פורום טיפול נפשי

היי, רציתי לשאול אם יש פה עוד אנשים כמוני, אני מבחינת חברה, בהתחלה קל לי (ברוב המקרים) לדבר עם אנשים ולא להתבייש, לפתח שיחה, אבל אחר כך שעובר הזמן מאוד קשה לי הביטחון שלי יורד לריצפה, מרגישה שאנשים רואים את זה עליי וזה מביך אותי ואני נעלמת , לא רוצה שיראו אותי או ישמעו עליי וזה לא בסדר אני יודעת, אני אמא ל2 ילדים ולא קל לי בחיים , קשה לי מאוד בעבודות ובכללי עם האופי שלי , בעלי מאוד חברותי ופתוח ולא סופר אנשים הוא חופשי ואני לא , תמיד אני צריכה להכין את עצמי נפשית לפני כל דבר, כדי להיות רגועה, ניסיתי טיפולים ניסיתי האזנות בלילה למסרים תת הכרתיים, ולהצהרות חיוביות, לא באמת עזר, מרכזיה שאין לי דחף, תשוקה, רצון לחיים , מאוד מצער, אשמח לתשובה

שלום,
ביתי בת 22 חזרה הביתה אחריי 8 חודשים שגרה עם שותפות ,חזרה מעט מרוחקת בטענה שהיא כבר גדולה ואינה זקוקה להגנה שלנו ולדעות שלנו אם בזוגיות שלה,אם בעבודה או בחיים עצמם.
התקשורת בבית טובה אך מרגיש שאנחנו הולכים על ביציים.שוחחנו על כך בשיחה משפחתית עם כלל ילדנו וכל אחד אמר מה מפריע לו,היא טענה שהיא כבר בוגרת ושעד עכשיו חיה לבד והסתדרה מצויין ושהיא צריכה את השקט שלה וזה ממש בסדר אם היא בחדר גם 5 שעות ואינה יוצאת לומר שלום ..הסברתי לה שאנו רוצים רק את הטוב שלה ושננסה לשאול פחות ולתת לה יותר עצמאות .אינה משתפת גם על הזוגיות שלה דבר רק טוענת שטוב לה אגב,אנו מכירים את הבחור מגיע אלינו וישן אצלנו אך גם הוא סגור ואינו משתף מדיי .איך ממשיכים ? מצד אחד מוכנה לתת אוויר..ולא לומר דבר בעניין זוגי ובכלל ומצד שני רואה כבר את העתיד שתפגע מהזוגיות הנ"ל ובכלל מעצם ההתנהלות הבזבזנית והאני יודעת הכל בעולם .תודה

מאד נפגעתי ממישהו אז כדי להקל על הפגיעה הלכתי לבית קברות וקיללתי אותו והדלקתי נר , הרגשתי שעצם זה שאני מקללת אותו בבית קברות , הקלה מסויימת ותקווה שאולי הקללה תתגשם ואני ארגיש יותר טוב, סוג של צדק. השאלה מה זה אומר ומראה כל ההליכה לבית קברות .

1.במידה ואני פונה לקבלת טיפול פסיכולוגי ציבורי(במקרה שלי מדובר בקופח אבל אשמח למענה על כלל המוסדים הציבוריים) האם הטיפול והאבחנה שלי במידה ונחשף לגורמים חיצוניים יכול לשמש נגדי בעתיד?(מבחינה משפטית,זכויות,אפליה וכו׳)
2. הגישה של החיסיון שונה(מחמיר) כשמדובר בטיפול פסיכיאטרי תוך שילוב תרופתי לעומת טיפול פסיכולגי?

קרוב משפחה אובחן עם סכיזופרניה אחרי התקף פסיכוטי שאחריו אושפז במוסד נפשי כרגע מטופל תרופתית וחי איתנו ואנחנו תומכים ומכילים עד כמה שניתן. אין שום רצון בו לאיזשהי שגרה או עשייה חיובית(הוא דיכאוני וזה מובן לי לגמרי לאור הנסיבות)
זה מסתכם בזה שהוא בבית בחוסר מעש ולאחרונה הוא מתחיל לצאת החוצה אבל לסביבה שאנחנו גרים בה יש השפעה מאוד שלילית עליו(מגורים שונים לא רלוונטים כרגע) ואני פשוט צופה התמוטטות חוזרת. מה אנחנו יכולים לעשות כדי למנוע זאת אם הוא מסרב לקבל כל עזרה שהיא לא תרופתית?

אני מוצפת נורא אין לי אוויר אני מסוחררת כל כך.
היום עוברת שנה בול לתחילת הטיפול אצל המטפלת הקודמת. טיפול של חודשיים וחצי סך הכל (מפגשים של פעמיים בשבוע) , חודשיים וחצי אכזריים למדי. של מטופלת תמימה שלא יודעת מה זה טיפול בכלל ומה אמור להיות שם ואיך צריכים להרגיש, חודשיים וחצי של שיחזור קשר פוגעני! חודשיים וחצי של בלבול, ערפול, חרדות איומות וסיוטים! חודשיים וחצי שרק המחשבה עליהם חוסמת לי את האוויר וגורמת לי למועקה קשה! חודשיים וחצי שהלב הרגיש שמשהו פה לא בסדר אבל גם לא היה מסוגל לעצור את זה. חודשיים וחצי ש"התייעצתי" (הרבה איתך) אבל גם אז לא העברתי את המידע הנכון "התייעצתי" כי משהו בתוכי הבין שלא טוב לי אבל לא באמת התייעצתי - טייחתי את הנתונים לטובת המטפלת. כי עם כל הפגיעות והסבל משהו בי פחד מלהתנתק, מלעזוב. משהו בי לא היה מסוגל לעשות את זה. סבלתי ונשארתי! ולא רק שנשארתי פחדתי מאוד להתנתק פחדתי לשנות פחדתי לפגוע בפוגעת. פחדתי להרגיש את הנטישה על אף שהקשר היה פוגעני כל כך. ולמזלי לקראת הסוף באחת הפגישות אזרתי אומץ ושאלתי אותה את כל השאלות והספקות והיא בתגובה ענתה תשובות כל כך מבטיחות (על אף שחוסר הביטחון נשמע היטב בקול שלה אבל שוב משהו בתוכי רצה לעצום עיניים ולא להתייחס לאינטואיציה כי אם למילים היבשות והמבטיחות שמשרתות את המטרה שלי להישאר ולא לעזוב) היא ענתה תשובות מבטיחות כל כך, אבל שבועיים אחר כך עיכלה שכנראה תשובותיה נעו מפחד וחולשה ולא היו אמינות ואז בפגישה הבאה בכזה בום! היא "הסבירה" לי למה היא חושבת להפנות אותי למטפלת אחרת – היא "סיפרה" על שינויים בחייה וכל מני תירוצים שונים (שחלקם אף סותרים זה את זה..) סיפרה הכל חוץ מאת האמת – היה לה קשה לומר את זה קשה להודות בזה ולומר "אני לא מקצועית בשבילך, אני לא מתמחה בטיפול בטראומה מסוג שלך, כל מה שאמרתי והבטחתי עד עכשיו נבע מחולשה..." באותו רגע כמובן אני נשברתי התרסקתי נגמרתי רציתי למות! אין לי מילים לתאר את אותה תקופה אבל היום אני מודה על הנס הזה מודה ומוטרדת מוטרדת מהמחשבה שאם היא לא הייתה עוצרת את זה אני הייתי נשארת! נשארת ולא עוזבת לעולם על אף ולמרות כל הסבל!! מוטרדת מהזיכרונות, מהחרדות הנוראיות מהבלבול מהערפול ומהכאב שאין לי מילים לתאר והלב שלי דופק חזק רק מלהיזכר בכל זה. אני נטרפת אני לא יכולה לחשוב על זה . חודשיים וחצי סך הכל שטלטלו אותי כל כך. חודשיים וחצי ששיקרתי על עצמי שעצמתי עיניים שסבלתי שנפגעתי! קשה לי מאוד אני מתמלאה בצמרמורות רק מלהיזכר בה. אין לי אוויר

ליטל
תודה רבה על התשובה
האמת היא שהמפגש /הלא מפגש הזה הביא איתו המון כאב המון בכי ואפילו תחושת יאוש מקשר
לפני מס פגישות המטפלת הנוכחית שלי הציעה לי לנסות לדבר איתה ולהיפגש שוב
מין מפגש פרדה שיסגור את הקשר כי כרגע הוא פתוח פצוע ושותת דם
רגע אחד הלב שלי אומר שאני לא יעמוד בזהה שלא באלי ללכת אליה שאני שונאת אותה
ברגע השני הלב שלי צורח שבאלו עכשיו ללכת אליה
כמו אישה מוכה
התחושה הזאת שאני רוצה מישו שלא רוצה אותי זאת תחושה איומה
יותר מזה אני כל החיים חיה בתחושה הזאת שאני לא שווה מספיק כדי שיאהבו אותי ולכן החוויה הזאת שמשתחזרת מול הקשר שלה שהיה עד אז המקום הכי בטוח בעולם עבורי
זו התחושה הכי קשה שיש
אני מרגישה שכל הדברים היפים שבניתי אצלה בזכות האמון והקשר איתה פשוט התאדו והתפוררו
עד שהיא אמרה לי את הלא המוחלט יכלתי להשתעשע במחשבה על לחזור אליה והידיעה שהיא מחכה לי נתנה לי מקום בטוח
והיום 5 שנים אחרי אני מבינה שלא רק שהיא לא חיכתה לי
היא עברה הלאה לילדות אחרות והשאירה אותי זרוקה בצד כאובה ונטושה
אני מפחדת שאני אגיע אליה למפגש פרדה הזה והיא תהיה קרה עד אימה ותגיד לי שאני משליכה עליה דברים ועוד כלמני מילים שפסיכולוגיות אוהבות להגיד
ואז שוב אני יאשים את עצמי
אני מפחדת שהיא תגיד לי שאני חייבת להמשיך הלאה ולא להיתקע בקשר שלנו
הלב שלי צורח כי היא! היא!!! גרמה לי לתלות
אני בתחילת הקשר שלנו רעדתי מפחד להכנס לתלות והיא עודדה אותי והבטיחה לי שהיא כמו אמא בשבילי ושהיא כאן כדי לאזן את זה
ועכשיו היא לא כאן
היא לא שלי
היא לא אוהבת אותי
היא לא רוצה אותי
אני לא חשובה לה
והכאב הזה שמוכר לי מאז שנולדתי מעצים את עצמו עם כאב הנטישה שלה וכולם ביחד מרביצים לי
וזה השלב שכבר לא באלי להרגיש כלום יותר
ליטל
אני רוצה לחזור אליה לאישה הזאת שככ אהבתי
לשבת אתלה בסלון
להסתכל לה בעינים
ולצרוח
שאני יתומה
אני רוצה להמשיך טיפול אצלה
בשכל אני יודעת שזה לא נכון כי אני ככ טעונה שאני לאדעת כמה אפקיבי זה יהיה
שאני ככ חסרה שאני אצטרך אותה פי אלף והיא תהיה חייבת לשים לי גבולות
מצד שני
שום מטפלת אחריה לא התחברץי
אני בטיפול של מעל שנה עם מישהי ולא מתחברת
אני רוצה את הראשונה
רוצה לשמוע שאני חשובה לה
שהיא דואגת לי
רוצה לספר לה על מה שקורה איתי
שתקשיב לי כמו שרק היא הקשיבה
מצד שני באלי להקיא
בקיצור בלגןןןן

איך אני מוצאת דיאטנית שעובדת בהסדר עם קופ"ח מאוחדת באזור ירושלים?
ואיך אני יודעת שהיא טובה?
יש לך אולי המלצות או משהו?
וגם עוד שאלה: האם רישומי המפגש יכנסו לתיק הרפואי שלי? או רק אם אני הולכת ממש דרך הקופה?
האם מוכרחים לעבור דרך רופאת המשפחה? או שאפשר לעקוף את המכשול הזה? ומה בעצם קורה אצל דיאטנית?

קשה לי מצד אחד לוותר על ההקאות והכל. מצד שני אני נורא פוחדת כי אני יודעת לאן זה יכול להגיע.

ובכלל, אולי כל ההפרעה הזו היא כלום ושום דבר?? אולי הכל זה דמיונות? וזה נוצר כי חשבתי על זה וזה פשוט נהיה? אולי באמת אם ארצה לעצור אני אצליח??? מי קבע שיש לי הפרעה? אולי כל מה שאני רוצה שיראו אותי? שישימו לב אלי? ואולי בכלל אני בריאה והכל בסדר?
הקאתי 4 פעמיים ביומיים. אני בגבול של תת משקל. אבל אני אוכלת. כן אני אוכלת. לפעמים פחות, או הרבה פחות, אבל אם אני רוצה אני אוכלת!! לא בולמוסים.

אני בטיפול פסיכולוגי כבר המון זמן (פרטי). בכלל לא קשור לזה. המטפלת דוחפת אותי לדיאטנית. וגם לפעמיים בשבוע ועוד דברים שאני לא מסוגלת אליהם. אני רק חושבת שזה היה טריגר להתפרצות. אולי אם אעזוב את הטיפול הכל יחזור לקדמותו? אני לא רוצה לוותר על הטיפול. הוא משמעותי לי, אבל כל הדבר הזה משתלט לי ואני כבר לא יכולה לדבר על כלום חוצמזה בטיפול. הכל הולך ומסתבך. וגם הטיפול ממש קשה לי. הוא מציף ואני לא מתפקדת אח"כ.
אני לא יכולה שהמשפחה תדע. אני מעל גיל 18.

אני גם פוחדת נורא שזה הולך להשתלט לי על כל החיים. אני פוחדת נורא שאני לא אצליח לשלוט יותר. אני פוחדת נורא שכל מה שאני הולכת לחשוב עליו מעתה זה הדבר הזה. אני פוחדת כי המטפלת אומרת שבקצב הזה תוך חצי שנה אני באשפוז.
אבל אני כן מצליחה לעצור מלהקיא כשאני רוצה!! אני חושבת לעצמי כשאני רוצה להקיא שזה יוכיח שיש לי בעיה וככה אני עוצרת. אז אולי אין לי שום בעיה???
כל כך קשה לי. ואני מבולבלת. לא יודעת מה הצעד הבא שלי.

תודה רבה.

קשה לי נורא. אני לא מצליחה להביא את עצמי בפגישות עם המטפלת. אני לא מחוברת לכלום וגם לא לעצמי וכל מה שמרגישה זה רק אחר כך. בפגישות עצמן הכל כל כך מנותק וחסר משמעות.
שום דבר לא עוזר לי להרגיש בפגישות את הדברים שאני מרגישה ביניהם. הכל באותו רגע נעלם והופך לחסר משמעות וחיבור.
זה קשה לי מאוד ככה. זה לא שיש לי דברים בראש ואני לא מרגישה בנוח / קשה לי לשתף . זה אפילו לא שם עדיין. מבחינתי זה שלב מתקדם. פשוט לא עולה לי כלום באמתתת. כלום. כלום. כלום. וגם אם אני מדברת על דברים זה בצורה כל כך מרוחקת ומנותקת בלי יכולת להביא אותם באמת וממילא בלי יכולת להיעזר. ואני כבר מיואשת המטפלת שלי טובה מאוד את זה אני יודעת ומרגישה, היא בלי סוף מנסה לעזור לי מכל כיוון אפשרי אבל אני פשוט ריקה! ונעולה!! וקשה לי מאוד כבר קשה לי נורא אני כבר מרגישה גם במהלך השבוע נורא קשה אני נלחמת עם עצמי כל בוקר לקום ללכת לעבודה. אין לי חשק לכלום ולאף אחד. אני רוצה לישון שבוע רצוף אבל אפילו לישון בלילות אני מתקשה. אני מרגישה שאני באמת טובעת בתחושות נוראיות שאני לא יודעת להגיד אותם אפילו לעצמי אין לי מילים להסביר גם לך וזה קשה כל כך ואני לא יודעת מה אני יכולה לעשות מרגישה באמת חסרת כל סיכוי ותקנה :(

שלום,
יש לי אובססיה קשה שמתבטאת בכך שאני כל היום עסוקה בללכת לרופאי עור, להוריד שיער בשעווה יום יום.
לחטט עם פינצטה ולהוציא שיערות הפוכות.
חשבתי אפילו ללכת לרבקה זיידה, כי יש לי צלקות אקנה בפנים...
אבל אין לי כסף כי אני לא עובדת
אני סובלת מהתקפי חרדה כל יום לוקחת מדי פעם לוריוון שלא ממש עוזר לי.
לא עובדת בעבודה קבועה
מקבלת מביטוח לאומי קצבה.

אני מרגישה במצב ממש קשה
עשיתי קעקוע אמיתי ורציתי להסיר אותו ואני מתבלטת וקפץ לי לראש לעשות עיבוי שפתיים וקפץ לי לראש לעשות טיפול פנים
וכל פעם קופץ לי לראש איך לשלם כסף לאנשים....
כל פעם מחפשת מה פגום בי.
אני מאובחנת באובססיה ולא שלמה עם עצמי.
מה לעשות???

ראיתי אותה ברחוב
ראיתי אותה ברחוב והלב שלי דפק
היא לא השתנתה הרבה
אותה צורת הליכה ודיבור שקט שקט
בראש שלי טסו מחשבות
רציתי ככ לפנות אליה
אבל לא היה לי אומץ
במדרכה הראשונה מול רמזור אדום נעצרנו שנינו
היא הלכה ישר לקצה השני של המדרכה מדברת בשקט בנייד
ואני לא יכלתי שלא להיזכר בשיחות הרבות שלנו מעבר לשעת הטיפול בשעות האלו ממש
התכווץ לי הלב
לחשוב שעכשיו מישהי אחרת חשובה לה
מישהי אחרת עומדת בראש מענינה
מישהי שהיא תקטוף בשבילה את הירח
כרגע
ואני
אני סתם מטופלת לשעבר טיפשה ותמימה שנתנה לה את הדבר הכי יקר שלי
את הלב
המשכתי ללכת
הרגשות שלי סוערים כמו צונאמי
גלים של כאב געגוע חסר עמוק ושנאה
הגענו למדרכה השניה
שוב מול רמזור אדום
הפעם המדרכה קטנה
ואין לאן לברוח.
אני משתעשעת באפשרות של לגשת אליה
בראש שלי רצים מלא משפטים
באלי לאמר לה שאני מתגעגעת
שאני מרגישה עזובה
שאני כועסת
שאני פגועה
באלי לבקש ממנה שלא תעשה אתזה יותר
לאפחת ולאפחד
שזה כואב כמו שרפה
ואז
ברמזור אדום
היא חוצה את הכביש
ממהרת נורא
ממהרת נורא נורא
והלב שלי נופל על הרצפה מתפוצץ לאלף חלקים
אני חושבת שבאלי שהיא תמות
שהיא תמות בלב שלי
אני רוצה לערוך לה לוויה
להזמין רק אותי
לקבור אותה באמצע שומקום
וזה ככ לא פייר
זה ככ לא הוגן
שלי יש ככ הרבה מקום אליה ולה אין מקום בכלל אלי
אני מרגישה תינוקת
תינוקת כי מאכפת לי בכלל אם היא אוהבת או לא
ישלי ילדים ובעל ואני כבר בת 26 כמעט
אבל אז אני נחנקת כמעט
כי אני כן תינוקת
תינוקת נטושה
תינוקת שאפחד לא רוצה
גם אני לא
וזה השלב שבאלי להוציא להורג את כולם
להשאיר את הלב שלי ריק
לא לתת צאנס לשום קשר
ואז
לשבת על אבן
ולבכות
ולקרא
לאמא

האם לאחר לידה ורצון להמשיך את הטיפול ולהמשיך ברצף, ניתן להביא את התינוק לטיפול? אפשר לבקש דבר כזה? אשמח לתשובה לפני שאעלה זאת בטיפול

היי שלום שמי אילה מהדרום בת 22 יש לי שאלה ממש מביכה ניסתי לפנות למספר פורמים ולא הצלחתי לקבל מענה אשמח שתעזרו לי בהקדם יש לי קושי ממש משמעותי וזה גורם לי סבל רב בחיי היום יום אני לא מצליחה לעשות קקי בשירותים אני מתאפקת ימים שלמים ולבסוף עושה רק באמבטיה עם זרם מים חזק לטוסיק...עם דלתות נעולות ושאף אחד לא נמצא בבית... כמובן שזה גורם לי כאב ופצעים באזור אבל זה לא עוזר לי לשחרר כרגיל אני סובלת מזה מספר שנים וזה הולך ובאה הסבל הרב שנגרם לי הוא גם סביב חיי הזוגיות שזה מקשה עלי ממש...
קצת רקע גדלתי בבית עם מערכת יחסים מורכבת המוןןןן אלימות פיזית מילולית נפשית ולצערי גם מינית....
קראתי חומר בנושא רק סביב ילדים ובכלל לא מבוגרים אשמח לשמוע האם התופעה קימת גם אצל מבוגרים מה זה אומר לגבי ומה הטיפול לכך?? תודה

שלום
יש לי הפרעת חרדה ולפעמים בגלל החרדה אני מקבל אמפתיה לכן לפעמיים אני מרגיש שאני לא רוצה בגלל זה לטפל בחרדה וזה לא טוב כי החרדה מפריעה לי אז יש לך רעיונות מה לעשות נגד זה?
תודה רבה