. לא בא לי למות אבל גם לא בא לי לחיות ככה.
אני מרגישה על הקצה מלוותר על טיפול כי אני לא מחזיקה מעמד. לבחור לוותר ולהחמיר את ההתמכרויות שלי כי אני יודעת שאין לי ברירה אחרת. אין לי כוח לסבול וזה המענה היחידי שיש לי. החיים שלי יותר מדי בעייתים אז להתנתק, אפילו רק לרגע, זה יותר מדי טוב כדי שלא אעשה זאת. גם ככה החיים שלי תקועים וישארו כך כי אין לי דרך לשפר אותם, וניסיתי. באמת שניסיתי. אין לי גב. אני צריכה מישהו/י שיהיה הגב שלי. מעבר לשעות טיפוליות. ולא עובדת סוציאלית או טיפול 24/7, זה ירגיש מלאכותי מדי. סביבה תומכת. אני יודעת שאין פיתרון קסם ולא ייפול עליי נס, אז לפחות אני אדמיין אותו. פשוט נמאס לי להעביר ככה את החיים שלי.
אני לא רוצה מישהו מפנטזיה, אני רוצה מישהו אמיתי. בשר ודם מה שנקרא. שיאהב אותי ולא את הגרסה המשודרגת של עצמי בפנטזיות שלי. שאני לא אצטרך לדאוג אם אלחשתי את עצמי או לא. העובדה שאני שולטת במחשבות ובכך גם בהתנהגויות של הדמות בפנטזיות שלי מעניקה לי תחושה של בטחה, אבל גם מלאכותיות. בכל פעם שאני מחליטה לדמיין את אותה סצנה כמה פעמים, מחליטה לדמיין אותה מהתחלה כי לא אהבתי משהו ואני רוצה לתקן אותו, או סתם קופצת לי מחשבה טורדנית באמצע, אני נזכרת כמה הפנטזיה לא אמיתית. אני רוצה משהו אמיתי. להיות מופתעת למשל, לטובה או אפילו לרעה, כי כשאני מפנטזת אני יודעת הכל מראש. אני ממש מותשת כבר. אני מרגישה שאני נופלת בין הכיסאות. אני מרגישה ממש על הקצה ואני מפחדת שאני לא אהיה מעוניינת בטיפול פסיכולוגי יותר אם אחליט לוותר סופית ולהיות אדם רע מהחוסר-מוסריות שלי כתוצאה מהאלחוש, אז עכשיו אני אפילו לא יכולה להנות לגמרי מההתנהגויות הכפייתיות שלי כי אני על הקשקש ומרגישה את זה דרכן. אם אני אסחף קצת אני אוותר. אני לפעמים מתגעגעת לימים שממש אהבתי את ההתנהגויות הכפייתיות שלי ולא הייתח צריכה לדאוג לאלחוש. שנהניתי מהן במלוא העוצמה. יש לי ממש אי-שקט עכשיו והדבר היחיד שמצליח להרגיע אותי מסוכן לי. זה לבחור בעצמי או באחרים ואני מותשת. אני לא רוצה לבחור בעצמי אבל כ"כ קשה לי. אין לי כוחות יותר.
.jpg)
.jpg)
