פורום טיפול נפשי

שלום,
כתבתי בעבר בפורום. אני סטודנט לרפואה עם ליכן פלנופילריס(נשירת שיער צלקתית). איבדתי את רוב שיער הראש, הגבות, ריסים ושיער גוף בפרק זמן קצר. כיום אני לא מזהה את עצמי במראה. אני לא מסוגל לקבל את זה שאני צריך לחיות עם מום שכל בוקר אני צריך לראות אותו במראה. לאחרונה, יש לי מחשבות אובדניות שמלוות אותי כל היום. לפני כשבוע שפכתי על כל אמה ויד שמאל מים רותחים. הכאב הפיסי לא השתווה כהוא זה לכאב הנפשי שאני נושא עמי יומיום. אני מרגיש שנדחקתי לפינה ואין מוצא- האבחון היה מאוחר, התרופות לא עובדות, רוב השיער הלך ונותר לי נזק בפנים ובגוף ואני צריך להמשיך לחיות עם מחלה כרונית ללא ריפוי. לעולם לא חשבתי שאגיע למצב הזה שאני כבר לא אוהב לחיות ורוצה לסיים את חיי. אני יודע שיש פתרונות אסתטיים- יש לי יחידת שיער למשל אבל אני לא יכול לעכל את זה נפשית שאני צריך להדביק את כל הפנים שלי מחדש- גבות, ריסים זיפים וכו. ההרגשה הזו שאני צריך לייצר מחדש את תווי הפנים שלי היא נוראית. אני לא מסוגל למחוק את הזכרון של המראה הקודם שלי. אני יודע שבסוף ההחלטה היא שלי אם לבחור בחיים או לא וכל החלטה היא לגיטימית ואני חושב שאף אחד לא יכול לשפוט אותי. התחלתי טיפול פסיכולוגי אבל אני מאוד סקפטי ואני לא חושב שזה יכול לעזור כי זה לא ייתקן את המום, תזכורת למחלה שאני נושא עמי. את חושבת שיש אולי מצבים שלא ניתן לסייע להם מבחינה נפשית? אני שואל משום שקראתי על מקרה שבו בחורה צעירה ששפכו על פניה חומצה ונותרה עם צלקות רציניות בפנים טופלה במשך שנים על ידי פיסכולוגים ופסיכיאטרים אך התאבדה בסוף. אחד הפיסכיאטרים שלה אמר בכתבה שהוא מרגיש שאף אחד לא יכול היה להציל אותה. תודה רבה.

שלום,
ביתי בת 21 מוצלחת ובוגרת שמבינה את החיים,יצאה עד לפניי כחודשיים עם בחור כמה חודשים ,נפגעה ממנו מאוד ,סיפרה לנו דברים רבים ולא טובים עליו ועל משפחתו .
הזמן עבר ולא היו בקשר,אתמול סיפרה לי שהם דיברו והחליטו להיות ידידים ..בינתיים,אמרתי לה שהיא הצליחה להפתיע אותי משום שאמרה חד משמעית את כל הסיפור בעבר ושאין מצב שהיא תדבר איתו .אמרתי את דעתי בעניין שאיני רואה זאת באופן חיובי משום שנפגעה מאוד וכל הסיפורים מסביב אך שאני מכבדת את דעתה וזו החלטה שלה,היא מצידה ביקדה שאתייחס אליו טוב כאשר יגיע לבקר בביתנו מה שמאוד קשה לי אחריי מה שגרם לה .היינו צריכים להרים אותה מהקרשים אחריי הפרידה..מה אני עושה? מבינה שצריכה לכבד את דעתה ,מצד שני בוער בתוכי לראות אותו ובצורה נעימה לומר לו שאני מקווה שהפעם לא יפגע בה. הקשר בבינו הוא פתוח וכן נכון להיום אך יש בביתי קצת מרדנות שאם לא זורמים איתה היא נעטמת מה שאיני רוצה שיקרה ,אשמח לדעתך תודה.

אני מצטערת שבחרתי להיות אמא.
כשהם היו תינוקות ופעוטות אהבתי את זה וגם הייתי טובה והם היו מאושרים.
אני שמחתי בהם,הם מילאו הכל,הקסימו אותי, הכל פתאום קיבל משמעות והחיים כמו התחילו מחדש.
אבל ככל שעוברות השנים אני פחות ופחות נהנית מההורות, שלא לומר סובלת..
ככ הרבה תסכול ומתח וכעס ואשמה.
אין לי כוחות להתמודד עם כלום אני לא מצליחה והכל רחוק ממה שהייתי רוצה רחוק מעצמי
לא כיף לי איתם ולהם בטוח עוד יותר לא כיף איתי...
ברור שאני אוהבת אותם מאד,הם הכי חשובים ותמיד ראשונים בסדר העדיפויות.אבל זה לא מספיק.אני כל הזמן מתוסכלת ומותשת כבר.ולא יודעת אם ואיך אפשר שיהיה אחרת.

אני בת יחידה, אמי בת 64, עולה לשעבר מבריה״מ שמרגיש לי כאילו לא הצליחה להתאקלם כאן עד הסוף. היא ואבי גרושים.
היא יצאה לפנסיה לא מזמן, כרגע שגרת חייה היא בעיקר להיות בבית ולראות טלויזיה. היא לא יוצאת או עושה הרבה, החברות שלה כולן סבתות במשרה מלאה, אין לה עם מי. הדבר היחיד שמוציא אותה קצת זה טיולים עם הכלב.
אני משתדלת כמה שיותר לבקר אותה ומדברת איתה כל הזמן,
אבל אני מרגישה שהיא בודדה, במקום רעיל ודכאוני עם עצמה.
התשובה שלה לכל מיני נסיונות שלי להכניס משהו לכל הזמן הפנוי שיש לה היא שהיא פשוט לא רוצה. שאין לה חשק לכלום.
היא כבר לוקחת ציפרלקס. כשהצעתי טיפול, התשובה שלה ישר הייתה מבטלת, ש״כל המטפלות צעירות ולא יבינו אותה״, שהיא לא תצליח לבטא את עצמה בעברית או שאין לה כסף לזה.
אשמח להבין אם קיימים מטפלים בשפה הרוסית, כיצד להניע אדם ללכת לטיפול כשטכנית אני לא באמת יכולה להכריח או להשפיע כשאין רצון.
אני מפחדת שאורח החיים הנוכחי ידרדר את מצבה הבריאותי.
תודה רבה מראש.

האם פסיכולוגית קלינית רשאית לבדה לבצע הערכת מסוכנות במסגרת מסוגלות הורית?

האם ישנה מסגרת חוק ברורה לכך?

ליטל אני רק רוצה להסביר לך כי קצת נפגעתי (זה מוזר אולי לומר כזה דבר כשמדובר בתקשורת אינטרנטית אבל בכל אופן אני מרגישה צורך) אני שלחתי לך את השאלה אחרי שבאמתתת חיפשתי הרבה ולא מצאתי. וחיפשתי מעבר ל "חיפוש פשוט " מה שמצאתי זה רק דיאטניות שעובדות במחלקות / מרפאות שכוללות את כל השירותים יחד ואני רציתי דיאטנית שמקבלת בנפרד. כי אני כבר בטיפול פסיכולוגי. לזה התכוונתי בשאלתי ואת זה באמת לא מצאתי (אני מדברת על העיר שלי כמובן. )
זהו. הייתי צריכה לומר את זה.

לגבי האמביוולינטיות זה נכון. אני בכלל לא מעכלת שאני צריכה לעשות את הצעד הזה ולא רואה את עצמי עושה אותו זה מפחיד אותי מאוד, מאוד מאוד! אני כרגע לא משוכנעת בכלל, אין לי כוחות להכניס עוד מישהו לחיים שלי, גם ככה הטיפול שואב ממני המון כוחות שהמחשבה להוסיף על זה מאוד מעיקה עלי וגם בלי קשר אני לא מרגישה מסוגלת לזה על אף שגם רע לי במצב ככה וזה מדכא אותי מאוד שאין לי כח וכבר בא לי להתעלם מזה וזהו.

היי,

בת 18, בדיכאון עמוק עם קשיי חברה וקושי לצאת מהבית, כתוצאה מכך גם פרשתי מהלימודים וקיבלתי פטור משירות סדיר בצה"ל. אני כרגע מתכננת לעזוב את הבית (קשה לי בו) ולממן טיפול פסיכולוגי עם קצבה משירות לאומי במקום לשרת, אבל בינתיים אני ממש מתחרפנת מהבדידות. אין לי חברות כבר שנתיים, רוב החברויות שלי היו שיטחיות ובמצבי זה לא אפשרי ריגשית ליצור קשר עמוק עם מישהי (נתק ריגשי) אך אני מרגישה צורך ורצון עז לכך. קשה לי מאוד להיות לבד ופסיכולוגית לא תספיק למלא את החסר, אני צריכה יותר מפעם-פעמיים בשבוע. מישהי שתהיה איתי ואוכל לדבר איתה כמעט 24/7. חברה אמיתית. שאני לא ארגיש לבד אלא שיש איתי מישהי. רציתי לשאול אם תוכלי להציע רעיונות איך אוכל להכיר חברה בגילי שתתאים לי, במצבי הריגשי ובמיוחד כשרוב בנות גילי משרתות כך שאין אפשרות להכיר.

שלום,
בת 30 ובודדה. בקושי יש לי חברות, רק 2 קרובות יחסית (שגם לא הייתי מגדירה כקרובות). לא סובלת מבעיה נפשית או פיזית שאמורה להגביל אותי..
ועדיין מרגישה בודדה מאוד. חוסר ביטחון בשילוב עם החיים.
עובדת כפקידה רק עם המעסיק ככה שבעבודה אין לי אופציה להכיר.
מנסה להיות חיובית ולשכנע עצמי שטוב שיש לי 2 חברות, אבל מרגישה חלל עצום ריק של בדידות וזה קצת כואב בעצמות. איך מתמודדים עם הבדידות.

ליטל יקרה רציתי לומר לך שהוא הוריד לי שתי כדורים יכול להיות שזה משפיע על הלחץ? תודה רבה מכל הלב

היי ליטל.
הרופא שלי קבע לי שהמשך טיפול יהיה בקופת חולים. אני צריכה כל שבועיים לקבל זריקה והוא נתן הוראה לרופאת משפחה שאני יעשה את הזריקה כל שבועיים בקופת חולים. אני לא רשומה במרפאות בבית חולים ולכן אני לא יודעת עם יסכימו לתת לי זריקה בקופת חולים. אמנם הרופא נתן הוראה לרופאת משפחה אבל אני מפחדת שיעשו לי בעיות. רציתי לשאול איך להוריד לחץ יש לי תור לרופאת משפחה רק עוד שבועיים יום לפני הזריקה אני ממש מודה לך ליטל על המענה אני פשוט בלחץ. האח במרפאות בבית חולים אמר שעם יעשו לי בקופת חולים זריקה אז אני ימשיך לבוא לאח בבית חולים במרפאות אני לא רשומה בבית חולים במרפאות זה מכניס אותי ללחץ אני מפחדת מכל הכיוונים שלא יעשו לי ואני חייבת כל שבועיים לקבל זריקה אשמח לעצה יום נפלא

איך אפשר למצוא דיאטנית מתחום הפרעת אכילה
אני כבר בטיפול פסיכולוגי (כמו שאת כבר יודעת ) אז אני לא צריכה מקום מרוכז שכולל גם את זה אבל אני לא יודעת איך משיגים רק דיאטנית.
אני עוד בכלל לא בטוחה בצעד הזה אני רק בודקת בעקבות המטפלת שלי ומרוב שאני לא סגורה על זה אני לא אומרת לה עדיין. אני קודם רוצה לבדוק לבד.
אבל אני מסתבכת ולא מוצאת כלום.

שלום רב, אני בת 42 נשואה עם 3 קטנטנים, בעשור האחרון ובעיקר מאז שהפכתי לאם באופן טבעי או שלא דעכו קשרים עם חברות. תמיד היתה לי חברה אחת טובה לפחות שאיתה הייתי בקשר עמוק ואיכשהו כבר כמה שנים שזה לא קיים אצלי. מלבד חברות של טלפון פעם בחודש וללא מפגשים בכלל אין לי קשרים נוספים (אני גרה במרחק לא קטן מהן ולא נוהגת בשל חרדת נהיגה). לפני כמה זמן פניתי לרופאה בשל תחושה של ירידה בזכרון ובריכוז, היא בדקה אותי ואמרה שלא נראית בעיה רפואית אך מכיוון שהיום יום שלי סובב כבר שנים סביב הבית והילדים השגרה שחקה את הראש ועלי לחזור לעשות דברים נוספים כמו קריאה ובעיקר לחזור לקשרים ומפגשים עם חברות. לא הייתי באמת צריכה שהיא "תגלה" לי את זה, זה חסר לי מאד במיוחד שזה משהו שתמיד היה בחיי וגם באשמתי זה כבר לא. לפני כארבע שנים ניתקה איתי קשר ללא הסבר החברה הכי קרובה שהיתה לי בחיי, ככל הנראה נפגעה ממשהו אך סרבה לפרט על אף שניסיתי כמה פעמים לקבל הסבר והדבר השאיר אותי פגועה ובכלל בלי רצון לקשרים כי הרגשתי שאת הדבר "האמיתי" איכשהו איבדתי וכל השאר לא יתקרב לזה אף פעם. ניסיתי איכשהו לחדש קשרים אבל מרגישה כאילו "איבדתי את זה", הייתי אדם עם קשרים טובים ועמוקים, לא עם מליון חברות אבל עם כמה קרובות וזה היה כל מה שצריך בהקשר הזה, אני מרגישה שאני כבר לא מעניינת, כבר לא יודעת "איך עושים את זה". אני לא עובדת כ 5 שנים, לא יוצאת כמעט מהבית, חיי סביב משפחתי הגרעינית היקרה לי מכל וכמה כבר אפשר לדבר רק על זה... מרגישה שילוב של חוסר בטחון במה שיש לי היום "להציע" ובכלל, כל הנושא הזה הפך פתאום זר לי.
אשמח לעצות...

היי ליטל.

לפני שבועיים עזבתי את המועדון והתחלתי לעבוד עבודה בחוץ מחוץ לבית חולים. והפסיכיאטר אמר שאני אבוא אליו למעקב כל שבועיים וזה מלחיץ אותי המשך טיפול מה עושים במצב של חרדה כזאת? איך מתמודדים עם חרדה מפסיכיאטרים? סה"כ אני במקום טוב ונהדר עובדת בחוץ המצב שלי כבר מצוין הרופא הוריד לי כדור שאקח פחות כדורים אבל יש לי חרדה לבוא אליו כל שבועיים אשמח עם תוכלי לייעץ לי מה לעשות? אני מאוד מודה לך מקרב לב על המענה יום מקסים

אני ממש מדוכאת עקב משברים שונים. המטפל שלי לא מבין עד כמה קשה לי. אני חושבת להפסיק את הטיפול כי זה מביא לי המון סבל להתעסק בבעיות שלא ניתנות לפיתרון. מה עוד יכול לעזור לי אם אני אוותר על הטיפול?
אין לי אף אחד בעולם להתייעץ איתו.
אני מבואסת שהתחלתי טיפול כי בלעדיו הצלחתי להתעלם ולהתנתק ועכשיו הכאב והסבל לא נותנים לי מנוח.

כל כך קשה לי מאז החזרה לטיפול אחרי ההפסקה אני לא מצליחה לחזור לתחושת היציבות של לפני החגים, אני לא מרגישה מוחזקת מה שכן הרגשתי לפני, אני מפחדת ממנה, היה לי פחד בתחילת הטיפול אבל עכשיו הוא הרבה יותר, אני מפחדת לשתף אותה אני מפחדת שהיא תהיה קשה אלי וקשה לי מאוד כי גם הפרעת האכילה שלי החמירה מאוד מאותה תקופה , הייתי בטוחה שזה יתייצב עם החזרה לטיפול אבל זה לא קורה וקצת שיתפתי את המטפלת במפגש הפעם והיא לקחה את זה רציני מדי למרות שלא תארתי לה ממש את העוצמות כי פחדתי, היא אמרה שהיא תשאל גם בפעם הבאה ותעקוב ואולי נצטרך להוסיף אפשרויות ואני נורא מפחדת להיות כנה איתה כי אני מפחדת שהיא תחייב אותי לעשות דברים שאני לא רוצה ועוד יותר אני מפחדת להיות מדי מורכבת בשבילה ואז היא תחתוך עלי ומצד שני כל כך רע לי עם זה זה כבר כמה שנים אבל כל הזמן הייתי די בהכחשה עם עצמי הייתי לגמרי בטוחה שכשארצה אוכל לעצור את זה ולאחרונה אני מתחילה להבין שזה לא בדיוק בשליטתי כמו שתמיד חשבתי וכמה זה מנהל אותי וכמה זה מדכאאא אותי וזה הדרדר ממש שאין לי מנוחה ואני מרגישה כל כך לבד עם זה ועם הכל ובא לי לא להיות